אולימפיאדה זה מסוכן. כמי שגדל במשפחה של ארבעה ילדים, אני זוכר תקופות שבהן חזרנו וביצענו את ענפי הספורט ששודרו בטלוויזיה. שיחקנו הוקי ספונג'ה על רצפה רטובה עם קולבים בידיים. כיסחנו את הצורה לשולחן האוכל בניסיון לארגן טורניר פינג פונג. ואני לא רוצה לדבר על השפעת תרגילי המתח של נדיה קומנצ'י על הווילונות בביתנו.
האמת, הכריזמה של הספורט היא דבר שתמיד כדאי להיזהר איתו. ובני דורי כולם זוכרים את סרטי הקראטה של ברוס לי. חלק מילדי הכיתה הקדישו חודשים לבנייה ולתרגול של "נונצ'קו" משני מקלות ומשרשרת קצרה, החלק האחר הקדיש את החודשים הללו להתאוששות.
כבר סיפרתי כאן פעם על ביקורו של אלוף העולם בהיאבקות אצלנו בבית הספר. אבל אז עדיין לא ידעתי דבר על ארטיום דולגופיאט. האלוף דאז היה רפאל הלפרין ז"ל. בית הספר היה חטיבת ביניים בעלת אופי ישיבתי, שלא נהגה להפגיש אותנו עם אורחים אלא אם כן יש להם סדר יום מאוד יהודי.
הלפרין היה בחירה מתבקשת. כבר בשיא הקריירה הוא החזיק מגן דוד על מכנסוניו, וכשהגיע אלינו כבר היתה לו חזות של תלמיד חכם. תהום רבצה בין מה שעניין את המחנכים לבין מה שעניין אותנו, התלמידים. בפשטות: הם רצו לשמוע אותו מדבר על יתרון הרוח ונצח ישראל, ואנחנו רצינו לראות אותו שובר דברים.
ואמנם רגע השיא שטלטל את חדר האוכל ההוא בגבעת שמואל, ואף השכיח את ניחוחו הנצחי, היה זה שבו חדלו הדיבורים, הופשלו השרוולים ו... הללויה: קרשים, בלוקים ומרצפות נותצו אל מול עינינו, תחת ידיו, ברכיו, חזהו - ומה לא - של היהודי החד־פעמי הזה: אלוף העולם; הרב; איש האופטיקה. המפגש הרחוק ההוא עדיין זכור לי, ולפי התגובות שקיבלתי - לכל אחד ממאות הנערים שנכחו שם, בין היתר מכיוון שהוא שינה באחת את תחומי העניין הספורטיביים שלנו.
כבר למחרת שמם מגרש הכדורגל. רק מעטים קלעו לסלים. לאן שלא הבטת, עמדו נערים והורידו מכות איומות על קרשי בניין. או לבנים. האמיצים ביותר ניסו לאחוז מקל מטאטא ולנתץ אותו אל בית החזה. פעולות שאצל הלפרין נראו פשוטות, ואילו אצלנו הפכו את חצר בית הספר לתאג"ד מדמם של פצועים בדרגות חומרה שונות, ובכל זאת.
איור: נדב מצ'טה
הטרנד הזה, מטופש ככל שיהיה, ליווה אותנו כמה חודשים. הזכרתי כבר אז, שעד היום צליל נפץ הזכוכית בפרסומות של חברת האופטיקה מעורר אצלי כאב נושן בכף היד, ואני מודה שבכל פעם שמישהו בשכונה משאיר מקל ישן של מטאטא ליד הפח, אני צריך ממש לנהל מאבק נגד עצמי כדי להיזכר שמעולם זה לא נגמר טוב. ועדיין, עדיין לא ידעתי דבר על מדליית הזהב של ארטיום.
שבתי לסיפור ההוא כי הזכייה המרגשת של דולגופיאט בזהב האולימפי חייבת להדליק נוריות אזהרה אצל כל מי ששלום ביתו, ילדיו ורהיטיו יקר לו. כולנו זוכרים מה היה עם הג'ודו. פתאום כל חלוק רחצה הפך להזמנה לקרב. אנשים, שלילה לפני המדליה של יעל חשבו ש"וואזארי" זה שם של מנה מעולם הסושי, קמו בבוקר ורק חיפשו מישהו להפיל.
בכל הקשור להתעמלות קרקע, זה מורכב הרבה יותר. אנחנו כל כך מתרגשים מהזכייה של ארטיום, בין היתר מכיוון שזה פחות או יותר המקצוע האולימפי האחרון שהיינו מאמינים שנזכה בו אי פעם.
בניגוד לפוליטיקאים שלנו - חלקם אמני פליק פלאק, חלקם אמני שפגאט - רובנו תופסים את עצמנו כעם קשה עורף ולא גמיש במיוחד. אני מכיר ישראלים מסוקסים שמתנשפים אחרי שהם שורכים את הנעליים, רובנו לא מסוגלים לשבת ישיבה מזרחית על הקרקע בלי לבקש אפידורל, ותרגילי הצוואר האהובים עלינו הם המבטים הצידה לעבר הנהג שהעז לנסות להשתלב בתנועה.
ופתאום זהב. ישראלי. ודווקא במקצוע היוקרתי והנחשק הזה, שמשלב שני מרכיבים - ספורטיביות ואלגנטיות - שרק בעברית נשמעים כמו אופנה של עבריינים. ולצד הגאווה והשמחה, אני מקווה שברור לכולנו שיש מקום גם לכוננות ביתית זהירה. אילו הזהב היה במכשיר אחר, לא הייתי מזדעק.
לאף אחד (אני מקווה) אין בבית מקבילים מדורגים או סוס סמוכות. אבל קרקע, השם ישמור, יש. ומסביב יש לא פעם ספה, שולחן, עציץ פילודרנדרון ותפזורת לגו. ילדים תמיד שוכחים להביא בחשבון שהיו שם שנים של אימונים לפני הגמר, ושמה שפשוט לארטיום הוא מעבר לקשת מבחינתם. ובקיצור, מזל טוב, אללה יסתור, ובהצלחה לכולנו.
• • •
ועכשיו רגע אחד של רצינות. יש מידה גדולה של צדק באמירה שאי אפשר מצד אחד להפוך אנשים כמו ארטיום לגאווה לאומית כשהם מביאים מדליה או מחרפים את נפשם בשירות צבאי, ומצד שני לזרוק אותם לעזאזל כשזה מגיע לטקסי החיים הבסיסיים כמו חתונה, לידה ומוות.
המחלוקת סביב "מיהו יהודי" כבר מזמן לוקחת אותנו למקומות גסי רוח. מצד אחד, קולות שתובעים להפוך את היהדות למין שום דבר. לכרטיס מועדון קלוש יותר מזה שיש לכם במרכול. מצד שני, לא מעט קולות מושכים בכתפיים כאילו מה 'כפת לי. למעשה הם דורשים שכולנו נפתח אדישות כלפי צרכיו האנושיים של הישראלי שההלכה אינה רואה אותו כיהודי. כי אם חלילה נהיה רגישים יותר ומתחשבים יותר, זה עלול לגרור דרישה כללית לשנות משהו.
זה לא העסק שלי, אך באופן אישי הייתי שמח לשמוע שארטיום מעוניין להתגייר. הייתי שמח עוד יותר אילו מסלולי הגיור בישראל היו מצד אחד נאמנים להלכה ולמורשת, אך גם רואים את הגר כמי שמצטרף לעם ישראל ולאו דווקא למגזר הדתי. ואם באופן מעשי היא או הוא כבר הצטרפו לגמרי, בגופם ובנפשם, אז שהמהלך הזה יהיה יותר מחבק ומזמין.
מצד שני, אם הוא לא מעוניין בכך, אז מחובתנו הנעימה לומר לו מזל טוב ולמצוא עבורו מסלול ישראלי אזרחי. הוא לא נוצרי והוא לא קפריסאי, ואין שום סיבה שיתחתן בכנסייה או בקפריסין.
• • •
דוד בן־גוריון לא היה קומיקאי, אבל אומרים שהיתה לו בדיחה אחת שהוא אהב לשלוף: יום אחד הגיע לעיירה אמן נודד ומתח חבל בין מגדל הכנסייה לבין צריח הטירה הישנה. שם, בגבהים, הוא הלך על החבל הלוך ושוב, אבל היהודים למטה אפילו לא טרחו להעיף מבט. בשלב הבא הוא שלף חד־אופן ונסע בו על החבל, ואז על הידיים, ובעיניים קשורות - אבל היהודים מלמלו "פחחח, אפשר לחשוב", והמשיכו בענייניהם.
האקרובט לא ויתר, הוציא כינור מתיקו, וכך, על החבל, תוך כדי שהוא מתנדנד על החד־אופן בין שמיים לארץ, הוא נתן ביצוע משובח למדי של "הדנובה הכחולה". בשלב הזה אחד היהודים הגיב, "נו טוב, יאשה חפץ הוא אף פעם לא יהיה".
ובכן, יש יהודים שמספרים את הבדיחה הזאת, ויש כאלה שהבדיחה היא עליהם. קל להבין למה בן־גוריון התחבר אליה.
השבוע התלוצצתי בפייסבוק על חשבון ההערה החביבה של אולג, אביו של ארטיום. לפי מה שפורסם, האב הנרגש אמר, בין היתר, שהילד היה יכול להשתדל קצת יותר, וחשבתי שאין הרבה דברים יותר יהודיים מזה. אני חייב להודות שחלק מהתגובות שקיבלתי היו חסרות הומור בקטע מדאיג.
קטע תלמוד מפורסם במסכת יבמות קובע שיש שלוש מידות אופייניות לעם ישראל: ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים. מהבחינה הזאת, הבחור עם הזהב מטוקיו עומד בקריטריונים לא פחות, ולפעמים הרבה יותר, מאלו שחוששים ממנו.
shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו