בקיץ 1998, נוסף על עבודתי כעיתונאי, הייתי סטודנט למשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה. בחודש יוני, כשהמונדיאל בצרפת מעבר לפינה, לוח הזמנים המעיק של המבחנים גילה לי שהוא נופל בדיוק על הנסיעה שלי למשחקים. נכנסתי לחדרו של דיקן הסטודנטים, ד"ר אייל שנהב, שגילה בקיאות בטורים שלי בעיתון, וביקשתי שיאפשר לי להיבחן בשני מועדים, אם לא אספיק לעמוד בעומסים ובקוצר הזמן של המועד הראשון. הוא נתן לי להבין שיהיה בסדר.
צרפת של זינדין זידאן זכתה בגביע היסטורי אחרי ניצחון 0:3 על ברזיל בגמר, ואני חזרתי למשרד הדיקן כדי לסגור איתו את אופציית שני המועדים. הוא עשה פרצוף של "לא זוכר", ואמר שעם כל הכבוד למונדיאל, זו לא סיבה מספיק טובה לאפשר לי מועד נוסף. כדי לזרות עוד קצת מלח על הפצע, הוא אפילו השוויץ בקשיחותו וסיפר שלא נתן מועד נוסף גם לסטודנט שעובד בתעשיות הצבאיות, שנדרש לנסוע לפגישה ביטחונית חשובה בדרום אמריקה.
חפוי ראש התיישבתי למשך שבועיים ולמדתי לשמונה בחינות, שאותן הייתי צריך לעבור במועד אחד. העמוסה שבהן היתה הבחינה בדיני קניין, קורס שלימד פרופ' אוריאל רייכמן, מקים המרכז בינתחומי, שקיבל בימים האחרונים - 27 שנים אחרי שהוקם על חורבותיו הנטושות של בסיס נ"מ אי שם במזרח הרצליה – הכרה כאוניברסיטה הפרטית הראשונה בישראל, "אוניברסיטת רייכמן". הציון שקיבלתי אצלו, אגב, היה 78.
לאורך השנים גלגלה הלשון הציבורית בעיקר את השם "הבינתחומי", אבל גם המושג "רייכמן" השתרש בשיח. בתחילת שנות האלפיים המילים "התקבלתי לרייכמן" היו סוג של סמל סטטוס.
בתחילת השבוע, רגע לפני פתיחת השנה האקדמית, פגשתי שוב את פרופ' רייכמן, שנראה דומה מאוד למורה ההוא שפגשתי לפני 24 שנים מתחת לאקליפטוס, ביומי הראשון כסטודנט.
• • •
לפני 30 שנה, כשהיה כמעט בן 50, סיים רייכמן את תפקידו כדיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. אז, כשהיה עדיין בשר מבשרו של הממסד הוותיק והשמרן של ההשכלה הגבוהה בישראל, עוד לא ידע שהוא רק בתחילת המסע האמיתי של פרויקט חייו.
לפני שאנחנו נכנסים ללשכתו, רייכמן עושה גם לי את מה שהוא הכי אוהב לעשות לאורחיו - סיור ברחבי האימפריה שלו. על השבילים מסתובבים סטודנטים חדשים והוא מתעניין מאין באו, מה ילמדו. אחר כך הוא מוביל אותי אל שלושת בנייני המעונות החדשים שנבנו בשנים האחרונות, תוך כדי שהוא מסביר על הצעירים שהגיעו מחו"ל ללמוד כאן. הם כמובן עדיין לא יודעים מיהו, אבל כשיורד אצלם האסימון הם ממהרים לבקש ממנו סלפי.
רייכמן האיש מכיר כל ספסל, מרצפת ועץ שניטע ברייכמן המוסד, ובוודאי גם כל חדר או בניין שצצו לאורך השנים ושינו לגמרי את המראה הפיזי ואת פני השמיים של האקדמיה הזו. כיום לומדים כאן כ־8,300 סטודנטים לתארים ראשון, שני ושלישי, ועד היום הוכשרו 32 אלף.
בקמפוס פועלים עשרה בתי ספר המתמחים במשפטים, מנהל עסקים, מדעי המחשב, ממשל, תקשורת, פסיכולוגיה, כלכלה, קיימות ויזמות. לצידם פועל בית הספר הבינלאומי, שבו לומדים בשפה האנגלית כ־2,200 סטודנטים מ־90 מדינות. מדובר בפרויקט הלימודי הבינלאומי הגדול בארץ.
הבניין החדש ביותר, שבו אנחנו מתעכבים, הוא בניין היזמות. בוגרי תוכנית "Zell" שלומדים בו הקימו עד היום יותר מ־140 סטארטאפים שגייסו יחד כ־3 מיליארד דולר. כ־30 חברות שהקימו בוגרי המרכז נמכרו או מוזגו, אחרות מוגדרות בהגדרה הנחשקת "חדי קרן", יוניקורנים. המודל מהווה השראה לתוכניות מובילות בעולם, וברייכמן מעניקים תואר ראשון ביזמות, שהוא הראשון מסוגו בישראל.
מאחורי השם רדזינר, שמו של בניין המנהלות, עומד סיפורו של התורם הראשון למוסד. כשרייכמן החל לחפש תורמים לבניית הבינתחומי, הוא פגש בחתונה את מנתח הלב פרופ' דני גור, שהתלהב מרעיון של אקדמיה חופשית. גור חיבר את רייכמן לחברו, אריה רדזינר, ניצול שואה שהתגורר בגרמניה. השניים נפגשו בשווייץ, ובמונית, בדרך לפגישה עם שני עורכי דינו של רדזינר, סיפר לו רייכמן על הרעיון להקמת הבינתחומי.
"עורכי הדין אמרו לו שעם כל הכבוד לרצון שלו לתרום, הוא לא יכול לעשות את זה בלי לדעת בכלל מי זה רייכמן", הוא נזכר בפגישה ההיא. "רדזינר, שהיה סוחר יהלומים ותכשיטים, ענה להם שאת כל עסקיו הוא עושה מתוך אינטואיציה ושהוא מאמין בי, אבל אם הם בכל זאת רוצים לבדוק, שיבדקו".
רייכמן חזר לארץ, וזמן קצר לאחר מכן קיבל מהיהודי מגרמניה צ'ק על 250 אלף דולר, סכום אדיר באותם ימים, שהוכיח את אמונו בחזון. אחרי בדיקה של עורכי הדין הגיע גם חוזה של עמוד וחצי, ובו הבטחה להשלים את הסכום ל־2 מיליון דולר, עם בקשה שבית הספר למשפטים ייקרא על שמו של רדזינר. רייכמן חתם על ההסכם, הכסף של רדזינר - שנפטר בשנה שעברה - הגיע, ותחילת הבנייה של המרכז הבינתחומי החלה.
בינתיים נקשר קשר גם עם ראש עיריית הרצליה דאז, אלי לנדאו ז"ל, שבתו למדה משפטים במכללת "רמות משפט" שבתוך אוניברסיטת ת"א, אז המכללה הראשונה ללימודי משפטים בישראל, שגם אותה הקים רייכמן. לנדאו הזמין את רייכמן להקים את המרכז בעירו, ואפילו סייע בפינוי האשפה שהותיר בסיס הנ"מ שישב במקום. מי שהיה אחראי לפינוי ולניקוי הגדול היה ראש אגף חזות העיר באותם ימים, משה פדלון, היום ראש העירייה.
• • •
כמעט שלושה עשורים חלפו מאז. אנחנו יושבים בלשכתו של רייכמן, חדר לא גדול ששימש בעבר מרפאה צבאית. הראיון הזה, שמתקיים לרגל פרישתו מניהול ומנשיאות המוסד שהקים, ולרגל ההכרה בבינתחומי כאוניברסיטה פרטית, הוא ציון דרך וסוג של סיכום, אבל רייכמן לא באמת יודע לנוח. הפרויקט העכשווי שלו הוא קמפוס שהקים בפאפוס שבקפריסין, מוסד אקדמי שמטרתו לטפל בבעיות הקיימות של מדינות האזור.
"פאפוס הוא מקום ניטרלי ונטול מחלוקות שאפשר להביא אליו אנשים כדי לשבת ולדבר", הוא מסביר. "יש שם שדה התעופה, והאנשים שיגיעו ידונו בניהול משאבי מים, בייצור אנרגיה טבעית, בביטחון תזונתי וכו'".
את תקופת הקורונה עובר רייכמן בשלום. הוא מעיד על עצמו שאינו בעל משמעת עצמית אדוקה, אבל הוא בהחלט נשמע להנחיות. גם המוסד שבראשו עמד עד לאחרונה נדרש להתאים את עצמו לצורכי התקופה, בייחוד בכל הקשור לשכלול אמצעי הלמידה מרחוק, כולל הדרכה למרצים שהתאימו את עצמם למצבי למידה לא מוכרים.
אף שפרש מנשיאות האוניברסיטה, הוא מגיע למשרדו בתשע בבוקר ומסיים לעבוד כעבור עשר שעות, אלא אם כן מחכים לו אירועים או מפגשים מיוחדים. בתקופה הקרובה ימשיך לעסוק בארבעה פרויקטים של בינוי שנמצאים על הפרק בשטח האוניברסיטה: פרויקט בניין החדשנות, מרכז כנסים גדול, בניית 250 חדרים לדירות סטודנטים ובניית מרכז מסחרי לסטודנטים.
לאורך השנים היו לך הרבה מלחמות ומאבקים מול כוחות חזקים באקדמיה. אתה מרגיש כמו חייל שחזר עייף משדה הקרב?
"הסתיים שלב, אבל ההתמודדויות והקשיים לא הסתיימו, וגם לא התוכניות שאני עוד רוצה להגשים. אני עובר פאזה. תפקיד הנשיא יעבור בתוך חודש למי שייבחר על ידי ועדת איתור, וכרגע עדיין לא הסתיים המועד להגשת המועמדות. מה שכן, הגבלנו את המועמדות לנשיאות לפרופסורים ששייכים לסגל הקבוע אצלנו, כדי לשמור על הדנ"א של המקום.
"אני אהיה יו"ר הדירקטוריון. זה תפקיד ללא שכר, אפילו בלי הוצאות רכב וטלפון. המטרה שלי היא להמשיך לסייע בגיוס תרומות ולממש יעדים ויוזמות".
למה לעזוב? למה לא ליהנות קצת מתפקיד "נשיא האוניברסיטה"?
"כי הגשמתי את היעדים שקבעתי לעצמי לפני 27 שנים, עד ליעד הכרה כאוניברסיטה. זו פעם ראשונה שגוף מוכר כאן כאוניברסיטה פרטית, להבדיל מהמוסדות המוכרים להשכלה גבוהה כמו הטכניון או האוניברסיטאות בת"א, בירושלים או בבאר שבע".
והאוניברסיטה נקראת "רייכמן", על שמך.
"אני חושב שזו החלטה ראויה, שהתקבלה פה אחד על ידי הדירקטוריון והאסיפה הכללית, בעידוד התורמים הגדולים של המקום. אבל אני החלטתי לא להישאר בתפקיד בשעה שהמקום נקרא על שמי.
"זה סוג של הכרה בהישגים שלי ובהישגים של המקום, ופירשתי את זה כאות הוקרה עם סיום תפקידי. פעמיים דחיתי הצעות לקרוא למרכז על שמי, אבל נראה לי שעכשיו, כשאני מסיים, זה בסדר".
• • •
אחרי שהקים את הבינתחומי, אי אז ב־1994, נאלץ רייכמן לחכות ארבע שנים לקבלת אישור להעניק תואר ראשון ל־250 הסטודנטים שהתחילו את המחזור הראשון. הללו בכו בדמעות של אושר, כשנכנס יום אחד לשיעור ובישר: "יש תואר".
המל"ג עמד על רגליו האחוריות וערם קשיים, אבל שר החינוך דאז, איש המפד"ל זבולון המר ז"ל, עמד לצידו של רייכמן והגדיר זאת בדרכו: "יש להוסיף ספסלים לבית המדרש".
לפני עשר שנים הגיש רייכמן בקשה להכיר בסמכות המוסד להעניק תואר דוקטור במשפטים. למרות שבבינתחומי עבדו נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק ושר המשפטים לשעבר אמנון רובינשטיין, התקשו מי שכיהנו כשרי החינוך לאורך השנים, גדעון סער, שי פירון ונפתלי בנט, להתמודד עם המשוכות שהציב המל"ג בעניין. אבל גם זה נגמר, ורייכמן ניצח.
השבוע רייכמן נראה לי מפויס משהו, ומתרחק מעט מהתקפותיו הקשות על ראשי המועצה להשכלה גבוהה ("בולשביקים") והוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת), הפועלת בכפוף לה ומקצה בכל שנה כ־12 מיליארד שקלים למוסדות האקדמיים השונים. אולי הוא מרגיש שסוף־סוף נפתחו שערי ההשכלה הגבוהה לכל דורש.
מה הביא אותך לצאת למאבק הזה?
"עד תחילת שנות ה־90 שערי ההשכלה הגבוהה היו סגורים בפני חלק גדול מהציבור. פשוט ככה. מי שהיה לו כסף הלך בכלל ללמוד באוניברסיטאות טובות באנגליה או בארה"ב, אבל רוב האוכלוסייה היתה מחוץ לתחום. פשוט היה בלתי אפשרי להתקבל. כבר בשנים הראשונות של המדינה היו התרעות שאם האקדמיה לא תיפתח לתפוצות ישראל, זה יביא לזעזועים חברתיים קשים, והם באמת הגיעו. לאורך השנים האוניברסיטאות רצו לשלוט בברז התקציבים ולא רצו להכיר במוסדות אקדמיים חדשים, שלא היו בשליטתן".
המהפכה התחילה ב־1990, כשנפתחו מכללות ללימודי משפט שלא נתנו תואר, אבל אפשרו למי שעבר את הבחינות אצלן לגשת לבחינת לשכת עורכי הדין. רייכמן הקים אז את מכללת "רמות משפט", שפעלה כגוף לא מתוקצב בתוך אוניברסיטת ת"א.
"המצב היה בלתי נסבל", הוא אומר, "על כל עשרה סטודנטים שביקשו להתקבל, קיבלו לאוניברסיטה סטודנט אחד בלבד. יצחק רבין ז"ל, שהיה אז ראש הממשלה, ואמנון רובינשטיין כשר החינוך, התחילו את המהפכה עם מכללות אזוריות שהוגבלו לתארים ראשונים ולא למחקר, וכמובן נחסמו בתקציבים ובשכר למרצים".
בטרם נסגרה מכללת רמות משפט, בלחץ הוות"ת, עוד הצליח רייכמן להשיג לתלמידים תואר אקדמי מאוניברסיטת ת"א. אבל הסגירה ההיא לא שברה את רוחו, להפך. היא גרמה לו להקים גוף אקדמי חדש, המרכז הבינתחומי בהרצליה. רייכמן זוכר כמובן את ההתנגדות האדירה מצד המוסדות, שלא הסכימו שגוף פרטי יקבל רשות להקים אקדמיה בישראל.
"היינו גוף ללא כוונת רווח, שלא מומן על ידי הות"ת", הוא מספר. "רק כדי לסבר את האוזן, האוניברסיטה העברית מקבלת בכל שנה מהמדינה 1.5 מיליארד שקלים. אני לא לקחתי שקל. עכשיו, כשאני מסיים, אני יכול להגיד שגייסתי מאות מיליוני דולרים מתרומות, גייסתי סגל ושילמתי לו יותר טוב ממה שמשלמים לסגל באוניברסיטאות, והקרטל האוניברסיטאי נפרץ סוף־סוף. לדעתי זה נחמד שהיה פה משוגע שנלחם בהם. אני יוצא מפה בלי חבילת מניות ובלי מצנח זהב, פשוט שם את המפתחות על השולחן והולך, עם הזכויות שצברתי או שבתונים שלא ניצלתי".
אתה מרגיש שעלית על הבסטיליה ופרצת אותה?
"סוג של בסטיליה קטנה. אבל מה שחשוב פה הוא המסר, כי יש עדיין בארץ גופים שמחזיקים גרעיני שליטה היסטוריים ומאובנים שצריך לפתוח לטובת הציבור. המל"ג הוא גוף חשוב, ואני בעד פיקוח איכותני ושמירה על הרמה האקדמית, אבל יכול להיות שהפחד שלהם מאיתנו נבע מכך שלמרות שהצהרנו שאנחנו לא גוף מתוקצב, אולי כן נדרוש מהם כספים".
אבל בגלל זה שכר הלימוד גבוה מאוד. בתקופתי הוא עמד על 24 אלף שקלים לשנה, ועכשיו כבר האמיר ל־42 אלף.
"בוא נדבר על שכר הלימוד. אתה יודע שכל סטודנט באוניברסיטה עולה למדינה כפול מאשר אצלנו? 84 אלף שקלים, כולל 11 אלף שקלים שכר לימוד שהסטודנט משלם. לא ביקשנו ואנחנו לא מבקשים מימון שוטף מהמדינה, אבל אם אתה שואל אותי על צדק חברתי, אז למה שהמדינה לא תתמוך בכל מי שלומד לתואר ראשון ותיתן לו צ'ק או ואוצ'ר למימון התואר?
"לצערי, אליטיזם הפך בשנים האחרונות למילה גסה. הסיפור הזה מתכתב עם כל התנועות החברתיות שמקדשות פייק ניוז ותיאוריות קונספירציה ומתכחשות למדע ולהשכלה. אנחנו בהחלט מרכז לימודים גבוה ואליטסיטי, אבל כזה שלא שוכח את תפקידו החברתי. אנחנו נותנים שירותים פסיכולוגיים ומשפטיים בהתנדבות לקהילה, מלמדים ילדים בשכונות, מלמדים השכלה פיננסית. חשוב לנו שכל מי שמתאים ורוצה, יגיע לכאן. לא רק יוצאי יחידות עילית, אלא גם בני העדה האתיופית שהרימו את עצמם משרוכי הנעליים, או צעירים מרקע של מצוקה כלכלית".
באוניברסיטאות האחרות, הוא מזכיר, רק 5 אחוזים מהתקציב מיועדים למלגות, וגם זה מכספי מדינה, בעוד אצלו ההקצאה למלגות נושקת ל־10 אחוזים בסכום כולל של כ־30 מיליון שקלים. את הכסף הזה הוא מגייס מתרומות, ובערך 15 אחוזים מכ־8,000 הסטודנטים במוסד מקבלים סיוע בשכר הלימוד.
למרות המכללות שנפתחו ברחבי הארץ, עדיין נראה שהפריפריה נשארת מאחור.
"היום אפשר ללמוד רפואה בבאר שבע ובגליל, מה שהיה בלתי אפשרי לפני 20 שנה, אבל עדיין ברור שלא כל אחד יכול ללמוד רפואה או מדעי המחשב. זה לא קשור לפריפריה או למרכז. יש ויהיו הבדלי איכות גם בין תלמידים תל־אביבים שקיבלו הזדמנות שווה".
מצד שני, המכללות יצרו הצפה של סטודנטים במקצועות מסוימים, כמו משפטים, ויש מי שטוענים בעקבות כך לירידה ברמת עורכי הדין.
"יכול להיות שזה נכון. אנחנו נותנים הכשרה מצוינת, ולתלמידים שלנו אין בעיה להתקבל למקומות הטובים ביותר, אבל אני לא יכול לשנות את עובדות החיים והשוק. 50 אחוז מעורכי הדין לא עובדים במקצוע, אבל יש להם השכלה נהדרת עם ידע לעסקים. היום ממוצע הקבלה ללימודי מחשב הוא יותר מ־100 בבגרות ויותר מ־700 בפסיכומטרי. יש טובים מאוד ויש רק טובים. אלה החיים".
• • •
רייכמן, שחגג לאחרונה 79, נולד ב־4 ביולי 1942 בתל אביב לגרדה ולאלפרד, שעלו ארצה כמה שנים קודם לכן וחסכו לעצמם את מלחמת העולם. הם הקימו מוסך מכוניות, שאחיו, עודד, מנהל עד היום יחד עם סוכנות טויוטה הגדולה בישראל. אם לא היו לו ידיים שמאליות, צוחק רייכמן על עצמו, חייו היו פונים לכיוונים אחרים לגמרי.
המשפחה ידעה גם שכול כשהאח הצעיר, סמל גדי רייכמן ז"ל, נהרג במלחמת יום הכיפורים, והוא בן 22. שלוש שנים לאחר מכן התאבד האב אלפרד על קברו.
אחרי שסיים לימודים בתיכון חדש, שירת רייכמן בגדוד 890 של הצנחנים והשתחרר בדרגת סגן.
חיידק הכתיבה לא פסח עליו, והוא ביקש להיות כתב צבאי בעיתון "במחנה". הוא למד ספרות והיסטוריה באוניברסיטת ת"א והגיש מועמדות לעיתון, אולם בתהליך הקבלה שלו, כשנדרש להכין כתבה לדוגמה, החליט לכתוב על פיצוץ מתחם שרונה על ידי מחתרת הלח"י - כתבה שנחשבה לניגוח אז, בימי שלטון מפא"י.
רייכמן הצעיר פנה לתוכנית ב', נרשם ללימודי משפטים באוניברסיטת ירושלים, ולאחר מכן עשה דוקטורט באוניברסיטת שיקגו והתמחה בדיני קניין.
הוא נשוי בשנית לאדריכלית נירה רייכמן, שתכננה את אודיטוריום איבצ'ר במרכז הבינתחומי. השניים מתגוררים בתל אביב, ובשנים האחרונות סובלת נירה ממחלת האלצהיימר. בנאום הפרידה שלו לפני כשלושה שבועות, השאיר רייכמן הרבה עיניים דומעות כשהודה לה וקרא לה "אהבת חיי".
מאשתו הראשונה, יהודית, יש לו שתי בנות, רונית (50), מפיקת סרטים ויזמית נדל"ן, וענת (41), שעובדת בסטארט־אפ. הנישואים ליהודית הסתיימו כשהיה רייכמן בשבתון בארה"ב, והוא חזר לארץ עם בתו הבכורה רונית. ענת נשארה בארה"ב עם אמה, ובגיל 28 חזרה לארץ ולמדה במחזור הראשון של לימודי תקשורת בתוכנית הבינלאומית בבינתחומי. רק עבור חזרתה של ענת, אומר האב הגאה, היה שווה לו להקים את המוסד.
כבודם של איי המצוינות במקומם מונח, אבל קשה להתעלם ממערכת החינוך המנוונת כאן. אם לפני 40 שנה היינו מצוינים באנגלית ובמתמטיקה, ופקידים מסינגפור הגיעו לראות איך ישראל עושה את זה נכון, היום אנחנו הרחק מאחור. מה השתבש?
"אנחנו מדינה בקונפליקט. לצד הישגים אקדמיים ותעשייתיים מרשימים, יש עימותים משמעותיים בתוך החברה הישראלית שנוגעים במהות החברה וביעדים שלה. אחת הבעיות המרכזיות היא הנסיגה שלנו מציונות המקור. יש תהליכים מדאיגים של נסיגה מהבסיס של הציונות הערכית והמעשית, ויש התחזקות גדולה מאוד של המחנה החרדי, שלמרות שנציגיו חתמו על מגילת העצמאות - היורשים של החותמים מתנכרים לחברה הישראלית.
"יש קבוצות גדולות שמתנגדות לערכי היסוד הליברליים שעליהם הוקמה ישראל כחברת מופת. האוניברסיטה פה הוקמה ומתקיימת על פי הערכים הציוניים של מגילת העצמאות ועל פי מדינת ישראל הליברלית, שעל ברכיה גדלתי בשנות ה־50. היתה אז תפיסה אידיאולוגית של חירות ואחריות.
"הרצל דיבר על כך שאנשי הצבא יהיו במחנות ושאנשי הדת יקבלו כבוד, אבל שלא יתערבו וישפיעו. קראתי כמה פעמים את 'אלטנוילנד' שלו, על פניו רומן משעמם, אבל למעשה זו יצירה חשובה עם ראייה רחבה על טכנולוגיה, אנושיות והומניות. ביטוי מודרני לחזון ישעיהו. אני שומע קולות שיוצאים נגד הציונות ומכנים אותה אמונה תמימה, אירופית, אשכנזית, אירוע לא חשוב בתולדות העם היהודי. זה מחריד בעיניי, כי הציונות היא הבסיס, העוגן שלנו.
"ישראל צריכה להיות מדינה חופשית שמכבדת את המסורת היהודית. להכיל אמונות, לשמר חגים - אבל לא להיכנע לפנאטיות דתית שתסיג אותה אחורה. הכרזת העצמאות היא המסמך החשוב ביותר בתולדות העם היהודי, אחרי עשרת הדיברות. יצרנו אג'נדה מוסרית. למרות קורבן הדמים ששילמנו, היהודים לקחו את עתידם בידיהם. זו שליחות חיי, וכל עוד אני יכול, אלחם על זה".
• • •
במהלך השנים היו לרייכמן גם כמה יציאות לכיוון הפוליטיקה והעשייה הלאומית. באמצע שנות ה־80 יזם ועמד בראש צוות שניסח הצעת חוקה לישראל, שבה הוצגו, למשל, רעיון בחירה ישירה לראשות הממשלה, שיטת בחירות אזורית־יחסית, מגילת זכויות אדם והסדר חדש של יחסי דת ומדינה.
ב־2005 חבר לראש הממשלה אריאל שרון ז"ל ב"קדימה", והיה מועמד מוביל לתפקיד שר החינוך. לאחר הבחירות החליט אהוד אולמרט, שהחליף את שרון, להעביר את התפקיד למפלגת העבודה, שותפתו הקואליציונית. רייכמן, מצידו, שהצהיר כי ייכנס לפוליטיקה רק עבור תפקיד שר החינוך, התפטר מכהונתו בכנסת ה־17 תשעה ימים אחרי השבעתה.
התייאשת?
"בגדול, כל השנים נמנעתי מלהיכנס לפוליטיקה. לא חיפשתי אותה ולא היתה לי אמביציה אישית בפולטיקה, כי ראיתי את עצמי תורם לחברה במקום אחר. היה תפקיד אחד שרציתי, כי היתה לי תוכנית עבורו, וזה להיות שר חינוך. בניתי מודל, והיתה לי תוכנית מהפכנית שכבר הגשתי לשרון, אבל הוא לא הספיק וכשאהוד אולמרט הפך לראש ממשלה הוא מכר את תיק החינוך מאחורי גבי לאיזו מחויבות קואליציונית והציע לי את תיק המשפטים, שלא רציתי. הייתי מוכן לעזוב את המחויבות שלי בבינתחומי רק כדי לשפר את החינוך לילדי ישראל".
מה היתה התוכנית שלך?
"היא נקראה 'תוכנית 1000' והתכוונה להסתער על בתי הספר החלשים ביותר בישראל, בקצב של 200 בשנה, ולהשקיע בהם כל מה שצריך. בעיניי, מה שהכי חשוב בחינוך הילדים הוא לשתף את ההורים. במקום לתת להם להיות גורם מבקר של המערכת – לאפשר להם להיות חלק מהחוויה החינוכית. זה היה אמור לבוא יחד עם שיפור תשתיות, שיתוף הילדים בעבודות הגינון והניקיון כדי להתמודד עם ונדליזם ובניית מנהלים יצירתיים עם סמכויות".
עוד תוכנית של רייכמן היתה היוזמה שלו לשינוי שיטת הבחירות בישראל, שכללה את הבחירה הישירה לראשות הממשלה. "השיטה הזו נועדה לשפר את עבודת הממשלה וראש הממשלה, מבלי שיהיה סחיט וחלש מול המפלגות או השותפות הקואליציוניות", הוא אומר, "אבל החלשה רצופה של הדגשים שעמדתי עליהם הביאה לחיסולה ולחזרה למתכונת השיטה הישנה, שמביאה עלינו היום את קשיי המשילות השלטונית".
מהם לדעתך האתגרים המשמעותיים של ישראל בעשור הקרוב?
"נצטרך לעמוד בפני קשיים מבפנים ובמחוץ. האלימות האיראנית, על כל המשמעויות שלה; אתגרים מול ההתעצמות של סין; וכמובן שינויי האקלים והקיימות.
"אבל הנושא הכי אקוטי הוא שאלת האחדות בחברה הישראלית, והעובדה שיש כאן זרמים שדוהרים לסף של שנאה ושל אלימות קשה. מה שכן, הוקמה ממשלה שעל פניו היתה חסרת דבק פנימי, אבל אני חייב להגיד שאני מעודד מהתפקוד שלה. יש פה בעיניי גדולה של ממש מצד אנשים שעשו ויתורים אישיים גדולים, וסיכנו את עצמם מכל הבחינות, כדי להגיע לשותפות ולהבנות. עצם התופעה מעודדת אותי לגבי הסיכוי לחיבור בין הקבוצות השונות בחברה שלנו".
עדיין לא קיבלת מועמדות לפרס ישראל. אולי זה כי נלחמת הרבה שנים בממסד האקדמי?
"אני יודע שהיו אנשים שפעלו בעניין, אבל זה לא באמת מעניין אותי. המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל היא שקראו לאוניברסיטה על שמי".
aviadp65@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו