את רוצה לשמוע אותי מנגנת על גיטרה?", חיה דיכנר שואלת אותי כבר כשאני נכנסת לבית של בנה, צחי, מוסיפה שהיא גם אוהבת לשיר ולצייר, ומציגה בפניי מובייל שהכינה מאצטרובלים וציור בצבעי מים.
צחי מחייך אליה. "כן, היא תשמע אותך מנגנת, ועוד רגע אני אסיים את הקפה פה ואצטרף".
"ככה זה כשאתה מגדל את אמא שלך", הוא ספק יתנצל מאוחר יותר, "זה כמו להיות כמה שעות טובות עם הילדים. אושר גדול, אבל אתה חייב גם רגעים של שקט כדי להתאפס".
עבור חיה, צחי (47) הוא בן, וגם אבא. רגע אחד הוא הילד, שאמו מתגאה כמה הוא טוב ומתוק, ורגע אחרי כן הוא המבוגר האחראי. מאז שהוא זוכר את עצמו, הוא מגדל את אמא שלו, שנולדה עם עיכוב התפתחותי שמשפיע על יכולותיה הקוגניטיביות. תחילה כילד שדואג לה, ומגיל 18 - כאפוטרופוס החוקי, שאחראי על המגורים שלה ועל הטיפולים הרפואיים בה. הוא גם היה זה שאישר לה, לבקשתה, לקבל חיסון נגד קורונה.
צחי הוא אחד ממעטים בישראל שנולדו להורים עם צרכים מיוחדים. לרוב, רופאים ועובדים סוציאליים ממליצים שלא לאפשר לאנשים עם עיכוב קוגניטיבי כמו של חיה ללדת ילדים, מחשש שהם לא יוכלו לגדלם כראוי.
אבל חיה חלמה להיות אמא, והגשימה את החלום עם חנוך, שהיה על הספקטרום האוטיסטי. ביחד הם הביאו לעולם את צחי, שבפועל גדל אצל סבא וסבתא, הוריה של חיה, עד שהם הזדקנו וחלו.
כבר כמה שנים חיה גרה בדירת חדר קטנה ב"כישורית", בית לאנשים עם צרכים מיוחדים בקיבוץ כישור שבגליל התחתון, מרחק חצי שעה נסיעה מביתו של צחי ביישוב נופית. אישה־ילדה בת 70, שפורטת על גיטרה, שרה ויוצרת בחומרים טבעיים. אשת שיחה מרתקת, מלאת סיפורים על חוויות מהיומיום וזיכרונות טובים מצעירותה. ביום העצמאות ה־68 השתתפה בתערוכה מיוחדת, "העיניים של המדינה", שבה הוצגו צילומי עיניים של אנשים מיוחדים המייצגים את ישראל. בשנים האחרונות היא וצחי מעבירים הרצאות על הקשר המיוחד ביניהם ועל קידום אנשים עם מוגבלויות.
חיה נולדה ברומניה, ועלתה לארץ בשנות ה־60 כשהיתה ילדה, עם הוריה מקס (מרדכי) ופרלה (פנינה), ואחיה, הגדול ממנה בחמש שנים. המשפחה השתקעה בקריית אתא. אמה היתה תופרת שמלות, ואביה עבד כמפעיל מכונה במפעל הטקסטיל "אתא". בגיל 23 לקוחה של אמה הכירה לה את חנוך, ואחרי כמה פגישות הם התחתנו.
תחילה התגורר הזוג הצעיר אצל הוריה של חיה בקריית אתא. לאחר כמה שנים עברו לדיור של משרד השיכון, מרחק כמה עשרות מטרים משם, וניהלו בית לבדם. כשחיה נכנסה להיריון, היה ברור לה שהיא שומרת את התינוק.
"מאוד רציתי שיהיו לי ילדים", היא מחייכת. "נתנו לי כדורים למניעת היריון, אבל זרקתי אותם לפח. אמרתי לעצמי, 'למה לאחי מותר ולי לא? מה יש בו שאין בי?' גם אני רציתי להיות מאושרת. ואז נכנסתי להיריון והתרגשתי מאוד", היא מניחה יד על החזה.
"אבל אני לא אישה כל כך בריאה. פחדתי שייצא לי ילד כמוני, לא בריא, והוא יצטרך להיות בבתי חולים, לעבור כל הזמן בדיקות ולקבל תרופות. הלכתי לרופא, ואמרתי שאני בהיריון ומפחדת. הוא אמר לי: 'את יכולה להיות רגועה. יש הרבה אנשים שהילדים שלהם לא בריאים, אבל לך ייצא ילד בסדר'. שאלתי אם הוא בטוח, והוא אמר שכן. אחר כך באולטרה־סאונד אמרו לי שהוא יפה וחמוד. אז נרגעתי".
צחי נולד ב־2 בספטמבר 1973, בשעה 11 בלילה. תינוק בריא לחלוטין. מהרגע הראשון היה ברור שסבא מקס וסבתא פרלה יגדלו אותו, ושחיה וחנוך, שגרו מעבר לכביש, יהיו איתו חלק גדול מהזמן.
"הייתי משקיעה בו", מספרת חיה בערגה. "נותנת לו שוקולד כל יום כשהיה חוזר מהגן, אבל רק אחרי ארוחת צהריים, והולכת איתו לשעות סיפור בספרייה, או לקולנוע. ההורים שלי עזרו לי. כואב לי שהם לא זכו לראות אותו גדל".
היא יושבת על הספה בסלון, מול חלון גדול שצופה אל הנוף. צחי יושב על הרצפה ונשען על המיטה שלו בצד החדר. לאורך כל השיחה הוא ממקד אותה, מתקן משפטים שהיא אומרת. "המסע שעברתי בחיים אפשר לי להגיע למקום שבו אני נמצא היום עם אמא שלי", הוא אומר, "מקום של שותפות ושלווה".
צחי עוסק כבר שנים רבות בתחום הרוחני, מעצב מוצרים ותכשיטים באבני קריסטל לריפוי ואיזון אנרגיות, ומדריך אנשים לחיים טובים ובריאים. נוסף על כך, הוא מוכר כדי חרס לטיהור מים ומקפיד על תזונה טבעונית.
"כשאני נולדתי, התפיסה היתה שאנשים עם צרכים מיוחדים לא יכולים לגדל ילדים. היום אני חושב שיכול להיות שסבא וסבתא שלי, שניהם ניצולי שואה, ראו אותי כסוג של פיצוי על הבת שנולדה להם.
"תמיד היה ברור לי שאני חי במשפחה מיוחדת, הרי לא כולם גדלים אצל סבא וסבתא. היו אנשים בשכונה שהציקו להורים שלי, ואני הייתי מגן עליהם כל הזמן. הייתי ילד עדין, אבל משהו בקובייה ההישרדותית שלי היה מסתובב כשהיו מדברים על ההורים שלי. לא פחדתי גם להרביץ לילדים יותר גדולים ממני".
יש לו זיכרונות טובים מהילדות. הוא מספר איך היה חוזר מבית הספר, ואמו היתה באה לבית סבתו כדי לפגוש אותו. היא היתה עובדת אז בעבודות מזדמנות מדי פעם. כשאביו היה חוזר בצהריים מעבודתו כפועל במפעל לייצור אלקטרודות לריתוך, היו נפגשים כולם ומבלים יחד את המשך היום.
"אבא שלי היה לוקח אותי לגן השעשועים בשעות אחר הצהריים. הוא היה מטפל בי, אבל כמעט לא היתה לי תקשורת רגשית איתו. כילד, זה הפריע לי. היום אני מבין שהוא פשוט לא היה אדם תקשורתי, הוא לא ידע איך להראות אהבה. ההתנהגות שלו, והקושי ביצירת קשרים חברתיים, היו של אדם על הספקטרום האוטיסטי בתפקוד גבוה, אפילו שהוא מעולם לא אובחן.
"גם לאמא שלי לקח הרבה זמן להבין שהוא על הרצף האוטיסטי. מבחינתו הוא הראה לה המון אהבה, אבל מבחינתה הוא לא הראה לה כלום".
צחי עם אביו חנוך וסבו מקס (למעלה). "ידעתי שאני צריך לתפוס את המקום של סבא" // צילומים: מהאלבום המשפחתי
ביולי 1983, כשצחי היה בן 10, נפטר אביו מדום לב. הוא היה בן 37. "אמא ואבא נסעו יחד לסרט בחיפה, וכשחזרו, הוא אמר שהוא לא מרגיש טוב. ב־4 בבוקר היא יצאה מהבית, חצתה את הכביש אל הבית של סבא וסבתא, והעירה את סבא.
"גם אני התעוררתי, ורצתי עם סבא שלי אליהם, לראות מה קורה עם אבא. ראיתי אותו מחרחר. הזמנו אמבולנס, וסבא נסע איתו לבית החולים.
"בבוקר סבא חזר וסיפר לי שאבא נפטר בבית החולים. זה היה מאוד קשה. אני זוכר שבשבעה, וגם אחריה, שאלתי את עצמי מה עושים עכשיו. לא הבנתי למה זה קרה, איך זה קרה. לא היתה הכנה שאבא חולה או משהו, הוא נעלם בבום.
"כילד בן 10, שרואה שהחיים כאלה לא צפויים, אתה מקבל פתאום מלא תובנות. היום, מבחינתי, זה כמו ישו, שבגיל צעיר קיבל הארה רוחנית. אבא שלי, חנוך, הוא כמו חנוך המקראי, שכתוב עליו שאלוהים אהב אותו ולקח אותו בדמי ימיו".
צחי הפך להיות הגבר של הבית, המטפל הלא רשמי באמא שלו, לצד הוריה. "אף פעם לא ניסיתי להסתיר את העובדה שאמא שלי מיוחדת, אבל במקביל, התביישתי. הייתי נער בגיל ההתבגרות, ולא היתה אז מודעות גבוהה למוגבלויות כמו היום.
"ידעתי שכשאמא רבה עם ההורים שלה, אני היחיד שיכול להרגיע אותה. עד היום אני היחיד שהיא מקשיבה לו. אני זוכר שהייתי בן 6, והשכנה סיפרה לי שאמא שלי שרטה לה את הרכב כי התווכחה איתה על משהו. אני לקחתי את אמא שלי לשיחה על גבולות. כמו הורה שנוזף בבת שלו, כמו שסבא שלי היה עושה לי. כי היא היתה מקשיבה לי.
"אם זה היה מגיע למצבי קיצון, שבהם גם לי היא לא היתה מקשיבה, הייתי צריך להציב לה גבולות ברורים ונוקשים. לפעמים הייתי מאיים ב'עונש', אומר לה שאני לא אדבר איתה או משהו. בגלל שהקשר שלנו חשוב לה, היא יודעת שהיא רוצה להקשיב לי".
"אם אנחנו רבים זה בצחוק", מתפרצת חיה לשיחה, וצחי מתקן אותה. "לא מדויק. לפעמים אני ממש כועס עליה. שאני מרגיש שהיא לא נותנת בי אמון, למרות שהיא יודעת שאני מקיים את כל מה שאני מבטיח.
"עכשיו, למשל, היא כל הזמן שואלת מה עם ההרצאות. בגלל הקורונה אנחנו לא באמת יכולים לארגן הרצאה מול קהל. העברנו כמה הרצאות בזום, אבל ההרצאה שלנו היא מאוד פרונטלית. לא כל מוסד רוצה הרצאה כזאת בזום, כי זה עובר לגמרי אחרת. קשה לאמא להבין שאנחנו בתקופה אחרת, שמחכים שההרצאות יחזרו. אני עושה הכל כדי לקדם את זה".
• • •
לאחר מות אביו עבר צחי לגור בפנימיית הדסים שליד אבן יהודה, והטיפול באמו נשאר באחריות הוריה. הוא היה חוזר הביתה בכל שבת שלישית.
"אני בחרתי לעבור לפנימייה, אהבתי את הרעיון הזה. תמיד רציתי שיהיה לי חדר משלי, שיהיו לי חברים שהם כמו אחים. בשבתות שבהן לא הייתי חוזר הביתה, סבא וסבתא היו באים לבקר אותי, הם היו נוסעים במונית מקריית אתא. אמא שלי לא באה, כנראה שהנסיעות היו קשות לה, או שלא רצו להביא אותה לשם. הייתי פוגש אותה בבית, פעם בשלושה שבועות".
אחרי שנתיים עבר צחי לפנימייה החקלאית בנהלל, שם למד עד כיתה ט'. בתיכון ביקש לעבור לבית הספר הטכני של חיל האוויר, "אבל הבנתי שזה לא בשבילי. עזבתי את הפנימייה וסיימתי את התיכון בלימודים אקסטרניים באורט קריירה חיפה".
כשהיה בן 18, חלה סבו בלוקמיה. הסבא והסבתא פנו לבית המשפט כדי להעביר אליו את האפוטרופסות על אמו. "לא שאלו אותי אם אני רוצה או מוכן לעשות את זה, היה כמעט ברור שזה התפקיד שלי וזאת המחויבות שלי. אני חושב שבמשך כל הילדות הכינו אותי למצב הזה, שאני אהיה אחראי עליה. באופן טבעי, ידעתי יותר דברים על העולם מאשר סבא וסבתא שלי, שכבר היו מבוגרים. הייתי 'שר החוץ' של הבית.
"הבנתי שמאותו רגע, אני אצטרך להיות אחראי על אמא שלי - החל בטיפולים רפואיים ועד מגורים. היא לא מורשית לחתום בעצמה על מסמכים רשמיים".
היה לך עם מי לחלוק? עם מי להתייעץ?
"לא. הבנתי שזה חלק מהמסלול שאני צריך לעבור ביחד איתה. בגיל יותר מאוחר עלו אצלי שאלות. למשל, למה אחיה, שהיה מבוגר ממנה, לא קיבל את האפוטרופסות, כי אני הייתי ממש צעיר. אבל הקשר ביניהם לא היה טוב, אז כנראה שזה נעשה מתוך ראיית טובתה".
• • •
בצבא הוא התגייס למסלול קרבי של חיל המודיעין. עיניו נוצצות כשהוא נזכר איך סבא שלו, שכבר היה תשוש מהמחלה, קם ממיטתו והלך לעורך דין, כדי לחתום על אישור שיאפשר לו להיות לוחם, למרות היותו בן יחיד להורה עם מוגבלות. "הוא הספיק לראות אותי בתחילת המסלול, ומאוד התלהב שהנכד שלו הולך למסלול ייחודי כזה. כשהייתי חוזר הביתה עם הנשק, הוא היה ממש גאה".
אחרי שנה של התמודדות עם הסרטן, נפטר מקס, בגיל 78. "מכיוון שהוא נחשב קרוב משפחה מדרגה שנייה, בצבא לא נתנו לי יותר מדי זמן לעכל, למרות שידעו שהוא גידל אותי. אבל זה מאוד השפיע עלי. ידעתי שאני צריך לתפוס את המקום שלו, וביקשתי לעבור לשרת קרוב לבית.
"העבירו אותי לבקו"ם. שירתתי שם כנשָק. בכל יום הייתי חוזר הביתה לאמא ולסבתא, עד סוף השירות".
אחרי הצבא עבד צחי באבטחה ולמד משחק אצל לבנה חכים. לאחר מכן עבד כדוגמן ושחקן, ואף שיחק בתפקיד מרכזי בסרט "קשר עיר" של יהונתן סגל, שזכה בפסטיבל הסרטים בחיפה. הוא התחיל ללמוד ביוטכנולוגיה באורט בראודה בכרמיאל ושכר דירה בעיר, אבל אירוע אחד עם אמא שלו, בשנת 1999, הוביל אותו למסלול אחר לגמרי.
"באחד הימים, כשהייתי עם חברים בתל אביב, קיבלתי טלפון מהעובדת הסוציאלית של אמא. היא סיפרה שסבתא שלי, שהיתה בשיקום אחרי אירוע מוחי, החליקה ונפלה, ואמא שלי נעלה את הדלת של הבית ואיימה להתאבד. השכנים ניסו לשכנע אותה לצאת מהבית, וזה לא עזר. אח שלה הגיע ושכנע אותה לפתוח את הדלת. התברר שהיא נטלה כדורים, ושתיהן הועברו לבית החולים.
"נסעתי להשגיח על אמא שלי ברמב"ם. הפסיכיאטרית בבית החולים אמרה שצריך לאשפז את אמא שלי במוסד, ואמא אמרה שאם אני מאשפז אותה, אין לי אמא, כי היא תתאבד. הבנתי שאני צריך להישאר איתה לפחות עד שאמצא מסגרת שתתאים לה.
"אני זוכר שישבתי ברכב באותו ערב, בדרך חזרה הביתה מבית החולים, והרגשתי כאילו מישהו נכנס בי מאחור. אבל לא קרתה לי שום תאונה, ואף אחד לא פגע בי. פשוט עברתי התמוטטות נפשית".
צחי עזב את הלימודים ואת הבית ששכר, ועבר לגור עם אמא שלו בבית של סבתו, שהפכה סיעודית. "חיפשתי מסגרת שתתאים לאמא. אחרי בדיקות ארוכות התאהבתי ב'כישורית', מקום שנחשב מאוד יוקרתי. מכר משותף קישר ביני לבין התעשיין סטף ורטהיימר, שאשתו דאז, יעל שילה, היתה ממקימי הבית. יצרתי איתו קשר, והוא ויעל עזרו להכניס את אמא שלי לשם.
"אני זוכר שבאחד האירועים של הבית, אמרו לי שסטף צריך להגיע. הכנתי מכתב לבקשת מלגה, שבו גוללתי את סיפור חיי, וכשפגשתי אותו, הגשתי לו את המכתב. אחרי כמה ימים הוא התקשר אלי והעניק לי מלגה ללימודי תקשורת במכללת עמק יזרעאל".
באותה שנה הכיר צחי את רחל, שלמדה הנדסת תוכנה במכללת עמק יזרעאל. הם התחתנו ב־2004, גרו בקריית אתא, ואז עברו להתגורר בקיבוץ אילון שבגליל המערבי, מרחק כחצי שעה מכישורית. נולדו להם שני ילדים - עמית (היום בת 16), ועומר (בן 13). צחי החל לעבוד כמדריך בכפר הנוער נירים בבוסתן הגליל. אחרי כמה שנים עברה המשפחה לקריית ביאליק.
ב־2009 התגרשו בני הזוג, וצחי שוב עבר דירה, הפעם לאחיהוד. הוא עבד כמדריך בבית הספר לקציני ים בעכו, עד שב־2011 החליט "לצאת לחקור את הנפש ואת הארץ". "ישנתי במאהל המחאה ברוטשילד, אחר כך התנדבתי בקיבוצים תמורת מגורים. הייתי בנאות סמדר בדרום, ביישוב אדמה בצפון, והתקיימתי מדמי אבטלה וחסכונות. עברתי ממקום למקום על האופנוע, עם שק שינה. אבל לרגע אחד לא התנתקתי מהמשפחה ומהטיפול באמא שלי.
"היא גרה אז בדירה ששייכת לכישורית. באותה תקופה, שבה לא היה לי באמת בית, המקום היחיד שבו הרגשתי בבית היה בדירה שלה. זה פתח לי את הלב אליה, הרגשתי סוף־סוף שהיא יכולה להיות אמא בשבילי. אני ממש זוכר איך היא היתה דואגת להדליק לי דוד למים חמים בחורף, כשהייתי מגיע רטוב מהרכיבה על האופנוע. או איך היתה מביאה במיוחד אוכל מכישורית, כדי שתחכה לי ארוחה חמה בתנור".
• • •
את מסע הנדודים שלו הוא סיים ב־2012, במדרשת שדה בוקר. הדריך שנה בתיכון לחינוך סביבתי, עד שהחליט לחזור לצפון ולהיות קרוב לאמו ולילדיו.
"חיפשתי בית קרקע במקום יפה - כזה שתהיה לו נוכחות, אבל שלא אצטרך להיות משועבד למשכנתא. מצאתי אותו ביישוב הבדואי בית זרזיר בעמק יזרעאל. זו היתה חוויה מבחינתי, ראיתי את החיים שם כהרפתקה. ידעתי קצת ערבית, אז יכולתי לתקשר איתם. שמרתי על כללי הצניעות, ודאגתי שבנות הזוג שלי והבת שלי יסתובבו צנועות. עד היום בעל הבית שלי שם, עומרי מזאריב, הוא חבר טוב שלי".
בזמן שגר בבית זרזיר עבד צחי כמדריך בפרויקט "הטייסת" של קרן רמון ברמת דוד, שבמסגרתו טייסים משמשים אחים מאמצים לתלמידים. בגיל 41 החליט להתחיל פרויקט משלו. "רציתי להגשים את עצמי. הבנתי שכדי להצליח, אני לא יכול לעשות את זה 'על הדרך', אלא ללכת בגדול. אמנם הדרכתי בפנימיות, שזו עבודה של שליחות, אבל לא הרגשתי שאני מגשים את הייעוד שלי. עזבתי את קרן רמון והתקשרתי לאמי. הצעתי לה שנעשה משהו ביחד.
"אני מאמין בכוח הברכה שלי ושל אמא שלי, וכך עלה הרעיון לקחת את צמחי התבלין שהיא מגדלת בגינה בכישורית, להוסיף להם ברכה ולעשות מהם חליטות תה. האמנתי שמי שישתה את זה יחווה ריפוי.
"אמא זרמה עם הרעיון והציעה שנלך למחלקות של חולי סרטן וניתן להם לשתות מהתה, אולי זה יעזור להם. המטרה היתה לעשות טוב בעולם. בסוף התחלנו להעביר סדנאות סטודיו לדמיון מודרך.
"ב־2013 כתבתי פוסט בפייסבוק כדי לקדם את הסדנאות, וסיפרתי את הסיפור שלנו. הפוסט קיבל כ־8,000 לייקים ואלפי תגובות. אנשים התחילו להתעניין בסיפור שלנו. ככה התחלנו להעביר הרצאות ברחבי הארץ. אחת המטרות היא להעלות את המודעות לילדים שנולדו להורים עם צרכים מיוחדים, לתת השראה לאנשים.
"באופן אוטומטי, מקובל למנוע מאנשים עם מוגבלויות להביא ילדים לעולם, כדי שלא ייוולד ילד עם מוגבלות. והנה, צחי וחיה עומדים על במה, אנשים די מוצלחים, ומראים שאפשר אחרת. אנחנו מופיעים מול קהלים שונים, ביניהם מטפלים ברשויות ואנשי אקדמיה, ומקווים שהם יבינו שאפשר לעזור לבעלי מוגבלויות להקים משפחות. גם אני בעצמי עברתי תהליך של ריפוי בכל התקופה הזאת".
מה היה צריך לרפא אצלך?
"מאז ומתמיד היה לי חשבון לא גמור עם אמא שלי", הוא לוקח נשימה עמוקה. "חשבון שנוצר מהרגע שבו נולדתי, כי נולדתי למציאות שבה אני הורה. וכשאתה הופך להורה, זה אומר שההורה שלך לא תפקד, ואז אתה כועס עליו.
"כשהתחלנו לספר את הסיפור שלנו ביחד, ראיתי את אמא שלי באור אחר. בעיניים של הקהל, שאהב אותה מאוד. אמא שלי היא חיית במה. אנשים שלא מכירים אותנו עוד עלולים לחשוב שאני שם אותה שם כדי 'להראות את האמא המוגבלת שלי', שאני מנצל אותה. אבל לא, היא מושכת את עצמה לבמה. בכל יום היא מתקשרת ושואלת אם יש משהו חדש, מבקשת שאניע את הדברים.
"כשאמא שלי מתחילה לדבר, רואים שהעולם שלה הוא כמו עולם של ילדים. אז הסיפור מהצד שלה הוא כמו של ילדים. וכשאני רואה אנשים שמסתכלים על הקשר שלנו מהצד, אני מקבל פרופורציות. הם רואים את אמא ומתלהבים ממנה ומעריכים אותה ואת כל מה שהיא מביאה איתה, וזה גורם לי להעריך בה יותר את אותן תכונות, שלפעמים היו יוצרות אצלי אנטגוניזם, כי הן היו יושבות על דברים אחרים מהילדות שלי ומהעבר.
"אז ההרצאות מאפשרות גם לי לשפר את הדינמיקה עם אמא שלי, לאט־לאט. אני אוהב אותה, אני מחובר אליה ומעריך אותה, אבל היה לי הרבה כעס עליה, ועדיין יש לי קצת כעס עליה, על דברים שזכורים לי מהילדות".
מה למשל?
"כנער, היה בי כעס על שלא נולדתי להורים 'רגילים'. שלא היתה לי ילדות רגילה. כעסתי על זה שהייתי צריך לטפל באמא שלי מאז שהייתי צעיר. דרך הקהל אני חֹווה ריפוי והתעצמות, וזה ריפא את המקום של מערכת היחסים שלי עם אמא שלי".
הוא מספר בהתלהבות על הרצאה שלהם בפני אסירים בכלא מעשיהו. "כשאני דיברתי, נתנו לי כבוד ושתקו. אמרתי להם שבקלות הייתי יכול לשבת איתם באותו תא, כי גדלתי בפנימיות, בלי ליווי הורי. אבל כשאמא שלי התחילה לדבר, היא הקלילה את האווירה. הצחיקה אותם, אמרה להם דברים על עצמם ועל ההורים שלהם.
"אחר כך עשינו דמיון מודרך, וראיתי ממש את התהליך שהם עוברים עם עצמם בעקבות השיחה איתנו. זה היה מקסים לראות שהסיפור שלנו עושה שינוי אצל אנשים אחרים.
"זה מה שאני מנסה להעביר בהרצאות. להסביר שלכולנו יש קשיים, שכל אחד מגיע עם החבילה שלו. אבל בתוך הקושי חבוי פוטנציאל לגדילה הכי גדולה שלנו כבני אדם. אני התביישתי באמא שלי, אבל ברגע שעברתי את המקום הזה, אני כבר לא מחביא אותה. וזה משפיע לטובה על כולנו".
batchene@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו