בואו נדמיין רגע שגבולות לא באמת קיימים. שהכל אפשרי, הכל ייתכן ואפשר להגיע לכל מקום. חצי שנה של אהבה אינסופית שבתוכה אני - אמא של רומי שנחטפה לעזה ב־7 באוקטובר - חושבת, נושמת ופועלת. חצי שנה שבמהלכה אנחנו, כמשפחה, נושמים את רומי יום־יום ועושים כל שביכולתנו כדי להשיבה אל האהבה הגדולה שהיא המשפחה שלנו, שכוללת היום גם את חבריה של רומי, חברותיה, עמיתיה לעבודה, התושבים בכפר שלנו ובעצם כל עם ישראל.
רומי, עבורנו, היא עולם ומלואו. אישה של אהבה, צחוק, נחישות, התמדה, הקשבה, דיבור, התעקשות על מה שבעיניה לא צודק ושמירה קפדנית על אחווה בין אחיה ואחיותיה, קטנים כגדולים. כן, יש אצלנו גדולים, יש קטנים - ויש את רומי. כשאני חושבת עליה, מביטה בתמונות שלה, צופה בסרטונים או מקשיבה למיליון ההודעות שהיא הקליטה לי או לאחד מהאחים שלה, הגרון נשנק לרגע ומתמלא בדמעות, אבל אחרי שנייה אני בולעת אותן, נושמת עמוק ומחייכת לעצמי ואליה, כי זה מה שהיא זקוקה לו עכשיו - גם ממני וגם מכולם.
אין לי ספק שרומי רוצה שנחייך, שננשום עמוק ושנדמיין את השיחה הראשונה איתה בטלפון ואת הפגישה הפיזית איתה, כשהיא תוכנס לחדר בבית החולים, שם נחכה לה כולנו (ואתם איתנו, באנרגיות שלכם) ונוכל באמת להרגיש את אנחת הרווחה הזו שהגוף והנפש ישחררו לעולם. כי היא איתנו. והיא בטוחה.
• • •
בחצי השנה האחרונה התחדדו בי שלושה מובנים מעשיים למילה "חירות". הראשון - חירות שנובעת מלכידות חברתית. שותפות הגורל שלנו חוצה גבולות גיאוגרפיים, אמוניים, פוליטיים וחברתיים־כלכליים. לכידות חברתית היא מה שאפשר לנו להחזיר כמעט חצי מהחטופים, והיא גם מה שמאפשר לנו להציג חזית אחידה וחזקה מול האויבים שלנו.
המובן השני של המילה החזקה הזאת הוא, לפחות עבורי, "חירות אזרחית": האפשרות שלנו, כאזרחים במדינה דמוקרטית, להיות חלק מעיצוב המדיניות על ידי הגעה לכנסת, פגישה עם נבחרי ציבור וישיבה בוועדות השונות. בדרך זו זכיתי להיות חלק משינוי סדר היום המדיני־ביטחוני, שבא לידי ביטוי בצמצום מטרות המלחמה מחמש מטרות שכללו את השבת החטופים רק בתת־סעיף נידח, לשתי מטרות עיקריות, כשמטרת העל של המלחמה היא השבת החטופים ותחילתה של תקומה.
המובן השלישי של החירות הכללית, מבחינתי, הוא "חירות יהודית". במהלך ששת החודשים האחרונים הבנתי שהיהדות שבתפוצות יכולה להתקיים כמות שהיא, בחירות יחסית, רק בזכות קיומה של מדינת ישראל החזקה. מדינה שהיא כמו הבית של אמא, שאליו מגיעים כדי להיות יחד בארוחת שישי, להניח ראש, להשתחרר מהאחיזה של ימי החול - ואז לחזור לבית האישי, בין שהוא בארץ ובין שהוא בתפוצות, ולהמשיך בחיי היומיום.
• • •
כעת, נוכח הנסיבות, אני מבינה יותר מתמיד את חשיבותה של מדינת ישראל בעולם ואת העובדה שחובה עלינו לאפשר חירות לכל מי שמעוניין בה - יהודי או בן דת אחרת. כי ככה זה בבית של אמא: מי שטוב לילדים - טוב גם לאמא.
בחצי השנה האחרונה למדתי איך מנהלים ביחד מאבק - גם אם זה לא מאבק שבחרנו בו, וגם אם מעגל האנשים לא נבחר על ידי אף אחד מאיתנו אלא מהווה את הרקמה האנושית המאוד מגוונת של מדינת ישראל. הכי קל להתחבר למי שדומה, אבל מה שמצמיח אותנו זה דווקא החיבור שלנו לשונה והיכולת להבין ולקבל אותו.
בחג החירות הספציפי הזה, השונה מאוד מקודמיו, כשתשבו לשולחן החג, אני רוצה שתחשבו על רומי ועל החטופים האחרים, וגם על השבים, שרבים מהם עדיין לא קרובים לחזרה למעגל החיים הרגיל. הרימו גם כוס לחייהם ולשיבתם לחירות כאן בארץ. המשיכו לשמש עבורנו ועבור האהובים שלנו שופר חזק, כי הדרך עוד לא הסתיימה. רבים מאיתנו - אחים ואחיות לחיים בישראל - עוד נמצאים שם בידי חמאס, שהוא האויב האולטימטיבי והרוע הטהור.
לרומי, התינוקת המופלאה והצחקנית שלי, שהיום היא אישה בוגרת ועוצמתית, מגיע לחיות חיים מלאים ומאושרים בחירות מלאה ומתוך חירות אישית, כפי שהיא תופסת אותם
• • •
אני רוצה שתמשיכו ותאחזו איתי, אמא של רומי, בהבנה שהכי קל זה לצעוק זה על זה ולפרוק תסכולים וכעסים. הרבה יותר קשה לנסות להבין מה כל צד בתוכנו צריך ומשם להמשיך להחזיק ידיים מול האויב האמיתי שלנו - חמאס. יש דברים שאפשר להמתין איתם, אבל אי אפשר להשלים עם חיים על הקצה. צריך להילחם למען השבת החטופים היום. זו חובתנו. אין לנו ברירה. הרולטה הרוסית בעזה מאיימת על כלל החטופים, החיים והחללים.
בסופו של דבר, באמת שאין לנו ארץ אחרת. גם אם כמה מאיתנו יחליטו לאחר המלחמה לעזוב את המדינה ולחפש שקט במקום אחר, הם יגלו במהרה שהשקט הזה נובע מעצם קיומו של מקום המקלט, הבית של אמא. כל מי שחי כאן מייצג, למעשה, את הבית הזה. לכן, האחריות היא על כולנו.
חשוב לי לברך את כולם. אלה שחוגגים את חג החירות ספונים בבתיהם סביב שולחן הסדר, ואלה שהחליטו שליל הסדר לא יוכל להתקיים השנה בלי החטופים.
הזכות לחירות נמצאת בתוכנו והיא הדבר הבסיסי ביותר שכולנו חייבים לשאוף אליו. היא זו שמובילה אותנו - וכולם זכאים לה באותו האופן. במיוחד החטופים והחטופות שעדיין נמצאים בידי חמאס.
המאבק של כולנו יימשך עד שיחזרו כל החטופים והחטופות. רק אז נוכל כולנו להתחיל בתהליך של תקומה ושל ריפוי. בחרתם חטוף או חטופה לעקוב אחריהם? אפשר לשים תמונה שלו, או שלה, על שולחן הסדר ולדמיין אותם יושבים בחיק משפחתם, פיזית. ואם החטוף או החטופה שבחרתם כבר נמצאו כחללים, אל תוותרו עליהם. למשפחה שלהם, ולהם, מגיע סיום מכובד בארץ ישראל.
• • •
אני סוגרת את השיתוף לחג בנימה אישית. לרומי שלי מגיע לחיות חיים מלאים ומאושרים.
לרומי שלי, התינוקת המופלאה והצחקנית שלי, שהיום היא אישה בוגרת ועוצמתית, מגיע לחיות כפי שהיא בוחרת את החיים שלה.
מגיע לה לחיות את החיים שלה בחירות מלאה ומתוך חירות אישית, כפי שהיא תופסת אותן.
רומי שלי היא כמו כל אחד מאיתנו, עם לב פועם, צחוק בעיניים והמון אהבה לאנשים שמסביב. לרומי שלי מגיע חג חירות אמיתי.
