דפנה רכטר יודעת בדיוק מתי התחילו החיים החדשים שלה. "שלוש שנים, עשרה חודשים ו־17 ימים שאני נקייה", היא מכריזה בחיוך גאה כשאנחנו נפגשות בבית קפה במרכז תל אביב. בגיל 56, כשהיא בתוכנית גמילה מוצלחת מהסמים שהעיבו על חייה מגיל נעורים, מרגישה היום השחקנית־זמרת שהיא מוכנה לחזור: לבמות, ליצירה, לשירה, למשחק. ובעיקר - מוכנה לחזור לחיות.
אחרי אינסוף תהומות, ניסיונות גמילה שכשלו, אכזבות מרות ורגעי שפל פיזיים ונפשיים - תוצאת השימוש הממושך בסמים הקשים - רכטר עובדת כעת על מה שהיא מחשיבה כהבראה והתחברות מחודשת "לדבר האמיתי": מופע מוזיקלי אקוסטי חדש שלה, שבקרוב יגיע לבמות, ובמקביל הרצאה מרגשת ומכוננת על סיפור חייה, שאותה תעביר בנפרד.
"במוזיקה מדובר בהופעות קטנות, חומרים שלי, עם הגיטריסט עמרי דדוש. אני אנגן בסקסופון ואשיר. במקביל, ובלי קשר, אני אעביר הרצאה ב־26 בינואר בטוקהאוס תל אביב, שבה אספר את עלילת חיי. זאת הרצאה שאני עובדת עליה בשנה האחרונה, והיא נקראת 'מלאך שחור מלאך לבן'".
ברור שאבקש הסבר לשם הטעון הזה.
"כל חיי היה לי מלאך לבן, שהיה מאוד קטן ולא מפותח, ובמקביל אליו מלאך שחור, שכל הזמן גדל וגדל. היום, אחרי כל מה שעברתי, אני מבינה שהמלאך הלבן כל הזמן שמר עלי, והמלאך השחור דווקא הפך לקטן ואומלל.
"זאת לא תובנה שמגיעה פתאום. זה הסיפור שלי בגדול, מאז שנולדתי. מגיל 14 ניסיתי את כל הסמים הקשים שיש, מכל הסוגים, כולל הרואין, חשיש, אלכוהול, תוך כדי התפקוד שלי בתיאטרון. היה פער עצום בין ההצלחה הכבירה שהשגתי לבין החידלון שהרגשתי. זאת המשמעות של המלאך הלבן והמלאך השחור. 'המלאך הלבן' זה הדמות שאנשים העריצו, לעומת 'השחור' - איפה שבאמת הייתי".
לאורך השנים עשית מאמצים רבים להיגמל. מה היה שונה הפעם?
"היו מלא ניסיונות גמילה, אבל זה אף פעם לא החזיק מעמד. ניסיתי מרכזי גמילה שונים, כל מיני טיפולים מכל וכל, וזה אף פעם לא עבר לגמרי.
"הפעם חטפתי כאפה מהכיוון הכי חזק שיכול להיות. הבת שלי, זואי (25), שפקחה לי את העיניים. אני לא רוצה לדבר עליה או על מה שקרה שם, כי אני מקפידה לשמור על הפרטיות שלה. אני רק יכולה להגיד שבזכותה הבנתי שאסור לי למות. שהילדה שלי צריכה אותי. והייתי במקום כזה שתוך יום־יומיים יכולתי לא להיות פה".
סכנת מוות ממש?
"כן. הגעתי לתחתית הכי־הכי חזקה שהייתי בה אי פעם. ואז הבנתי שאני חייבת לחיות, שאני צריכה עזרה. מצאתי קבוצת תמיכה לנרקומנים, שבה יש פגישות יומיומיות והחברותא שם היא מקור התמיכה. לא משנה אם אלה אנשים שיצאו החוצה אחרי 40 שנה מהכלא או כאלה ש'רק' השתמשו בגראס - כולם מדברים את אותה השפה. כולנו מכורים, ולהיות מכור זאת מחלה אמיתית, מחלה שלא רואים אותה".
עלייך ראו אותה?
"כן, עלי כבר ראו את המחלה. שקלתי 46 קילו, הייתי אפורה. 'דד וומן ווקינג'. כבר לא הייתי פה. מכרתי לעצמי סיפור שלכולם יהיה הרבה יותר טוב אם כבר לא אהיה פה, שזואי תקבל את הבית, שהיא תהיה עצובה כמה חודשים, אבל אחרי זה יהיה לה טוב יותר בחיים, כי מה היא צריכה את העול הזה. האמנתי בזה בכל ליבי. ואז באה הכאפה, ופשוט נלחמתי בציפורניים ובשיניים, ונכנסתי לגמילה.
"הייתי בת 52, ובגמילה הייתי צריכה להתחיל ללמוד מחדש איך לדבר, ללכת, לתפקד. כמכורה את לא יודעת מי את בכלל, את לא זוכרת כלום מההיסטוריה שלך, וזה להתחיל מאפס. אני ממשיכה ללכת לקבוצה כל יום. גם היום.
"בכל פעם שאני אומרת בקול רם כמה זמן אני כבר בלי סמים - אני צריכה לעכל. בעבר הייתי נקייה שבוע, חודש, חודשיים גג, אבל לא הייתי אף פעם נקייה ממש, כי כשלא לקחתי הרואין הסנפתי קוקאין ושתיתי אלכוהול. עכשיו אני לא נוגעת בכלום".
אני מניחה שתוקפים אותך מדי פעם רגעי שבירה.
"כל יום. תזכרי ש־40 שנה השתמשתי בסמים, זה מרחף כל הזמן. יש כלים לגמילה, תוכנית 12 הצעדים שמיישמים אותה על עוד דברים בחיים. זאת תוכנית גאונית, ואני ממליצה עליה לכל אחד, בין שהוא מכור או לא. בסופו של דבר, התנקות מסמים היא השלב הכי פחות קשה. אחריה צריך להתמודד עם החיים כמו שהם, וזה דבר קשוח".
• • •
היא נולדה בשכונת נוף ים בהרצליה, בתם של השחקנית חנה מרון ז"ל והאדריכל יעקב רכטר ז"ל, שניהם זוכי פרס ישראל בתחומם. היא אחותם של האדריכל אמנון רכטר והחוקרת ד"ר עפרה רכטר, ואחותם למחצה של המוזיקאי יוני רכטר והמאיירת מיכל לויט - מנישואיו הראשונים של אביה. כיום היא גרה לבדה בשכונת ביצרון השקטה בתל אביב.
אני חייבת לשאול מייד: המשפחה שלך לא ידעה שאת משתמשת בהרואין בגיל כל כך צעיר?
"כשהייתי בת 14 אף אחד לא ידע. לא ביליתי הרבה בבית הספר, אלא בכיכר דיזנגוף עם החבר'ה הפריקים, נהייתי חברה של נרקומן גרמני, והוא הזריק לי. זה נראה היה לי אז הדבר הכי הגיוני בעולם לעשות, זה לא הפחיד אותי. הוריי לא קלטו, והצלחתי להסתיר את זה. בשלב מאוחר יותר, ובטח שאחרי הצבא, הם כבר ידעו. למרות שבצבא ובלימודי המשחק השתמשתי פחות בהרואין ויותר באלכוהול ובסמים קלים".
כבר כנערה היא למדה משחק בבית צבי, למרות שלא תכננה להיות שחקנית. "בגיל 16, בכיתה י"א, עזבתי את התיכון מרצוני. ההורים שלי לא רצו שאשב בבית כל היום, אז אמא שלי הציעה שאלך למכינה של בית צבי, שבדיוק נפתחה.
"בבית צבי פגשתי אנשים משוגעים כמוני, ואת מה שהצלחתי לעשות - עשיתי טוב. פתאום קיבלתי פידבקים חיוביים, בשונה מכל ה'עצלנית, מפגרת, לא מצליחה שום דבר, לא ראויה, לא מגיע לך לנשום', תחושות שהיו לי בגלל שלא הצלחתי בלימודים, בגלל בעיות הלמידה שלי".
עם התחושות האיומות והכינויים המדכאים האלה גדלת?
"כן, מגיל קטן. יש לי דיסלקציה קלה, דיסלקציה של מספרים וגם הפרעות קשב וריכוז והפרעות למידה, ובתקופה ההיא לא אבחנו את זה. אז כמובן הרגשתי שאני מטומטמת.
"פתאום בבית צבי קיבלתי תגובות טובות מהסביבה, אז נשארתי שם, כי כל כך הייתי צריכה את זה. משם נגררתי לקריירה של משחק".
בצה"ל שירתה לזמן קצר מאוד בלהקה צבאית. "בתחילת האייטיז קראו לזה צוות הווי, לפני שהחזירו רשמית את הלהקות הצבאיות. אחר כך עבדתי בחנות הספרים של ההוצאה לאור של משרד הביטחון, עד ששוחררתי שחרור מוקדם".
מתחילת שנות ה־90 נחשבה רכטר לדמות מוכרת בעולם התרבות. היא כיכבה בסרטי קולנוע ("מעבר לים", "מקס ומוריץ", "פיתוי" ו"קשר עיר", שעליו זכתה בפרס אופיר); בסדרות טלוויזיה ("אהבה מעבר לפינה", "המכון"); ובאינספור הצגות בתיאטרון באר שבע, בהבימה ובבית ליסין (בהן "אותלו", "כטוב בעיניכם" ו"ריגוש", שעליו נבחרה לשחקנית השנה בטקס פרסי התיאטרון).
ועדיין, לצד ההצלחה והתהילה, המשיכו לרדוף אותה השדים שמהם מצאה מקלט מזויף בסם. "בשלב מסוים, בתחילת שנות ה־90, החלטתי שאני נוסעת לניו יורק, ושם לא התעסקתי במשחק בכלל. הייתי מאושרת. הסתובבתי ברחובות לבד, והיה לי טוב להרגיש אנונימית. אחרי שנה עם מלא סמים שם חזרתי לארץ - ושוב נשאבתי למשחק.
"ואז המשיך אצלי התהליך של הצלחה היסטרית - ומנגד תחושת החידלון שאיתה חייתי. בלילות הייתי הולכת לברים, מלא גברים, מלא סמים. חוזרת הביתה לישון, כמו דרקולה, דד וומן, לא חיה, ולפני שיוצאת להצגה עושה מקלחת במים רותחים, משפשפת את העור כמעט עד זוב דם. לקחתי המון סמים רק בשביל להיות מסוגלת לעלות לבמה".
ראיתי אותך בתיאטרון. נראית תמיד מרוכזת בדמות, לא מסוממת.
"למזלי, הסמים לא הפריעו לי לשחק. הגעתי למצב שבלעדיהם לא יכולתי למעשה לתפקד".
• • •
לפני 12 שנים החליטה לעזוב סופית את המשחק ולהתמסר לאהבתה האמיתית - המוזיקה. "תמיד ראיתי במוזיקה דרגה אחת מעל אלוהים. מוזיקה לא מתעסקת בהבלי העולם ונשארת נקייה למעלה, טובה, זכה ומושלמת. כילדה ניגנתי קצת בפסנתר, אבל שנאתי את זה, כי בתור דיסלקטית לא הצלחתי לקרוא תווים. במקום זה הייתי מקשיבה המון למוזיקה.
"היה לי 'קטע' עם הגיטריסט והזמר דיוויד גילמור. אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי תמונה שלו, כשאבא שלי הביא אלבום כפול של פינק פלויד. לא האמנתי שיש אדם כמוהו, שנראה כמו מלאך. מאותו רגע גילמור היה מלאך ששמר עלי, והייתי יושבת שעות ומקשיבה לו, וגם לפרדי מרקורי וללד זפלין. אבא שלי היה מביא את כל התקליטים הכי־הכי, וכל ילדותי היתה סביב המוזיקה הזאת".
ביום שבו החליטה לעבור למוזיקה, מיהרה לקנות לעצמה כלי נגינה שעליו חלמה. "ממש באותו היום הלכתי וקניתי סקסופון. אין לי הסבר למה דווקא הכלי הזה. יש לי חיבור מטורף איתו וניגנתי לבד שעות, בכל מקום שאליו הלכתי. עשיתי לאנשים חור בראש. בהתחלה לא ניגנתי טוב, אבל מבחינתי זה הדבר שתמיד רציתי".
במשך 11 שנים, עד לפרידתם לפני שנתיים, היתה רכטר בת הזוג של המוזיקאי נעמן טל, שצעיר ממנה ב־13 שנים. "הכרנו כשניגנו יחד בג'ם סשן, וזה התפתח לרומן. התאהבתי בשירים של נעמן, והתחלנו לכתוב וגם להופיע ביחד.
אלבום הבכורה שלהם, "AIRBALOON", שאותו יצרו במשותף, יצא לפני שמונה שנים. רכטר מבצעת בו שירים באנגלית שכתבה עם טל - שמצידו הפיק, עיבד וניגן בכל הכלים, למעט הסקסופונים שבהם ניגנה היא.
"האלבום הזה היה בוסר, אבל הוא מופלא בעיניי. הוא יצא לרדיו, הושמע לא מעט ב־FM88, אבל לא היתה לו הצלחה כבירה. השמיעו ממנו לא מעט את השיר 'SOON', שכתב נעמן, ואת שיר הנושא, שהיה השיר הראשון שהלחנתי וכתבתי.
"אחרי 'AIRBALOON' יצרתי עוד אלבום, שקורין אלאל הפיקה. שאלתי אותה אם בא לה לשתף פעולה, וכבר למחרת נפגשנו. האלבום נקרא 'דפנה רכטר ביום טוב', והוא יצא לפני שש שנים.
"פתאום המוזיקה, האור הזה, המלאך הלבן, נכנסה לי לחיים, והייתי במאניה מטורפת. אבל המעגל שוב קרה: כשלא יצרתי מוזיקה באולפן, בחזרה או בהופעה - הייתי בדאון. הפער היה נוראי, משהו כבה בי. הייתי דו־קוטבית לחלוטין".
תהליך הגמילה מהסמים חייב אותה להתרחק זמנית מהמוזיקה. "למעשה, הייתי בטוחה שהמוזיקה לעולם לא תחזור אלי. הגמילה היתה הולד מהחיים כפי שהם היו, כולל מהמוזיקה. פתאום את סאחית, וזה לגמרי מפחיד.
"בהתחלת הגמילה את לא יודעת מה ואיך לעשות. הסתובבתי עם עיניים פעורות וסימן שאלה ענק מעל הראש. זה יותר קשה מהגמילה הפיזית, כי פיזית את יודעת שבשלב מסוים הקריז יעבור. ההתמודדות האמיתית מתחילה אחר כך, וזה מגרד את הבלתי נסבל, הכאבים האלה".
במהלך הגמילה לא ניגנת, לא הופעת ולא שיחקת. מותר לשאול ממה חיית?
"מכספי ירושה, משכר הדירה שאני מקבלת על דירה שקניתי לבת שלי, ושרשומה על שמה, וגם מקצבה שהתחלתי לקבל מביטוח לאומי".
• • •
כחצי שנה אחרי שהצטרפה לקבוצת התמיכה התקבלה רכטר למרכז לנפגעות סמים ברוטשילד, שלב שאותו היא מגדירה "המתנה הכי גדולה" שקיבלה בחיים. "נכנסתי למרכז יום, שם התייצבתי ארבע פעמים בשבוע, מ־9 בבוקר עד 14:30. זאת עבודה עצמית בתוך קבוצה של נשים, עם שתי מדריכות.
"אני ממליצה לכל מי שיש לו סיפור דומה לשלי, בעיית סמים, ללכת לשם. המרכז הזה הוא עוד נדבך שהציל לי את החיים. לא הייתי מחזיקה מעמד רק עם קבוצות התמיכה. הייתי במרכז עשרה חודשים, ועברתי תהליך.
"בחצי השנה הראשונה במרכז לא דיברתי. לא הבנתי מה קורה סביבי, לא הצלחתי להיכנס פנימה, הייתי חסומה. לאט־לאט התחלתי לדבר ולעבוד על עצמי. נורא רציתי לחזור למוזיקה, אבל היה לי קשה. לא הצלחתי לנגן. לפני שהתחלתי את הניקיון היתה לי להקה בשם '4 בסולם רכטר', אבל היא התפרקה. רק לקראת סוף השהות שלי במרכז יום התחברנו מחדש לשתי הופעות.
"באותה תקופה כתבתי טקסטים, אבל עדיין לא הצלחתי להלחין. בשלב מסוים אני ומירב גולדמן, חברתי המהממת וגיטריסטית העל חלל של הלהקה, החלטנו להיפגש פעם בשבוע. 'בואי ננסה לעשות מוזיקה', הצעתי לה, וככה, בשנה וחצי האחרונות, נולדו השירים החדשים שלי".
לפני חודש, שנה אחרי שיצא "חצויה", שיר שנכתב עוד לפני תהליך הגמילה ובוצע על ידי הלהקה, הוציאה רכטר לרדיו סינגל קצבי חדש, "להתגרש מעצמי". בהמשך לצאת צפויים שלושה סינגלים נוספים.
"אני אוהבת שב'להתגרש מעצמי' הטקסט והמנגינה הפוכים באופי. המוזיקה הפי־הפי ומרימה, אבל בטקסט אני שרה 'לו רק יכולתי להתגרש מעצמי, לעשות הפסקה לתקופה/ אדמֶה שאני האהוב שלי, אוהבת אותי כמו שאני/ אביט בהשתאות על איך אני יפה, בחיבוק, בשקט בחיבור מושלם/ והייתי מרגישה אישה'.
"כעת אני מסתכלת קדימה, עובדת על ההופעה הקטנה שלי ושל עמרי דדוש, שאליו הגעתי דרך המנהלת האישית שלי, ירדנה אסולין. אני מאוד רוצה להצליח היום. בעבר לא עניין אותי אם ישמיעו את השירים שלי או לא. היום אני רוצה להצליח ואכפת לי".
את אחיך למחצה, יוני רכטר, עירבת בעשייה המוזיקלית שלך?
"אנחנו במשפחה לא מתערבבים, אבל אני משמיעה לו דברים. יוני ואני בקשר טוב, ואני מאוד־מאוד אוהבת אותו, אבל אנחנו לא מתערבבים. הוא לא יארח אותי בהופעה שלו, ואני לא אארח אותו. הלוואי.
"אבל אני גם לא במקום הזה. אני רוצה לבנות את עצמי. לאורך השנים היו תקופות שלא היינו בקשר. אחרי שאבא שלי מת המשפחה התפרקה. אבא היה 'הסנדק' כזה, שכולם רצו להיות תחת כנפו. הוא החזיק את הכל. אם היינו משפחת פשע היו מנשקים לו את הטבעת על האצבע.
"עם יוני אני בקשר טוב, וכשאני משמיעה לו דברים הוא עונה בצורה מאופקת ויפה. זה לא קשר שבו אני משמיעה לו שיר חדש והוא עוזר לי לשפץ אותו. אנחנו עושים הפרדה, וזה טוב בעיניי".
במקביל לשירים החדשים היא מתכוננת לקראת ההרצאה המכוננת שתעסוק בסיפור חייה. "אולי אנגן שם בסקסופון, אבל אני עוד לא סגורה על זה. בגדול, ההרצאה הזאת היא ניתוח לב פתוח. אני באה ונותנת את כל מה שיש לי, את כל התובנות שאספתי במהלך השנים, כל הפגיעות, כל מה שאני. כל מה שנערם עלי עד לסוף הטוב שהוא עכשיו. סוף שהוא גם התחלה של משהו.
"למדתי שהעבר הוא לא משהו שאני צריכה לחיות אותו יותר. אני לוקחת אותו עלי כמו קיטבג, אבל אני לא נמצאת שם. העבר לא משפיע עלי יותר לרעה, הוא נותן לי כוח. מי שאני היום זה המכלול של הדבר הזה".
• • •
קיטבג העבר, כפי שהיא מכנה אותו, טומן בחובו חוויות לא פשוטות שעברה עם אמה, חנה מרון, שנחשבה במשך עשורים שלמים לאגדה בעולם התרבות המקומי, עד לפטירתה ב־2014, בגיל 90 וחצי. על יחסיה הלא פשוטים עם מי שכונתה לעיתים "הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי" דיברה רכטר לא פעם בעבר.
כעת, כשאני שואלת אותה על אמה, היא פוצחת בחיקוי מושלם שלה, ובעיניים מחייכות שופכת אור על הקשר עם הוריה, שממרחק הזמן הותיר בה משקעים - לצד תובנות חדשות.
"אבא שלי, שנפטר לפני 22 שנים, היה המלאך הלבן שלי, עם כל הדברים הלא טובים שאני מבינה לגביו כיום. גם הוא לא ממש ראה אותי, מה שתרם לתחושת ההתעלמות הגדולה שהרגשתי, אבל הוא היה נוכח בחיי מאוד. הוא מעולם לא שפט אותי, והיה שם בשבילי. בזכותו גדלתי עם סֵנטר מאוד חזק והיה לי 'רול מודל' של איך אני רוצה להיות. אדם חזק, מתמיד, נחוש".
הוא לא קלט את המצב של הבת האהובה שלו?
"רק בשלב מאוחר יותר הוא ידע הכל, ועדיין היה אוזן קשבת. בכל חיי היותר בוגרים הוא הציל אותי ממוות. בשלב מסוים באתי ואמרתי לו 'אבא, שחרר', בצורה הכי פיכחת, לא בדרמה. ביקשתי ממנו שיעזוב אותי. זה היה כשחזרתי מניו יורק.
"הוא הקשיב, תמיד הקשיב, ובמבט ראו שכואב לו. הוא אמר לי, 'כל זמן שאני בחיים את לא יכולה למות. כשאני אמות תעשי מה שבא לך. עד אז לא תהיה אבן שלא אהפוך כדי לעזור לך. את תיפלי ואני ארים אותך מחדש. לא משנה כמה פעמים זה יקרה. את לא יכולה למות כל זמן שאני בחיים'. הדברים האלה שלו הצילו אותי. אמרתי לעצמי שאני לא יכולה למות, כי אבא שלי היה החיים שלי".
עם אמא שלך התמונה היתה שונה.
"כלפי אמא שלי יש לי המון חמלה היום. היא היתה אישה עם בעיה מאוד גדולה, התנהלה במעגל סגור עם עצמה. שום דבר מהחוץ לא באמת נכנס אליה, הכל היה דרך העיניים שלה, והיא חיה ככה כל חייה. תחשבי שמגיל שלוש היא היתה על במות, וזאת היתה היא. לא היה לה משהו אחר".
כשהיא לא היתה על במות היא היתה אמא בבית.
"אני התאכזבתי ממנה כל הזמן. בכל פעם שאזרתי אומץ ובאתי לנסות לדבר איתה על דברים שכואבים לי - חטפתי ממנה כתף קרה. או שהיא לא האמינה לי, או שזה לא עניין אותה. ואולי היא ניסתה לברוח מזה. בשורה התחתונה, אף פעם לא הצלחתי באמת להתקרב אליה".
היה מתסכל לדעת שבחוץ היא כל כך מוערכת ונערצת, אבל בבית היא לא מתפקדת כאמא שרצית?
"לא כל כך עניין אותי איך היא נתפסה בחוץ, והאמת שהיא היתה 'ציבורית' גם בבית. היא כל הזמן דיברה ככה (עושה חיקוי מושלם של אמה; מ"כ). פעם שאלתי אותה, 'למה את מדברת ככה?' - וכמעט חטפתי ממנה סטירה על זה. היא לא דיברה רגיל, זאת הדמות שהיא היתה. אני לא יודעת איך להסביר את זה.
"כשהייתי נרקומנית בפסאז' של הקאמרי הישן, ברחוב דיזנגוף, בגיל 15 בערך, ישבתי שם יום אחד, נרקומנית מהתחת, עם החבר הגרמני שהיה מזריק לי, וביחד מכרנו תכשיטים מגעילים עשויים מבדיל. הייתי עם רגליים מטונפות, לבושה בגלבייה, כולי מלוכלכת ומסריחה.
"ואז אמא שלי יורדת מאיזו חזרה בתיאטרון וקולטת אותי. היא מסתכלת עלי במבט מזרה אימה ואומרת: 'אבל למה דווקא כאן? למה מתחת לקאמרי?'
"עכשיו זה מצחיק אותי, בגדול, אבל אז חשבתי לעצמי, למה אכפת לה מה אנשים יגידו ולא זה שאני מסוממת? אני לא זוכרת מה עניתי לה, כי באמת הייתי מחוקה".
לפני מותה הספקתן לדבר על המטענים הקשים?
"הנס שקרה לי עם אמא היה שכן סגרנו מעגל בסוף, בשבועות האחרונים לחייה. במשך הרבה שנים לא היינו בקשר בכלל. ביקשתי ממנה שתעזוב אותי בשקט, למרות שפעם בכמה זמן היא היתה מנסה.
"ואז, בחודש האחרון לחייה, ידעתי שהיא במצב לא טוב ובאתי לבקר אותה עם הגיטרה, בבית שלה. ניסיתי שוב להגיע אליה, להיות מי שאני מולה.
"פתאום נפקחו לה העיניים. היא נורא התלהבה מהשירים שניגנתי לה ואמרה 'זה את? זה שלך? זה יפה'. היא היתה כבר מבוגרת מאוד. הייתי אצלה אחר כך גם בבית החולים, לפני שנפטרה.
"מבחינתי זה היה נס שסגרתי איתה מעגל, כי מאז שהיא נפטרה אין לי געגוע אליה. זה נסגר נורא יפה, והיום אני מלאה בחמלה כלפיה. אין לי את הכעסים והשנאות, והיו בהחלט תקופות שהיו בי רק כעסים כלפיה. רוב החיים לא יכולתי לסבול אותה. היא עשתה ההפך ממה שהייתי זקוקה לו.
"היום אני עולה מדי פעם לקברים של ההורים, ואני עושה חיקויים של אמא בפני כל מי שרוצה לשמוע. זה מאוד משעשע. כשאני מסתובבת בעיר, מאוד נעים לי לראות את הבניינים שעיצב אבא ולדעת שאני מוקפת בו".
• • •
לצד המוזיקה, יש עוד תחום מהותי שרכטר מקדשת ומקדמת כיום: עולם הטבעונות והמאבק על זכויות בעלי החיים.
"אני צמחונית מאז שזוכרת את עצמי. כילדה לא יכולתי לראות את הפרצוף של הדג על הצלחת, לא עמדתי בזה. הבת שלי, זואי, גילתה את הטבעונות דרך גארי יורופסקי, והיא הראתה לי את ההרצאה שלו, לפני 15 שנה. אחרי שלוש דקות של צפייה עצרתי ואמרתי לעצמי, 'יואו, איך הייתי רק צמחונית עד עכשיו? איך לא ידעתי?'.
"גם בעלי החיים הולכים איתי מילדות. מאז שאני זוכרת את עצמי, כל הזמן הייתי מביאה עוד ועוד חיות הביתה. היום יש לי שלושה כלבים, ואם הייתי יכולה - כל החיות בעולם היו גרות אצלי בבית. זה נושא שמאוד חשוב לי, ואני משתדלת לעזור לעמותות השונות במה שאני יכולה, לעשות בבית שלי מה שאפשר למען הסביבה. כמו, למשל, למחזר".
יש עוד נושא חברתי שקיבל בשנים האחרונות בולטות: ההטרדות המיניות ותנועת MeToo. בקריירה שלך זה היה נוכח?
"מובן שחוויתי כל מיני דברים, שאז לא נחשבו כמשהו 'לא בסדר'. פה נגיעות, שם נגיעות. היום, בזכות מהפכת MeToo, המציאות משתנה, אבל גם אז זה לא ממש הפריע לי, האמת. אולי אם לא הייתי בהשפעת הסמים, היה לי יותר קשה עם ההטרדות.
"המודעוּת היום אחרת. גם אצל הנשים, ששמות גבולות, וגם מצד הגברים, שלקחו את זה לתשומת ליבם - אם זה מחשש לשיימינג או מתוך כבוד לאישה. אני לא יודעת מה המניע, אבל העיקר שזה קורה".
כעת, לראשונה אחרי שנים ארוכות, מרגישה רכטר שהיא בשלה לפתוח צוהר מחודש לתחום המשחק. "עבר כבר הרבה זמן מאז שהייתי מול מצלמה. אני מוכנה להיפתח היום למשחק מכיוון אחר, כי זה המקצוע שלי ואני עושה אותו טוב, לא מתייחסת לזה כאל חיים ומוות. אשמח לחזור לטלוויזיה, לקולנוע, לפרסומות. אם אקבל קמפיין, מה טוב. כל דבר שהוא מול מצלמה. מה שכן, עם סצנות עירום אני סיימתי...".
מה לגבי חזרה לתיאטרון?
"אני אגיד את זה בצורה בוטה: אם אני אחזור לתיאטרון אני אחזור להשתמש בסמים. חד וחלק. זה מקצוע שצריך המון כוחות בשבילו, ואני לא אוכל לעמוד בזה נפשית. אמא שלי אף פעם לא הבינה למה עזבתי את התיאטרון ולמה העדפתי במקומו את המוזיקה. התשובה היא שמבחינה נפשית פשוט לא יכולתי.
"בבית ליסין היתה לי המנהלת הכי טובה בעולם, ציפי פינס. היא שמרה עלי ואהבה אותי, ובאמת זכיתי בה. היו לי גם המון פרטנרים מדהימים לאורך כל הדרך. ועדיין, במבנה הנפשי שלי אני לא בנויה לזה. לא בנויה לתיאטרון".
Maya19.10@gmail,com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו