"צעקתי - אתם דפוקים, הכל נגמר!": הלילה האחרון של צד"ל בלבנון

האנדרטה לחללי צד"ל נמצאת בקצה־קצהו של כביש 90, בסמוך למקום שבו עמד פעם שער פאטמה. קולות הבאגרים שמשפצים את הריסות המושבה מטולה הסמוכה נשמעים פה היטב, ואת מגרש החניה ממלאות מכוניות של מילואימניקים, מעוטרות בדגלי גולני.

זו אנדרטה מרשימה, רחבת ידיים. "נזכור את חללי צבא דרום לבנון שנפלו על משמרתם בהגנה על עיירות דרום לבנון ויישובי הצפון בישראל", נחקק בגלעד הבטון. מהרחבה שמתחתיו ניתן לראות ללא קושי את הכפרים והעיירות, ששכנו במה שכונה פעם "הגזרה המזרחית" של אזור הביטחון בדרום לבנון - מארג' עיון, אל־ח'יאם, קליעה.

לא בכדי קבענו להיפגש דווקא כאן עם קומץ לוחמי צד"ל לשעבר, כולם בשנות ה־50 וה־60 לחייהם. 25 שנה חלפו מאז עזבו יחד עם משפחותיהם את בתיהם בצד הלבנוני של הגבול, ונמלטו לתוך ישראל (חלקם התראיינו בזהות בדויה או חלקית, בגלל שבני משפחתם עודם שוהים בלבנון). לשיחה מצטרף גם קצין בכיר לשעבר, שלחם לצידם שכם אל שכם. רבע מאה חלפה, אך הם כולם עדיין מלאי גאווה, עדיין מדברים בפאתוס ובגעגוע על הימים ההם, עדיין מרירים על האופן שבו התייחסה המדינה ליוצאי צד"ל. "אני לא מגיע לפה הרבה", אומר אחד מהם, ומצביע על כפר ילדותו. "זה לא עושה לי טוב".

למרות הזמן הרב שעבר, הם זוכרים כמעט הכל. והם יודעים לספר סיפור. מתברר שאפשר להוציא אותם מתוך לבנון, אך לא ניתן להוציא את לבנון מתוכם. ביחד הם מגוללים את הימים, השעות והדקות של אותה נסיגה בהולה, כאוטית, טראומטית, של מדינת ישראל מדרום לבנון. ייתכן שזיכרונותיהם התעצבו מעט לאורך השנים, קיבלו נופך של דרמה, אומץ וחוכמה שלאו דווקא היו נוכחים שם בזמן אמת. ובכל זאת, זה סיפורם. כך, דרך עיניהם, נראית כרונולוגיה של בריחה.

23.02.1999, הגזרה המזרחית, לבנון

מכת האש הפתיעה את רס"ן איתן בלחסן ז"ל. מפקדה הנערץ של סיירת הצנחנים הוביל בעברו אינספור מבצעים מוצלחים בדרום לבנון, אלא שהפעם הכוח שלו היה זה שהותקל. מחבלי חיזבאללה שארבו בנקיק העמוק פגעו בבלחסן פגיעה ישירה והוא נפל. ביחד איתו נהרגו בהיתקלות הקטלנית סגן לירז טיטו ז"ל וסגן דוד גרנית ז"ל.

חמישה ימים אחר כך נסעה שיירה של מכוניות מרצדס משוריינות על הציר היורד מהכפר שבעא שעל מורדות החרמון לכיוון מוצב כאוכבא. במרצדס הראשונה נסע תא"ל ארז גרשטיין ז"ל, מפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל), שזה עתה חזר מניחום אבלים בבית משפחתו של לוחם צד"ל שנהרג בלחימה מול חיזבאללה. גרשטיין, שכמפקד היק"ל קיים קשרים הדוקים עם צד"ל, לא היה מוכן לוותר על ביקור הניחומים הזה, אף שידע כי ישנו סיכוי סביר שבדרכו יעלה על מטען צד.

זה בדיוק מה שקרה. הפיצוץ הרג אותו במקום. ביחד איתו נהרגו קשרו סמ"ר עמר אל־קבץ ז"ל, נהגו רס"ב עימאד אבו ריש ז"ל והעיתונאי אילן רועה ז"ל שהצטרף לנסיעה.

מותם של גרשטיין ובלחסן היה אחת מנקודות השפל בשהותו הארוכה והמדממת של צה"ל בדרום לבנון. הוא התפרץ לדלת פתוחה של סנטימנט ציבורי שקרא לממשלת ישראל לסגת מאזור הביטחון, שהובל בידי תנועת המחאה "ארבע אימהות". את הסנטימנט הזה זיהה היטב יו"ר מפלגת העבודה דאז, אהוד ברק. הרמטכ"ל לשעבר, שבאותם ימים נערך להתמודד על ראשות הממשלה מול בנימין נתניהו, הכריז כי ייסוג מלבנון בתוך שנה מיום כניסתו לתפקיד. ההבטחה הזו סייעה לברק לנצח בבחירות, שהתקיימו במאי 1999. הוא יעמוד בהבטחתו.

מארס 2000, מארג' עיון

תא"ל בני גנץ נכנס למפקדת היק"ל במארג' עיון במדים מגוהצים. זמן קצר קודם לכן מונה למחליפו של גרשטיין בראשות היחידה, שהוקמה בגרסתה הראשונה כבר ב־1979 והיתה אחראית על כלל פעילות צה"ל באזור הביטחון. תחת היק"ל פעלו שתי חטיבות מרחביות, מערך של בסיסים ומוצבים קדמיים, וגם קשר מבצעי עם כוחות צד"ל שפעלו בגזרה, בהובלתו של הגנרל אנטואן לאחד. היק"ל היתה אמונה גם על הכשרת חיילי צד"ל ותשלום משכורתם, ובין הצדדים נרקמה לא רק שותפות מבצעית אלא ידידות אמיצה. אחוות לוחמים.

בתוך המפקדה במארג' עיון מצא גנץ את סגנו של גרשטיין וחברו הטוב, אל"ם שמיל לוי. שמיל, שדם חום של חטיבת גולני זרם בעורקיו, הכיר כל אבן בדרום לבנון. "בני גנץ תמיד היה בעל חושים פוליטיים", מספר כעת מי ששימש גם סגנו של גנץ בתקופתו ביק"ל. "כבר בפגישה הראשונה בינינו הוא אמר לי 'שמיל, אנחנו המטה האחרון של יק"ל בלבנון'".

05.03.2000, ירושלים

הודעתו של יצחק (בוז'י) הרצוג נוסחה בלשון תמציתית. "ממשלת ישראל החליטה כי עד חודש יולי ייסוג צה"ל מאזור הביטחון בדרום לבנון וייערך על גבולה הבינלאומי של ישראל", כתב מזכיר הממשלה דאז. "ממשלת ישראל מעוניינת כי הנסיגה תתבצע בהסכם עם סוריה ולבנון. אם לא יתקיים הסכם כמתוכנן, תקיים הממשלה דיון על אופי יישום ההחלטה".

בהחלטת הממשלה, שהתקבלה פה אחד, נאמר גם כי ישראל מתכוונת לכבד את כל הסכמיה עם צד"ל, וכי היא אינה שוכחת את תרומתו של הארגון לביטחון יישובי הצפון.

כמה שבועות לאחר מכן נקרא גנץ לדיון דחוף בקריה, ובסופו הרים טלפון לשמיל. "אנחנו צריכים להיפגש במקום דיסקרטי, לא בבסיס", אמר מפקד היק"ל לסגנו. כך החלו לגלגל ביק"ל ובפיקוד צפון את תוכנית "דמדומי בוקר", לנסיגת צה"ל מלבנון. "הכל נעשה בעל פה, כמעט בלי מסמכים", משחזר שמיל. "עבדנו בחשאיות מוחלטת".

01.05 ערב יום השואה, מארג' עיון

ההכנות לנסיגה נעשו תחת מעטה כבד של סודיות לא רק בשל הצורך להסתיר אותן ממחבלי חיזבאללה. גם אנשי צד"ל, ואפילו חיילי צה"ל, לא הובאו בסוד העניינים. "כדי לטשטש את הנסיגה המצאנו את פרויקט 'חומות של תקווה' לחיזוק אזור הביטחון", צוחק שמיל.

"התחלנו למגן לדעת את מוצבי צה"ל בגזרה ולעשות פרויקטים אזרחיים ראוותניים בכפרים של דרום לבנון. במקביל, אחת לשבוע שלחנו משאית, בשקט־בשקט, לפנות מסמכים וציוד חשובים. היתה לי במשרד במארג' עיון כוננית מלאה בקלסרים. בשלב מסוים הקלסרים עמדו במקומם, אבל נותרו ריקים לגמרי, כי כל הניירות והמסמכים שהיו בתוכם פונו לאחור. הכוונה היתה להראות לצד"ל שאנחנו לא מתכוונים לצאת מחר".

בערב יום השואה של שנת 2000, דווקא אז, קיבל שמיל פקודה נוספת ממפקדו גנץ: להכין רשימות של אנשי צד"ל בכירים ובני משפחותיהם, שיוברחו לישראל במסגרת הנסיגה הכללית מלבנון. החשש היה שאם הבכירים הללו יישארו מאחור, הם יישחטו. השאר, נאמר, יסתדרו. במקביל, גם בשב"כ החלו להכין רשימות של מפונים מקרב משתפי הפעולה הלבנונים שעבדו עם ארגון המודיעין הישראלי. אבל שמיל, שלא היה מוכן להשאיר מאחור איש, סירב פקודה, ולא בפעם האחרונה. "לא הייתי מוכן לעשות סלקציה", הוא אומר. "בטח לא בערב יום השואה".

11.05, מלון קראון פלאזה, תל אביב

הגנרל אנטואן לאחד היה במצב רוח טוב. לאחד, אז כבר בן 73, איש צבא נוצרי שעשה קריירה מפוארת בצבא לבנון, מונה ב־1984 למפקד צד"ל והוביל את הארגון ביד רמה. הוא לא שימש רק מפקד צבאי אלא גם מנהיג אזרחי ומדינאי, שייצג את כל העדות שחיו בדרום לבנון ולחמו לצד ישראל בארגוני הטרור הפלשתיניים והשיעיים.

לאחד, שלמד באקדמיה הצבאית בצרפת ודיבר צרפתית שוטפת, עמד לטוס באותו יום לפריז. לנוכח החלטת ממשלת ישראל לסגת מלבנון הוא תכנן לגייס שם תמיכה, כדי לכפות על ממשלת צרפת להחליף את חיילי צה"ל במוצבים של דרום לבנון בחיילים צרפתים. "הגנרל היה אדם שיכול לאכול ארוחת בוקר בלבנון, ארוחת צהריים בישראל וארוחת ערב בצרפת", מספר קלוד, נוצרי יליד מארג' עיון, שנחשב אחד מהאנשים הקרובים ביותר ללאחד.

כבר כילד בן 7 ביקר קלוד לראשונה בישראל, לאחר שגנב את הרכב של אביו, חייל בצד"ל, והתרסק איתו. הילד חסר ההכרה פונה במסוק ישראלי לבית החולים רמב"ם בחיפה, שם אושפז במשך שבועיים כשהוא בתרדמת. מאוחר יותר, כנער, החל קלוד לעבוד בתחום המלונאות בישראל והשתקע בתל אביב. הוא התקדם עד שמונה לסגן מנהל תחום המזון והמשקאות במלון קראון פלאזה.

כשהגנרל לאחד הגיע לעיר, הוא היה נוהג להתאכסן תמיד במלון ולהיפגש עם קלוד, אז רק בשנות ה־20 לחייו אבל גם מי שדיבר עברית שוטפת ושימש עבורו פרשן לענייני ישראל והישראלים.
"באותו בוקר הגנרל ביקש לפגוש אותי", נזכר קלוד. "הוא סיפר לי על כוונתו לטוס לצרפת, ואמר שלפני כן הוא עולה לירושלים, להיפגש עם אהוד ברק. ואז הוא אומר לי 'התחתנת?'. צחקתי ואמרתי לו 'האמת שעוד לא. אני אמור להתחתן ב־16 ביולי במארג' עיון. השאלה היא אם אני באמת אתחתן'. הגנרל הסתכל עלי ואמר לי 'אל תדאג, אל תשנה תאריכים, לא יקרה כלום. תשאיר את התאריכים אותו דבר. תהיה חתונה'".

אחר הצהריים, כשהגנרל לאחד חזר מביקורו בירושלים, מצב רוחו היה שונה לחלוטין. "בערב פגשתי אותו במסעדה היוקרתית של המלון", מספר קלוד. "כשהגעתי לשם ראיתי אותו עצבני אש. אני אומר לו 'מה הסיפור?'. הוא אומר לי 'קלוד, אין לי כוח. תמצא לי פינה שאני אוכל לשבת בה בשקט. אני לא רוצה שיפריעו לי'".

למחרת טס לאחד לצרפת. עד שישוב, דרום לבנון תהיה שונה לחלוטין.

21.05, שער פאטמה

אחד מתפקידיה של היק"ל היה לקיים קשרים עם האו"ם, שכוח יוניפי"ל שלו שהה גם הוא בדרום לבנון. "בכל שני וחמישי היינו מקבלים מהאו"ם בקשות להכנסת שיירות של הלוויות, מצד שיעים שהתגוררו מחוץ לאזור הביטחון, אבל ביקשו להיקבר בכפרי ילדותם שבדרום לבנון", מספר שמיל. "באופן קטגורי, הבקשות הללו סורבו".

ב־20 במאי, יום שבת, התקבלה בקשה נוספת מהאו"ם להכנסת שיירת אבלים לכיוון הכפר טלוסה, שנמצא בלב האזור השיעי שבגזרה המרכזית של דרום לבנון. המפקד התורן דאז ביק"ל, בני גנץ, אישר משום מה את הבקשה. למחרת, ביום ראשון, נפגשו גנץ וסגנו שמיל ליד שער פאטמה, דלת הכניסה הראשית של צה"ל לאזור הביטחון. כששמיל שמע מגנץ שאישר את השיירה, הוא אמר לו מייד: "פירקו לנו את אזור הביטחון".

ואכן, בתוך שיירת האבלים הוטמעו גם מחבלי חיזבאללה, שניצלו את ההזדמנות כדי לחדור לגזרה המרכזית בדרום לבנון ללא הפרעה. בעקבות הכנות שנעשו מראש, המחבלים הללו נכנסו לכפרים שבהם שהו גם לוחמי צד"ל שיעים, והתקבלו על ידיהם בזרועות פתוחות. למעשה, מאותו רגע תקע חיזבאללה טריז בין החלק המערבי של אזור הביטחון לחלקו המזרחי. שמיל צדק.

בעוד הוא וגנץ עומדים בשער פאטמה ושוקלים את צעדיהם, חלף על פניהם רכב ובו מג"ד 70, מפקד הגדוד השיעי של צד"ל שהיה אחראי על הגזרה שזה עתה נכבשה בידי חיזבאללה. המג"ד היה בדרכו לבית החולים במארג' עיון, לאחר שלקה בהתקף לב.

מפקדי היק"ל עוד ניסו לייצב את המצב כאשר הזעיקו את סמיר, מג"ד גדוד 90 של צד"ל, מגזרה סמוכה. הם הורו לו להתקדם עם כוח משוריין לעבר צומת טייבה שנמצא בלב הגזרה המרכזית, ולכבוש אותו. בערב 21 במאי השתלט המג"ד על הצומת, אבל ספג בתגובה אש תופת. בבוקר 22 במאי פינה בלית ברירה את הנקודה האסטרטגית ושב על עקבותיו.

אבן הדומינו הראשונה - טייבה - נפלה.

שמיל לוי: "כדי לטשטש את הנסיגה המצאנו את פרויקט 'חומות של תקווה'. התחלנו למגן לדעת את מוצבי צה"ל ולעשות פרויקטים אזרחיים ראוותניים בכפרים של דרום לבנון. במקביל, אחת לשבוע שלחנו משאית, בשקט־בשקט, לפנות מסמכים וציוד חשובים"

22.05, אזור הביטחון

מבחינת מרבית תושבי דרום לבנון, ובתוכם חיילי צד"ל, הלחימה בצומת טייבה בלילה שבין 21 ל־22 במאי היתה רק עוד תקרית ביטחונית, אחת מני רבות. הם לא היו מודעים למהלך שביצע חיזבאללה, ובהחלט לא ציפו לכך שצה"ל ייסוג בעתיד הנראה לעין מדרום לבנון. "כל הדיבורים היו על נסיגה ביולי", מסביר קלוד.

גם בצה"ל לא התכוונו בשלב זה לסגת מלבנון, ובטח לא בתוך שעות ספורות. אבל בשב"כ היו מי שזיהו את המצב, והחלו בפעולות מקדימות: במהלך 22 במאי החלו משפחות של משתפי פעולה לבנונים, שעבדו עם השב"כ, לקבל טלפונים ממפעיליהם, שרמזו להם על העתיד לבוא. כמה

מהמשפחות הללו ארזו בזריזות מזוודה ומיהרו לנסוע לגדר הגבול, בתקווה שיתאפשר להם להיכנס לישראל לפני שיהיה מאוחר מדי. המשפחות הללו סורבו ונאלצו לפנות לאחור, אבל כשחזרו לכפרים שלהן עם רכבים עמוסים במזוודות, התושבים שאלו אותן באופן טבעי שאלות. לאט־לאט החלה השמועה להתפשט.

22.05, ערב, מארג' עיון

מובלעת ג'זין, ששכנה מצפון לאזור הביטחון, נשלטה שנים בידי צד"ל. בחודשים שקדמו לנסיגה, ולאחר שחיזבאללה הפיל שם חללים רבים, פונתה המובלעת בפקודת הגנרל לאחד. רימון, נוצרי יליד ג'זין, חייל צד"ל שכבר הספיק להיפצע בהיתקלות עם כוחות חיזבאללה, עבר בעקבות פינוי המובלעת למארג' עיון, ביחד עם אשתו ושתי בנותיו הקטנות.

בערב 22 במאי ישב רימון אצל חבר, גם הוא לוחם צד"ל. "התחילו טלפונים מחברים בצד"ל שמשרתים בגזרה המערבית", הוא מספר. "הם סיפרו שקיבלו פקודה לעזוב את המוצבים. הם התחילו לשאול מה המצב אצלנו, אבל אצלנו לא היה כלום. בגזרה המזרחית ובמארג' עיון הכל היה בסדר. ידענו שברק רוצה לסגת מלבנון, אבל הוא דיבר על תאריך עתידי. לא ידענו שזה הולך לקרות בכזו פתאומיות. התחלנו להרים טלפונים לנסות לברר מה קורה, הכל היה מאוד מבלבל. כמעט שלא ישנו באותו לילה".

22.05, ערב, מוצב ריחן

מוצב ריחן היה הצפוני מקרב מוצבי צה"ל באזור הביטחון. בשעות החשיכה של 22 במאי עשתה שיירה של שמונה משאיות צד"ל את דרכה בכביש המתפתל והעולה אליו, כשבתוכן עשרות קילוגרמים של מלט, בטונדות וציוד הנדסי נוסף. את השיירה הזו הוביל אליאס (שם בדוי), נוצרי יליד הכפר קליעה, שכיהן אז כמג"ד ההנדסה של צד"ל.

"המשימה שלנו באותו ערב היתה למגן את מוצב ריחן", אומר אליאס, איש קטן קומה שנודע כלוחם אמיץ, שבמשך שנים לחם בדרום לבנון. "כל הזמן אמרו לנו: 'צה"ל נשאר בדרום לבנון וצריך להגן על המוצב מפני ירי טילים'. לא אמרו לנו שמתחת לאף שלנו צה"ל עומד לצאת".

השיירה שהוביל אליאס הגיעה למוצב ריחן בשעות הלילה, ולאחר שפרקה את ציודה חזר אליאס לביתו בשעת לילה מאוחרת והלך לישון. צלצול הטלפון יעיר אותו רק בצהריים.

"יום לפני הנסיגה המשימה שלנו היתה למגן את מוצב ריחן", מספר אליאס (שם בדוי), מג"ד ההנדסה של צד"ל. "כל הזמן אמרו לנו 'צה"ל נשאר בדרום לבנון וצריך להגן על המוצב מפני ירי טילים'. לא אמרו לנו שמתחת לאף שלנו צה"ל עומד לצאת"

23.05-22.05, לילה, בינת ג'בייל

בשלב זה גם בצה"ל התחילו להבין שהעניינים יצאו משליטה ושהסוף קרוב. ב־22 במאי, כאשר ראש הממשלה ברק הגיע לדיון הערכת מצב במפקדת אוגדה 91 בבירנית, התקבלה החלטה להתחיל בנסיגה, ויפה שעה אחת קודם.

"בני, שהיה בהערכת המצב, מתקשר אלי ואומר לי שמתחילים להתקפל", נזכר שמיל.

בצה"ל החליטו להשאיר את המוצבים לסוף, ולהתחיל את הקיפול בפינוי המפקדות. מכיוון שהגזרה המערבית נחשבה תמיד לשקטה יותר מבין גזרות אזור הביטחון, "ההחלטה הראשונה היא לפנות בלילה את מפקדת צה"ל בבינת ג'בייל", מספר שמיל, שכבר באותו לילה נכנס עם שיירה כבדה לבינת ג'בייל. תחת חיפוי הטנקים עשו המשאיות רברס, ונצמדו עם הארגזים שלהן לפתח המפקדה. הציוד, שקופל מראש, הועמס עליהן בזריזות והן יצאו חזרה לשטח ישראל.

אלא שהפעילות בבינת ג'בייל, בשילוב השמועות שכבר החלו להתפשט, העירה את הגזרה המערבית לחיים. לפנות בוקר ב־23 במאי, כששמיל חזר עם השיירה מבינת ג'בייל לתוך שטח ישראל, הוא קיבל דיווח על התרחשות במעבר הגבול שסמוך לבירנית. או כפי שבצה"ל קראו לזה אז - אבן גבול 14.

23.05, לפנות בוקר, אבן גבול 14

כששמיל הגיע לאבן גבול 14, חשכו עיניו. "באותו לילה שבין 22 ל־23, אנשי צד"ל בגזרה המערבית הבינו שהמפקדה בבינת ג'בייל התפנתה, וכולם באו לשער", הוא משחזר. "זו היתה תמונה קורעת לב, של נשים וילדים מנסים להיכנס".

מצידו הישראלי של השער המתין להמונים איש שב"כ, שבתוך המהומה ניסה להבין מי מהאנשים בשער נמצא ברשימת המשפחות שהשירות הסכים לפנות מלבנון. "אני ניגש לאיש השב"כ, שואל אותו 'למה לא מכניסים את כולם?', והוא מראה לי דף עם רשימות", מספר שמיל. "לקחתי את הדף, קרעתי אותו, אמרתי לו שאני מכניס את כולם ופתחתי את השער. כל חייל צד"ל שעבר את השער נתן לי את הנשק שלו ונכנס לישראל. עמדתי שם ובכיתי".

לצה"ל ולשב"כ לא היו מבנים שבהם יכלו לאכסן את המשפחות שנמלטו בתוך שעות בודדות לישראל, כשהן כמעט ללא ציוד. שמיל מספר שהזמין כמה אוטובוסים מפיקוד צפון, רק כדי שלילדים הלבנונים יהיה איפה לישון במהלך הלילה. בבוקר נתן לאחד הצד"לניקים את כרטיס האשראי שלו, ושלח אותו ליישוב סמוך כדי לקנות מטרנה וחיתולים. "הם הוציאו שם איזה עשרת אלפים שקל", הוא אומר בחיוך מריר.

בינתיים עלה האור, ושמיל קיבל דיווח נוסף, על התרחשות דומה בשער פאטמה שליד מטולה. הוא נכנס לג'יפ ונסע לשם במהירות. כעת כבר היה לו ברור - אזור הביטחון קורס, ומהר.

שמיל לוי: "ניגשתי לאיש השב"כ בשער, שאלתי אותו 'למה לא מכניסים את כולם?', והוא מראה לי דף עם רשימות. לקחתי את הדף, קרעתי אותו ופתחתי את השער. כל חייל צד"ל שעבר נתן לי את הנשק שלו ונכנס לישראל. עמדתי שם ובכיתי"

23.05, בוקר, פריז

הגנרל לאחד, שסיים זה עתה את ביקורו בן העשרה ימים בצרפת, התכונן לטיסה שתיקח אותו לתל אביב. רגע לפני שעלה לכבש המטוס התקשר למפקדה שלו במארג' עיון כדי לשאול אם יש עדכונים מיוחדים. אלא שבמארג' עיון, המפקדה המרכזית של צד"ל ששכנה בגזרה המזרחית, עדיין לא היו מודעים למה שמתרחש. איש לא טרח לעדכן אותם. "הכל תקין", היתה התשובה.

23.05, בוקר, מג'יידה

סאמר שרף אלדין, דרוזי יליד ביירות, הצטרף לצד"ל כשהוא חמוש בשנאה וביצר נקמה, לאחר שאחיו נהרג מפגיעת צלף פלשתיני. הוא התגורר בעיירה חאצביא, נפצע קשה ממטען צד, והמשיך להילחם גם אחר כך. בשלב מסוים מונה לקצין מודיעין בצד"ל, ולאחר שהתחתן קרא לבנו הבכור ארז, על שמו של ארז גרשטיין.

ב־23 במאי מצא עצמו סאמר במג'יידה, בסיס האימונים של חיילי צד"ל, 3 ק"מ ממזרח לכפר ע'ג'ר. בשעות הבוקר קיבל פקודה מפתיעה לעלות עם כמה חיילים לעיירה אל־ח'יאם הסמוכה, שם הפעיל צה"ל כלא ידוע לשמצה, שבו נאסרו מחבלים לצד אנשי צד"ל שנחשדו בריגול ובבגידה. כשסאמר הגיע לכלא, ראה עשרות משפחות צובאות על כתליו, במטרה לשלוף מתוכו את בניהן. "אנשים ניסו לשבור את המנעולים", הוא מספר. "היו שם משפחות של אסירי צד"ל שביקשו להוציא את הבנים מהכלא. אחד מהם אמר לי 'לך הביתה, המשחק נגמר'. לא הבנתי על מה הוא מדבר".

סאמר יצר קשר עם קצין ישראלי, חבר. "הוא אומר לי 'תקשיב, אתה יודע שאני אוהב אותך. עכשיו תקנה אוטו, תשכור אוטו או תגנוב אוטו, אבל העיקר שתחזור הביתה, תיקח את האישה והילד ותגיעו לשער פאטמה. אין לכם הרבה זמן'".

סאמר מילא פקודה: הוא גנב ב.מ.וו באיומי נשק, ונסע כאחוז דיבוק לחאצביא. "כשהגעתי כל הכפר בעבע. אנשים התחילו לעזוב", הוא נזכר. "נכנסתי הביתה ולקחתי את הילד הקטן בידיים. אשתי הכינה אוכל על הגז. נעמדתי מאחוריה, כיביתי את הגז ואמרתי לה 'נעשה אוכל במקום אחר. אנחנו הולכים'. היא לא רצתה לבוא, אבל אבא שלה אמר לה 'לכי עם בעלך'. נכנסנו לרכב ונסענו".

סאמר: "בשער פאטמה ראיתי קצין דרוזי ישראלי שאני מכיר. מסרתי לו את התינוק שלנו ואישתי אמרה 'מה הילד יעשה אם לא יתנו לנו להיכנס?'. אמרתי 'לפחות הוא יחיה בישראל, זה יותר טוב מלהישאר בלבנון'. לא אני אמרתי את המשפט הזה. הוא יצא ממני"

23.05, בוקר, מארג' עיון

בשעה עשר בבוקר קיבל רימון טלפון מקצין ישראלי. "הוא אומר לי 'תביא עכשיו את המשפחה שלך לשער פאטמה'", מספר רימון. "כשניסיתי להבין למה, הוא לא הסכים לספר. 'תבואו וזהו', הוא אמר. הכנסתי את כולם לרכב והתחלתי לנסוע".

23.05, בוקר, תל אביב

אלה היו ניצני ימי האינטרנט, ובמשרד הסמנכ"ל של מלון קראון פלאזה בתל אביב היה חיבור לרשת. קלוד, ששמועות מוזרות החלו להגיע לאוזניו, ביקש אישור להשתמש במחשב. "בדיוק התחילו להתפרסם ידיעות על משהו שקורה בדרום לבנון", הוא מספר. "אני נכנס לאינטרנט ומבין ששיירות של אנשי צד"ל מגיעות לגבול. התקשרתי לארוסתי, שהיתה במארג' עיון. כמה חודשים לפני זה קניתי לה בישראל טלפון נייד מסוג 'מנגו'. היא אומרת לי 'קלוד, אנחנו מקבלים טלפונים מחיזבאללה, הם מאיימים להיכנס אלינו הביתה, לאנוס את הנשים ולרצוח את הילדים'. אמרתי לה שתיקח את הטלפון להורים שלי, שאוכל לדבר איתם".

23.05, בוקר, מארג' עיון

אביו של קלוד לא נמצא בבית. הוא ושאר גברי השכונה היו עסוקים בהקמת ביצורים, כדי להדוף את כל מי שיעז להתקרב למארג' עיון. גם בקליעה הסמוכה המצב היה זהה. ההחלטה היתה לא לעזוב, להילחם עד המוות. אלא שבינתיים, התברר שחלק מהגברים חמקו לתוך המכוניות עם הנשים והילדים והחלו לנסוע דרומה.

מהמשרד בתל אביב דיבר קלוד בטלפון עם אחותו. "אני צועק עליה 'אתם דפוקים. הסיפור נגמר. אין יותר צד"ל'", הוא מספר, ודמעות חונקות את גרונו. "אמרתי להם 'עזבו הכל ובואו לשער פאטמה'". אביו של קלוד התרצה, אבל אביה של ארוסתו סירב להתפנות. הוא היה מוכן רק להקפיץ את בתו לשער פאטמה ולחזור מהר הביתה. האם והבת נכנסו לרכב והאב התיישב במושב הנהג כשלרגליו נעלי בית. בדיוק אז גם נגמרה הסוללה במכשיר ה"מנגו".

קלוד: "הבנתי ששיירות של אנשי צד"ל מגיעות לגבול והתקשרתי לארוסתי, שהיתה במארג' עיון. כמה חודשים לפני זה קניתי לה בישראל טלפון נייד 'מנגו'. היא אמרה לי 'אנחנו מקבלים טלפונים מחיזבאללה, הם מאיימים לאנוס את הנשים ולרצוח את הילדים'"

23.05, צהריים, מוצב ריחן

הטלפון מצלצל. חייל צד"ל מרים אותו. מהעבר השני בוקע קולו הסדוק של קלוד. "לא נשאר אף אחד במארג' עיון", הוא אומר. "תעזבו הכל ותברחו". החייל במוצב מסרב להאמין. "תקשיב טוב", אומר לו קלוד, חסר נשימה. "תתקשר למפקדה במארג' עיון. אם לא עונים לך, תבין שאני צודק". החייל מתקשר והטלפון מצלצל. ומצלצל. ומצלצל.

23.05, צהריים, הכביש בין חאצביא לשער פאטמה

סאמר דהר בב.מ.וו הגנובה, חמוש בנשק ובאפוד. אשתו ובנו הצטנפו במושב האחורי. "פתאום נעמד מולי על הכביש בנאדם עם M16", הוא מספר. "נתתי קיק על הגז והוא קפץ הצידה. תוך כדי שאני חולף על פניו לקחתי רימון מהאפוד, פתחתי את הנצרה וזרקתי מהחלון. הוא התחיל לירות עלינו, אבל אז הרימון התפוצץ והיריות פסקו".

כקילומטר לפני שער פאטמה נתקל סאמר בפקק של מכוניות. מאות לבנונים - גברים, נשים וילדים - עמדו שם, ממתינים שהשער ייפתח. "פילסתי ביניהם את הדרך עם התינוק בידיים. הגעתי לשער וראיתי מהעבר השני קצין דרוזי ישראלי שאני מכיר. מסרתי לו את התינוק מעל השער הנעול. אשתי אמרה לי 'מה הילד יעשה אם לא ייתנו לנו להיכנס?'. אמרתי לה 'לפחות הוא יחיה במדינת ישראל, זה יותר טוב מלהישאר בלבנון'. זה לא אני אמרתי את המשפט הזה. הוא יצא ממני".

23.05, צהריים, שער פאטמה

רק בשעות הצהריים המוקדמות הגיע שמיל לשער פאטמה וראה לראשונה את התמונה, שהפכה מאז למפורסמת: שיירה ארוכה של לבנונים צובאים על גבולה של מדינת ישראל. "אני מנסה להבין למה לא מכניסים אותם, ונאמר לי שאין אישור מהשב"כ", הוא מספר. "התקשרתי לאחד הקצינים בצד"ל, אותו מג"ד שהשתלט יומיים קודם לכן על צומת טייבה. הבנתי ממנו שהוא באמצע השיירה שנמצאת מול שער פאטמה. אמרתי לו 'תסתובב, קח את כל מי שמאחוריך איתך, ותיסעו לכיוון ע'ג'ר. תגיעו לשער טוליפ. אני אדאג שיפתחו לכם".

23.05, צהריים, קליעה

הטלפון העיר את מג"ד ההנדסה אליאס משנתו. מהעבר השני היה קצין בצה"ל. "נגמר הסיפור", אמר לו מבעד לשפופרת. לאליאס לקח קצת זמן להבין. רק כעבור כמה דקות יגלה שרבים מאנשי הכפר שלו כבר עושים את דרכם לעבר שער פאטמה.

"דבר ראשון נסעתי לבסיס במארג' עיון והודעתי לחברים שלי במפקדה שאנחנו צריכים לברוח עכשיו", הוא מספר. "לא הייתי מסוגל להשאיר אותם מאחור. אחר כך חזרתי לקליעה ונפרדתי בזריזות מאבא ואמא. בכינו יחד כמה דקות. אמרתי לאח שלי, שלא היה חייל בצד"ל, שיביא דף ועט, ועשינו רשימה של חובות כספיים שהוא צריך להחזיר בשמי לחנויות בכפר. נפרדתי ממנו, לקחתי את אשתי ושתיים מהבנות שלנו ונכנסו לרכב. את שני הילדים הגדולים שלנו, שהיו בלימודים באוניברסיטה בביירות, נאלצנו להשאיר מאחור".

רגע לפני שיצא בפעם האחרונה מביתו בקליעה, התקשר אליאס שוב לקצין הישראלי. "אל תבוא לפאטמה", אמר לו הקצין. "סע לשער טוליפ".

23.05, אחה"צ, שער פאטמה

גם רימון, אשתו ושתי בנותיו נמצאים עכשיו באוטו, בקצה הפקק המתארך מול שער פאטמה. כמה שעות קודם לכן ברחה המשפחה מהבית, והשאירה את המפתח במנעול. "לא לקחנו איתנו כלום", אומר רימון. הפקק לא זז, ורימון המיואש לא יודע מה לעשות. בדיוק אז חולף על פניו איש צד"ל אחר. "בואו אחריי", הוא אומר לו, "נוסעים לשער טוליפ".

23.05, אחה"צ, נתב"ג

אנטואן לאחד נחת, והתקשר לאשתו. "אין יותר דרום לבנון", אמרה לו. כשהגנרל הלבנוני ירד מהמטוס, הלום, גילה בשדה נציגים ישראלים שהמתינו לו. "אהוד ברק מחכה לך בירושלים", אמרו לו. "אני נוסע לצפון", השיב. בערב, בגבול הצפון, קצינים מצד"ל שנמלטו בעור שיניהם מלבנון יתעמתו איתו ויטענו כי ידע על הנסיגה והותיר אותם מאחור. האם לאחד, שהלך לעולמו ב־2015 בפריז, אכן ידע על הנסיגה מבעוד מועד? התשובה לוטה בערפל.

23.05, אחה"צ, שער פאטמה

אחרי שעות מורטות עצבים השער נפתח. זרם של לבנונים חולף דרכו. סאמר ובני משפחתו נמצאים ביניהם. רגע לפני שהשאיר את רכבו מאחור ניגש סאמר לאפוד שלו, הוציא מתוכו רימון, שלף את הנצרה והחזיר את הרימון לכיס האפוד. "אמרתי שאני לא הולך בחינם", הוא מסביר. אחרי שחלף דרך שער פאטמה עם אשתו, מצא סאמר את בנו התינוק משחק עם כמה חיילות ישראליות. הילד נראה לו מאושר.

23.05, ערב, שער טוליפ

כבר חושך. הג'יפ הצבאי של שמיל הגיע לשער טוליפ באורות דלוקים. הקצין הישראלי, סגן מפקד יק"ל האחרון, ניגש אל השער מצידו הישראלי ופתח אותו. כמה דקות אחר כך יגיע לשער, מצידו הלבנוני, רימון. לפני שנכנס לתוך שטח ישראל, הפקיד את נשקו בידי אחד החיילים. "תוך כמה דקות נהיתה שם ערימה של נשקים", הוא נזכר.

זמן לא רב אחריו הגיע גם אליאס. "פגשתי את שמיל בשער", הוא מספר. "הוא אמר לי להיכנס, בלי בידוק ובלי שום דבר. אמרתי לעצמי 'איזו טעות. אם הייתי לוקח איתי עשרה קילו קוקאין, הייתי עכשיו איש עשיר'. נתתי לו את הנשק ונכנסתי פנימה".

רימון: "ידענו שברק רוצה לסגת מלבנון, אבל הוא דיבר על תאריך עתידי. לא ידענו שזה הולך לקרות בכזו פתאומיות. התחלנו להרים טלפונים לנסות לברר מה קורה, הכל היה מאוד מבלבל. כמעט ולא ישנו באותו לילה"

23.05, ערב, אזור הביטחון

לאחר יציאת אנשי צד"ל, יצא גם אחרון חיילי צה"ל מאזור הביטחון בדרום לבנון. שמיל עסק באותו לילה בפינוי מפקדת יק"ל במארג' עיון, ובמקביל החלו להתקפל הלוחמים במוצבים, תחילה אלו שבמוצבים הצפוניים ביותר ואחריהם אלו הסמוכים לגבול. עד סוף היום כבר לא ייוותרו כוחות צה"ל בשטח לבנון.

אחרוני הטנקים נכנסו לישראל דרך שער בגבול שנמצא מתחת למטולה. בשעות הערב המאוחרות חיכה להן שם שמיל, אחרי כמה לילות ללא שינה. "ואז בני גנץ ניגש אלי ואומר לי 'אתה יודע מה יזכרו מכל הנסיגה הזאת? את מי שסוגר את השער אחרון'", הוא משחזר. שמיל ריכז מחוץ לשער כמה עיתונאים, ונעל אותו בהפגנתיות מול הבזקי המצלמות. הוא היה החייל האחרון בלבנון.

24.05, בוקר, שער פאטמה

על שערי העיתונים מופיעות תמונות של חיילי צה"ל, בחיוך מאוזן לאוזן. "אמא, יצאנו מלבנון", קוראת הכותרת.

הרמטכ"ל שאול מופז, אלוף הפיקוד גבי אשכנזי, מפקד יק"ל בני גנץ וסגנו, שמיל, עומדים על גבעה קטנה הסמוכה לשער פאטמה, שממנה ניתן להשקיף על עברו הלבנוני של הגבול. ברחבה שצמודה לשער, מצידו הצפוני, נמצאים עדיין כמה קרוואנים צה"ליים שצריך לפנות.

"אנחנו עומדים שם ורואים את הלבנונים בוזזים את הציוד שלנו", מספר שמיל. "בין הבוזזים אני מזהה בחור, איש צד"ל אבל אחד שהיה ידוע שהוא גם משת"פ של חיזבאללה. הוא מסתכל עלי, מרים אצבע משולשת מעבר לגדר, ואומר לי 'שמיל, אני הולך לשבת במשרד שלך'. הרמתי את הנשק ושמתי אותו בין כוונות. ואז גבי אשכנזי שם עלי יד ואמר לי 'עצור, שמיל, תירגע. אין יותר לבנון. זה נגמר'".

24.05, בוקר, שער טוליפ

רימון, אליאס ובני משפחותיהם שהו כל הלילה במכונית, מצידו הישראלי של הגבול. סוללת תותחים, שהוצבה לא רחוק מהם, ירתה שוב ושוב לאורך הלילה והקשתה עליהם לישון. עם אור ראשון קיבלו, ביחד עם עוד עשרות משפחות לבנוניות שחנו בעיניים טרוטות מעברו הדרומי של השער, הנחיה לעלות על אוטובוסים ולנסוע לחוף אמנון בכנרת, שם הוקמה עבורם עיר אוהלים שתקלוט אותם. לחוף יזרמו לאורך היום גם יתר משפחות צד"ל, שנכנסו לישראל דרך אבן גבול 14 ושער פאטמה.

24.05, צהריים, חוף אמנון

האוטובוסים, ובתוכם משפחות אנשי צד"ל, הגיעו לחוף אמנון טיפין־טיפין. "כשבאנו לשם עלה לאוטובוס קצין ישראלי, הציג את עצמו וביקש שנרד לאוהלים", נזכר רימון. "אמרתי לו 'חבר, אף פעם לא סירבנו פקודה. אבל אם אתה נותן לי עכשיו פקודה לרדת מהאוטובוס לאוהל עם המשפחה שלי, אז אני אומר לך לא. בתור חיילים אין לנו בעיה לגור באוהל, אבל יש איתנו פה תינוקות'".

בערך באותו זמן הגיע לחוף גם קלוד, לאחר שנסע לשם מתל אביב, במטרה לאתר את משפחתו. בין המוני הפליטים הדחוסים חיפש נואשות את ארוסתו ואת הוריו. "בסוף אני מוצא אותם, יושבים בתוך אוטובוס", הוא מספר. "ואף אחד מהם לא מוכן לרדת לאוהלים". באוטובוס נמצאו גם הוריה של ארוסתו. להפתעתו של קלוד, חמיו לעתיד נעל נעלי בית.

גם יתר אנשי צד"ל לא הסכימו למחול על כבודם ועל כבוד משפחתם, וסירבו לרדת לאוהלים בחוף אמנון. עוד באותו יום פונו המשפחות לבסיס מחו"ה אלון שבגליל ולכפר נופש באשקלון, שהוכנו עבורן בבהילות. הן יתגוררו שם כמה ימים, ואז יפונו למלונות בצפון, עד שיימצא פתרון דיור קבוע.

יותר מאלף משפחות של אנשי צד"ל ברחו ב־23 במאי 2000 מלבנון. חלקן חזרו בהמשך לבתיהן בלבנון, תוך שכמה מהן נדרשות לשלם "קנס" ונציגיהן ישבו בכלא בלבנון כמה חודשים או שנים. בישראל נותרו כ־600 משפחות צד"ל - ובהן משפחות נוצריות, דרוזיות, סוניות ואף שיעיות - מרביתן מתגוררות כיום בנהריה ובקריית שמונה. רבים מבני הדור השני של משפחות צד"ל משרתים בצה"ל.

16.07, כנסיית מאר אליאס, חיפה

הגנרל לאחד צדק: קלוד ובחירת ליבו נישאו במועד שנקבע מראש. אמנם החתונה לא התקיימה במארג' עיון, אלא בכנסייה על הכרמל הישראלי, ובכל זאת - הגנרל עמד בדיבורו.

הכלה, אגב, איחרה לטקס בשעתיים, לאחר שהנהג הלבנוני שהסיע אותה למקום התברבר בדרך. אלה היו ימים ללא ווייז, והוא עדיין לא הכיר את הכבישים בישראל.

צדק לצד"ל

לאחר הנסיגה מאזור הביטחון, אלפי פליטים מצד"ל קיבלו מקלט בישראל. במסגרת החלטת ממשלה מספטמבר 2001 אף הוקצו תקציבים נדיבים לקליטת משפחות צד"ל ולסיוע בתחום הדיור, החינוך והתעסוקה.

אלא שבאותה החלטה גם פיצלה ממשלת ישראל בין יוצאי צד"ל, והעניקה סיוע מוגדל רק למאתיים משפחות, תוך שהיא מפלה לרעה את יתר לוחמי צד"ל, מרביתם בדרגים זוטרים. ב־2015 עברה הצעת חוק שעל פיה יזכו גם יתר משפחות צד"ל למענקים בסך כחצי מיליון שקלים לרכישת דירה, אלא שביצוע החוק התמהמה שוב ושוב.

בשנים האחרונות קמה עמותת "צדק לצד"ל", בהובלת יוצאי יחידת 504 ובהם יאיר רביד־רביץ, דוד ברלב ואסא ירקוני, שפועלת לתיקון היחס ליוצאי צד"ל ולביטול ההפרדה המלאכותית בין המשפחות השונות.

רק בחודשים האחרונים החלה ממשלת ישראל, בלחץ העמותה ובתמיכה של גורמים בצה"ל ובממשלה, להעביר את מענקי הדיור לחלק מהמשפחות שטרם קיבלו אותם, וזאת באיחור של 25 שנה.ואולם, גם היום, משפחות רבות של יוצאי צד"ל עדיין מחכות למענקים שלהן.