התחפשתי לטלי גוטליב, והיה לזה מחיר

בפורים התחפשתי לטלי גוטליב. זו היתה תחפושת ממש כיפית: לבשתי חצאית שחורה, חולצת מלמלה לבנה עם צווארון גבוה ואיפור מוגזם בצבע כחול (לא היתה לי צללית סגולה), סירקתי את השיער שיהיה חלק וישר, ומה אני אגיד לכם? זה היה ממש דומה! הייתי מאוד מרוצה מעצמי, ועל מנת לתעד צילמתי את עצמי במהלך ההכנות. ברקע שמתי נאום של גוטליב שהפך השנה לוויראלי בטיקטוק, והעליתי לרשתות החברתיות.

"מאחלת לך את פורים הבא במנהרות בעזה", כתבה לי מגיבה אחת. "עלובה שאת", כתבה מגיבה אחרת. "טיפשה כמו כל התל־אביבים". מי ידע שלטלי גוטליב יש מועדון מעריצים, ושהוא אגרסיבי ברמות של סוויפטיז? ברור שמי שמסוגל לאחל לישראלי אחר להיחטף לעזה, והשנה ביתר שאת, זקוק ככל הנראה לעזרה מתחום בריאות הנפש.

ועדיין, הסנטימנט היה מפתיע: לא ירדתי על טלי גוטליב, התחפושת לא היתה מבזה, ברקע זו היא עצמה שדיברה. אולי מבחינתם אסור לי להתחפש לטלי גוטליב פשוט כי אני מהמחנה השני?

לפני כמה שבועות שיתפתי סרטון שמצא חן בעיניי, של יוצר תוכן כלשהו. "לא שמעת מה הוא אמר על המחאה בקפלן??" כתבה לי מישהי. לא, האמת שלא שמעתי. זה גם לא היה הופך את הסרטון שלו לפחות מוצלח, וגם לא מאוד מעניין אותי, אלא אם כן הוא אמר שכל המוחים בקפלן קוצרים איברים של חיילים, מקפיאים ומחלקים אותם כקרטיבים בהפגנות, ואז זה כן היה מעניין אותי, פשוט בקטע ספרותי.

• • •

אנחנו לא טורחים יותר להכיר אנשים, אנחנו בוחנים אותם. עוברים על הצ'ק ליסט סעיף־סעיף ובודקים: סיום המלחמה? צ'ק. עסקת חטופים? צ'ק. דת ומדינה? צ'ק. פלשתינים והתנחלויות? צ'ק. נשים ופמיניזם? צ'ק. זכויות להט"ב? צ'ק. אם מישהו סוטה קצת מהשורה אנחנו נורא נעלבים, ואפילו לא בשמנו! בשם אנשים אחרים, בשם מיעוטים, בשם צדק הרמטי מדומיין, בשם דמויות שבחייהן היו אנשים רגילים ופגומים, מן הסתם, ובמותן הפכו לסטנדרט בלתי אפשרי. כולנו הפכנו לפוליטיקאים שמחפשים אנשים במילה, רק שלנו אין בזה שום רווח פוליטי, מקסימום חופן לייקים.

וזה באמת קרה גם בפוליטיקה שלנו במקביל. ב־2019 ישבתי בהקרנת הבכורה של הסרט המרתק "החבר דב", סרט תיעודי שליווה את דב חנין, הח"כ לשעבר ממפלגת חד"ש. מדובר באיש שזוכה לכבוד עצום גם מפוליטיקאים בצד המנוגד של המפה, על יושרתו, הגינותו ואהבת האדם שלו. ועדיין, בתום ההקרנה, כשחנין הוזמן לבמה להשיב לשאלות הקהל, אישה צעירה הרימה יד ושאלה איך זה יכול להיות שהוא לוחם מהולל לזכויות מיעוטים, אבל הוא לא טבעוני. בקהל עבר רחש של זעם על השאלה, אבל חנין חייך ואמר פשוט: "כי אני לא מושלם".

דב חנין עשה קריירה מזהירה כחבר כנסת ממפלגה זעירה באופוזיציה, שבה העביר יותר חוקים מכל ח"כ אחר. בניגוד לאחרים, הוא השכיל לעבוד עם ח"כים מכל המפלגות, כולל אנשים שתהום פעורה בינו לבינם, סביב הנושאים שהם כן מסכימים עליהם.

חנין עזב את הכנסת לפני כמה שנים לטובת פעילות חברתית מחוצה לה, כי חש שהוא פשוט לא מצליח יותר להביא תועלת. להערכתי, ח"כים אחרים עשו את החשבון שהם הולכים לחטוף אש על עצם שיתוף הפעולה עם ח"כ שמאלן מובהק ממפלגה יהודית־ערבית, והפסיקו. בסרט מתועדת הפרידה החגיגית שלו מהכנסת, ובאחת הסצנות רואים ח"כים רבים שהתכוונו לברך אותו מכל הלב, אבל מסרבים לעשות זאת בנוכחות המצלמה. כולנו הפסדנו משרת ציבור נאמן, אבל לא רק.

• • •

תרבות הביטול האמריקנית לא תפסה פה שורשים אמיתיים, כי היא לא באמת תואמת את האופי הישראלי - הנטייה להגיד את כל מה שאנחנו חושבים, והעובדה שאנחנו לא מאוד אוהבים להתנצל.

אצלנו הלקוח צודק רק לפעמים, וזה תלוי כמה שערות היו לו במרק. ועם זאת, גם אנחנו יודעים טוב מאוד למתוח קווים עבים בטוש שחור בינינו לבין כל מי שחושב קצת אחרת, ומי שמעז לדרוך על הקווים או חלילה לחצות אותם הוא "צבוע" ו"קרנף". יהודים־יהודים, אבל גם אנחנו נהנים לצלוב.

בפודקאסט המוצלח "כמעט מפורסמים" אמרה צליל הופמן, המנחה, בהקשר אחר (אני מצטטת באופן חופשי): "אולי היינו צריכים עשור של תרבות הביטול וה־Wokeness האמריקני כדי להיזכר שכשאנחנו מדברים על אנשים שונים מאיתנו, אנחנו עדיין מדברים על בני אדם. אבל העשור הזה מיצה את תפקידו ועכשיו אפשר לעבור הלאה".

כשהשר יעקב מרגי מש"ס קרא לפני כמה חודשים לתקן את חוק הלאום המדיר מיעוטים, מחאתי לו כפיים גם בלב וגם בטוויטר. מייד היה מי שקפץ בבהילות להזכיר לי את המחדלים של המפלגה שלו, של הממשלה, ואת העובדה שהוא הצביע בעד החוק הזה מלכתחילה. הכל נכון, אבל היי, אני ממילא לא אצביע לו, כי המפלגה שלו לא מייצגת אותי, כמו גם 50 אחוז מהישראלים. אבל אני לא מבינה את הבעיה בלהצביע על כך שליעקב מרגי, החרדי, החבר בממשלה ימנית, יש סולם ערכים שאני מוצאת בו מן המשותף לשנינו.

• • •

אני לעולם לא אסלח לבנימין נתניהו הפוליטיקאי על הפילוג בחברה הישראלית שרשום, יותר מכל אדם אחר, על שמו. אני לעולם לא אשכח לבנימין נתניהו המנהיג את האופן שבו הוא התייחס לחלקו במחדל 7 באוקטובר. אני לנצח אסתייג מבנימין נתניהו האדם שמניח לערב־רב של מיליארדרים לקנות לו בגדים וצעצועים כאילו הוא ילד בן 7.

אני לעולם לא אצביע לבנימין נתניהו.

אבל, וזה אבל גדול, אין לי שום בעיה עם מי שכן. זו לא רק זכותם, הם כנראה רואים משהו שאני לא. אני מבינה שאצל חלק ממצביעיו קיים אלמנט מסוים של דווקא, אבל מי שמצביע לנתניהו עושה זאת בעיקר כי הוא חושב אחרת ממני, והדגש הוא על המילה חושב. תהליך המחשבה שלו כלל אירועים ועובדות שמסיבה כלשהי עבורי לא קיימים, או חשובים פחות בטיים־ליין הפנימי.

• • •

אנחנו מחזיקים מעצמנו יצורים רציונליים, אבל אנחנו לא כל כך כאלה. אנחנו מחזיקים מעצמנו אנשים שיודעים היסטוריה, אבל זוכרים ממנה בעיקר את החלקים שנוחים לנו. הדעות שלנו הן מכלול של ניסיון חיים, רגשות, השתייכות שבטית ומקורות אינפורמציה. פעם, אחרי שרבין נרצח, דיברו הרבה על פלורליזם. אף אחד לא מזכיר את המילה הזאת יותר.

נהיינו מומחים בשליפת עובדות מוויקיפדיה, בספירת גינויים, בווטאבאוטיזם. לא אכפת לנו שאנשים הם יצורים מורכבים, שהמציאות מורכבת, לא אכפת לנו כל עוד אנחנו מנצחים בעיני עצמנו, גם אם אנחנו מפסידים בכל מובן אחר.