ההשתקה בפרשת חיים ולדר: איזו אכזבה

אין בי יכולת לתאר בכלל את הטלטלה שעברתי אני, כמו רבים אחרים שלא רק הכירו את פעילותו של חיים ולדר אלא גם הכירו אותו אישית, מאז יצאה הפרשה הזו לאור. תחילה, עם גילוי המעשים הקשים, בא שבר האמון הגדול. השבוע בא ההלם מהמעשה האובדני.

הקולות המשתיקים והמכחישים ממש לא מקיפים את כלל החברה החרדית. במקומות רבים הישירו מבט אל האירועים, התמודדו באומץ, וגם הבינו שמתוך המשבר הזה יכולה לצאת, בשקט ובכוח רב של זרמים תת־קרקעיים, מהפכה גדולה. אבל במקומות אחרים התקבלה בתוך שנייה החלטה הפוכה: התנכרות והכחשה. זה הוכרע כל כך מהר, כאילו מישהו ישב ותכנן את זה מראש. ציפוף שורות סביב מדיניות הכחשה, והפניה של כל החיצים כלפי חושפי הפרשה. איך יכול להיות שהמכחישים, שברובם הגדול הם טובים וצדיקים ורחוקים מרחק עצום מכל מעשה רוע וזימה עד שהם בכלל מתקשים לדמיין אותו, נופלים לבור כזה?

הנה הסבר אפשרי, שבאמת חשבתי שכבר עבר מזמן מן העולם, אבל מתברר שלא: הצורך הבסיסי, הנובע ממלחמת התרבות הישראלית להגן על הצד "שלנו". אם הצד האחר נוקט עמדה מסוימת – אני אוטומטית מתנגד לו. גם כשהוא צודק וכשאני יודע שהוא צודק.

ועכשיו אני קורא את זה ומתפלץ: וואלה? באמת? כל התיאור הזה, שתקף לחלוטין גם מבחינתי כשעל הפרק סוגיה של בירוא יערות בצפון או תדירות אוטובוסים בדרום, רלוונטי גם לדיני נפשות כאלה?

וביתר שאת: זה באמת שווה את זה? עזבו רגע את השאלות האובייקטיביות של טוב ורע, של בקשת הנרדף, של הצורך להגן על הנפגעים - עזבו. בואו נדבר על עלות־תועלת: שווה להחמיץ את ההזדמנות החינוכית האדירה שטראומה כואבת כזאת יכולה לספק במגוון כה גדול של נושאים חשובים וקריטיים?

הפרשה הזו יכולה היתה להיתרגם לשיעור עוצמתי על נפתוליה של הנפש הבהמית, על זהירות, על מוגנות, על יחס לפגיעה ועל התמודדות עם רוע. ערכים שמצויים בלב ליבה של החברה החרדית, שעסוקה בתיקון עולם ובעשיית טוב. רבים ברחוב החרדי היו עסוקים השבוע בהסתכלות פנימה, בחשבון הנפש, בהתבוננות, בהתמודדות רגשית - וזה מה שיצא מזה? ההכרזה בהלוויה ש"מי שפרסם את זה הוא רוצח"?

איזו החמצה. איזו אכזבה. ילדי ישראל החרדים הטובים והיקרים נחלקים בימים אלה לשתי קבוצות: אלה שיצליחו להפיק מהאירוע הנורא הזה את מרב התועלת החינוכית והמוסרית בעולם - שהפסידו מושא הערצה, אבל הרוויחו את השיעור הכי חשוב שיקבלו בחיים; ואלה שבחסות צרות הדעת יפסידו את השיעור הזה ואולי ייאלצו, חלילה, להיחשף בעתיד לרוע עתידי כשהם חמושים בנשק הכי פחות שימושי בתבל - הידיעה הברורה והמיותרת ש"אנחנו הכי טובים".

kobiarieli@gmail.com