נותנים את הלב: בביה"ח שיבא מטפלים בתינוקות מעזה

למא בת ה־36 לא זוכרת מה הכניסה לתיק הקטן, שאיתו עלתה לאמבולנס של הסהר האדום, מלבד מסמכים רפואיים. היא לא זוכרת מה היו המילים האחרונות שאמר לה בעלה, שליווה אותה באמבולנס עד שנפרד ממנה לפני מחסום ארז. היא לא יודעת אם המשיך ללוות אותה במבטו כשצעדה לעבר מחסום ארז ועברה מהצד העזתי לצד הישראלי, שם המתין לה אמבולנס טיפול נמרץ של מד"א.

מהרגע שבו יצאה מביה"ח שיפא, בשעות הצהריים, ועד שהגיעה לביה"ח שיבא בתל השומר, כעבור חמש שעות, היא לא הורידה את מבטה מהאינקובטור שבו שכב בנה, עבדאללה בן החודשיים וחצי, כשגופו הזעיר מחובר לחמצן.

היא גם לא היתה זוכרת איזה יום זה היה, אלמלא הסבירו לה בביה"ח שיבא כמה היא בת מזל. זה היה יום שני, 10 במאי 2021, היום שבו החל מבצע "שומר החומות". האמבולנס שהביא אותה לישראל היה האחרון שעבר דרך מחסום ארז, לפני שנסגר ל־13 ימים.

שלושה ילדים מחכים לה בבית. לפני שנתיים עברה לידה שקטה, וכשנכנסה אחריה להיריון בפעם החמישית, חיכתה בקוצר רוח לתינוק החדש, שיחזיר את השמחה לבית. אבל עבדאללה נולד בחודש השביעי עם מום מורכב בלב, ולמא ובעלה הבינו שהם יצטרכו להילחם על חייו.

"הייתי מפוחדת, המצב שלו לא היה טוב", היא מספרת, "הוא ירד במשקל, ירד בקצב הנשימה ובשאר המדדים. התפללתי לאלוהים שירפא אותו. שיילחם על החיים הקטנים שלו. הרופא בביה"ח שיפא המליץ לנו לשלוח אותו לטיפול בישראל. בעלי יצר קשר עם עמותת 'שבת אחים', שתסייע לנו בהעברה שלו".

יום חמישי בצהריים,היום ה־11 למבצע בעזה. ברדיו מספרים על אזעקה באשקלון, ואחריה פגיעה ישירה בבית מגורים. אנחנו מגיעים לחניון היולדות בביה"ח שיבא, שנמצא ליד ביה"ח ספרא לילדים. מחלקת טיפול נמרץ ילדים הועברה לכאן ביום החמישי ללחימה, מחשש לנפילות טילים.

יורדים לקומה מינוס אחת. אחרי צעידה במסדרונות אפורים, שלצידם בלוני חמצן העומדים מוכנים, מקדם את פנינו שלט צבעוני, מעוטר בציור של שמש ועפיפון: "טיפול נמרץ ילדים ממוגן". במקום הזה משאירים את המציאות מחוץ לתחום.

בחלל החניון, שבו חנו מכוניות עד לפני שבוע, ניצבות 40 מיטות קטנות. כל מיטה תופסת שתי חניות, ובתוכה שוכב תינוק קטן, מחובר למכשירים. בסמוך אליו עמדת טיפולים, מחשב לעדכון נתונים וכורסה נפתחת, עבור המלווים.

בין המיטות מפרידים וילונות פרחוניים, שנתלו על מסילות ברזל בתקרת החניון. אף אחד לא סוגר את הווילונות. מהתקרה תלויים גם מסכים, שאליהם מחוברים מוניטורים, והם ממלאים את החלל בצפצופים עמומים.

במרכז המחלקה המאולתרת עומדות עגלת דיאליזה ועגלה עם ציוד לנקז חזה, מוכנות לכל קריאה. מדי פעם נשמע בכי של תינוק. בכי חלש, שעולה ושוכך במהירות.

מעל מיטה מספר 26 תלוי שלט: "עבדאללה אלמנר, תאריך לידה 26.2.21, משקל 1.6 ק"ג". למא יושבת על הכורסה ומביטה באחות שני, שמורידה לו בעדינות את חיתולי הבד וחושפת תפר גדול שיורד מחזהו ועד לבטן. שני מחליפה חבישה, מורחת משחה, מזריקה תרופה לשקית העירוי המחוברת ליד הזעירה, ומכסה אותו בעדינות.

במיטה הסמוכה מצד ימין שוכבת רנא בת השלושה חודשים, מתאוששת מניתוח לב פתוח שלישי במספר, שאותו עברה שלשום. במיטה שמשמאל נמצא יזן בן החודש, שעבר צנתור.

ד"ר אביתר חוברה (43), רופא בכיר במחלקה, עובר בין המיטות. שלוש שעות ישן בלילה האחרון, בגלל העומס במחלקה. "שלושת הילדים מעזה סובלים ממומי לב מורכבים", הוא מספר, "הם הגיעו אלינו במצב קשה - בין היתר, מפני שלקח זמן מרגע שאבחנו את הבעיה בעזה ועד שתיאמו את ההעברה אלינו, אחרי קבלת כל האישורים, שלא לדבר על החלפת האמבולנסים בארז ועל הטלטולים בנסיעה. כרגע שלושתם בשלב האקוטי, עוד לא הגענו לשלב השיקומי, שיתחיל כאן ויימשך ברצועה".

חוברה נעצר ליד מיטתו של עבדאללה ומביט בו בחום. "עבדאללה נולד פג ואובחן בעזה באופן שגוי. הרופאים שם חשבו שיש לו צינור עוברי הדוק (דוקטוס), וביצעו לו בגיל חודשיים ניתוח לא נכון. שבוע אחרי הניתוח מצבו הידרדר, וכעבור שבוע נוסף הוא הגיע אלינו. בשעות הראשונות היה צורך לייצב אותו ולשמר את לחץ הדם שלו באמצעות תרופות.

"התחלנו לחקור את הבעיה, עשינו לו MRI ובדיקות נוספות. לפני כל שלב הסברנו לאמא שלו מה אנחנו עומדים לעשות. היא סמכה עלינו מההתחלה.

"אחרי שייצבנו אותו, מצאנו שהמום האמיתי שממנו הוא סובל הוא היצרות של אבי העורקים. התברר שבעזה ניסו לסגור את הדוקטוס, ובטעות סגרו את אחד מעורקי הריאה הראשיים. פתחנו את העורק הריאתי ואת אבי העורקים. מאז הוא מנסה להתאושש, אבל כמובן שאצל ילד שהעורק הריאתי לא סיפק לו דם במשך שבועיים, יש לזה משמעויות ארוכות טווח להתפתחות.

"במציאות המטורפת של ישראל היינו צריכים להתגונן מפני טילים שמגיעים מעזה ביחד עם התינוקות שהגיעו משם.

"אני זוכר אזעקה אחת שתפסה אותי במחלקה, לפני שעברנו לחניון. כל האימהות, יהודיות וערביות, פשוט לקחו בידיים את התינוקות שלהן - אלה שלא היו מחוברים למכשירים - ורצו למרחב המוגן. צעקתי להן: 'יש לנו זמן, 90 שניות, תלכו לאט, שלא תיפלו עם הילדים'.

"כולנו התקבצנו במרחב המוגן. אנשי צוות וחולים, יהודים וערבים ביחד. המראה המטלטל של האימהות שרצות לשם עם התינוקות לא יוצא לי מהראש".

לא כל האימהות יכלו לקחת את התינוקות שלהן למרחב המוגן. עבדאללה, רנא ויזן, כמו עוד 12 תינוקות ישראלים, מחוברים למכשירי הנשמה, והם נותרו לא ממוגנים בזמן האזעקות הראשונות. זו הסיבה שהנהלת בית החולים החליטה להוריד את כל המחלקה מהקומה השישית לחניון התת־קרקעי. כאן אפילו לא שומעים את האזעקות.

אנחנו נכנסיםעם למא, ראידה וסמירה לחדר הצוות, הממוקם ביציאה מהחניון. בחדר הזה יש מקרר גדול ומלא בארטיקים, שנתרמו לילדים המאושפזים ולצוות הרפואי המטפל בהם. מדי כמה דקות נכנסים הורה או איש צוות לקחת ארטיק כדי להתרענן.

לפני כשנה, בימים שמגיפת הקורונה השתוללה בארץ, נפתחה בחניון הזה מחלקת קורונה, כדי להפחית קצת את עומס החולים שהציף את בתי החולים. האירוע ההוא נראה עכשיו שייך להיסטוריה, והזכר היחיד שנותר לו הוא מכתבי התודה, המודבקים על דלת החדר. נדמה שזה המקום האחרון בארץ שעדיין מקפידים בו על עטיית מסיכה, כולל על האף, בלי הנחות.

שלוש הנשים העזתיות נבוכות, הן לא רגילות להתראיין. שלושתן לבושות עביה, שמלה ארוכה שכוללת גם כיסוי ראש, ועוטות חיג'אב ומסיכה כירורגית על הפה. מאז שהגיעו לארץ הן ישנות כאן, במחלקה, בכורסה נפתחת ליד המיטה של התינוק. כאן הן גם מקבלות את הארוחות שלהן מאנשי הצוות. אחת לכמה ימים הן מרשות לעצמן לעלות למחלקות כדי להתקלח.

כולן דוברות ערבית בלבד, למעט מילים בודדות בעברית ובאנגלית. משה רביד (26), סטודנט לסיעוד מיפו ומתנדב בעמותת "שבת אחים", שהביאה את התינוקות ואת בנות המשפחה לארץ ודואגת לכל מחסורן, מתרגם את דבריהן לעברית.

ראידה (אום אחמד), בת 48 מחאן יונס, היא סבתה של רנא. עקרת בית, אם לשישה. "כלתי, אמא של רנא, באה איתה לישראל בפברואר, שבועיים אחרי הלידה", היא מיישירה אלי מבט, "אחרי שבועיים היא היתה עייפה ולא הרגישה טוב. מאחר שיש לה עוד ילד בן 4 בבית, היא צלצלה אלי וביקשה ממני לבוא להחליף אותה. היא חזרה לעזה, ומאז אני כאן, כבר שלושה חודשים. זאת הפעם הראשונה שלי בישראל".

פחדת?

"לא. למה שאפחד? בעלי עבד בבת ים 20 שנה כמחסנאי שהוביל תרופות לבית מרקחת. כל יום נסע מעזה לבת ים, עד ההתנתקות ב־2005. אחר כך הוא מצא עבודה בעזה. הוא סיפר לי שבישראל יש אנשים טובים, שכולם פה בסדר".

למא (36), אמו של עבדאללה,לבושה עביה חומה, שעליה מוצמד כוכב כסוף זוהר. היא מחזיקה בידה סמארטפון עם כיסוי ורוד. במקצועה היא לבורנטית, ובעלה מפיק בטלוויזיה הפלשתינית בעזה. בבית שני בנים, בני 11 ו־6, וילדה בת 3 וחצי.

"אמא שלי היתה חולה בסרטן, עברה בישראל טיפול והחלימה", היא אומרת, "היא סיפרה לי שהכל טוב כאן. כשהמצב של עבדאללה הידרדר, הרופא המליץ שנבוא לישראל. בעלי פנה לעמותת 'שבת אחים'. עכשיו הוא ואמא שלי שומרים על שלושת הילדים שבבית".

מה אתן מספרות למשפחות שלכן על מה שקורה כאן?

למא: "הם מפחדים עלינו, ואנחנו מפחדות עליהם. כשהם מתקשרים לשמוע מה שלומנו, אני עונה: 'אל חמדוללה', כדי שלא יפחדו וידאגו, וכשאני מתקשרת לשאול לשלומם, עונים לי אותו הדבר. מדברים על הילד, איך אכל, כמה אכל, מה ישן.

"אני מספרת להם שהרופאים כאן טובים, שנותנים לנו יחס טוב, עונים לנו על כל השאלות. אני מספרת גם שהאוכל מצוין, שהבגדים של הנשים יפים, השיער, התספורות. אני אוהבת את האופנה בישראל, ואת הסטייק עוף והסלט שמגישים בארוחות בבית החולים".

ראידה: "הצוות הרפואי חושב רק על הילדים. האם המצב הבריאותי השתפר, מה אכלו, איך ישנו. אנחנו יושבות ליד המיטות שלהם בחדר, לא יודעות מה יהיה המצב שלהם בעוד רגע, אם יחלימו בכלל".

שולחים לכן תמונות מההפצצות על עזה?

"שולחים לי תמונות מהממתקים המיוחדים של הרמדאן", ראידה מחייכת.

סמירה (62) היא סבתא של יזן בן החודש. "יש לי תשעה ילדים גדולים, ולבן שלי יש ארבעה ילדים חוץ מיזן, שאמא שלהם צריכה לטפל בהם, אז הם ביקשו ממני ללוות את הילד. כשמדברים אצלנו בבית על ישראל, מדברים רק על הטיפול הרפואי שרוצים לקבל כאן".

משה המתורגמן אומר להן בערבית שלא יפחדו, שידברו חופשי. כולן עונות ביחד: "אנחנו לא מפחדות, אנחנו מדברות בכנות. כולם רוצים שלום, רוצים שיהיה בסדר".

סמירה: "אינשאללה, שיירגע. אנחנו לא מתעסקות בפוליטיקה".

מה עשיתן כשירו מעזה טילים לעבר האזור?

ראידה: "מה שהאנשים האחרים עשו. האחיות לקחו אותנו למרחב מוגן. התינוקות נשארו במחלקה, מחוברים למכשירי הנשמה. אני פחדתי עליהם, שהם נשארו לבד, אבל כולם הרגיעו אותנו, אמרו שהכל יהיה בסדר".

למא: "ניסינו לדבר עם האנשים האחרים במרחב המוגן, בלי להבין אחד את השני. כל אחד מתעניין במצב הילד של השני. הוא מצטער על הילד שלי, ואני על הילד שלו".

המשפחות שלכן עזבו את הבית בגלל ההפצצות?

ראידה: "לא. כל אחד בבית שלו".

מישהו מבני המשפחה שלכן נלחם?

שלושתן מנידות את ראשיהן בשלילה. "לא כולם בעזה מגויסים לצבא", אומרת ראידה, "בעלי עבד בישראל. חצי מעזה עבדו בעבר בישראל. בטח ראית את הפועלים שהיו באים מעזה".

סמירה: "גם אבא שלי ובעלי עבדו בישראל".

בישראל ביטלו את הלימודים בגלל הטילים. בעזה הילדים הולכים לבתי הספר?

ראידה: "לא, אבל זה לא מעכשיו. זה מאז שהתחילה הקורונה".

למא: "בחודשיים האחרונים מצב הקורונה ממש לא טוב. בסופי שבוע יש בעזה סגר".

ראידה: "אין חיסונים בעזה".

למא: "גם אם היו חיסונים, לא הייתי מתחסנת. אני מפחדת מתופעות הלוואי".

מרגע שהגיעו לישראל,הן לא עזבו את שערי בית החולים. הטיול הכי ארוך שעשו היה לקניון שנמצא בתחומי המקום. מבחינתן, ישראל היא הבועה במחלקה בתל השומר, לא להפך.

איך נראה היום שלכן כאן?

ראידה: "אין ממש סדר יום. אנחנו לא ממש ישנות. הרופאים והאחיות מגיעים כל שעות היום והלילה לבדוק את הילדים. העיניים פקוחות כל הזמן. רוב היום אני מתפללת ומבקשת מאלוהים שירפא את רנא".

סמירה: "קשה לנוח. אנחנו כל הזמן עם העיניים על הילדים, מה קרה עם האקו לב ועם שאר הבדיקות".

רנא בת השלושה חודשים עברה כבר שלושה ניתוחי לב פתוח. "כשחיכיתי שהיא תצא מהניתוח השלישי, באה אישה ישראלית והתעניינה בשלום הנכדה שלי", מספרת ראידה בהתרגשות, "אני לא מבינה עברית והיא לא מבינה ערבית, אבל הבנתי את השאלה שלה לפי העיניים. ידעתי שהיא מקווה לטוב. שאלתי אותה על הילדה שלה".

למדתן עברית מאז שהגעתן לארץ?

"אני מנסה ללמוד", אומרת ראידה, ומוסיפה בעברית: "אני יודעת להגיד 'סבתא'".

מתי אתן חוזרות הביתה?

עיניה של ראידה מתמלאות דמעות. "החזה של רנא עדיין פתוח מהניתוח האחרון. אני יושבת איתכם וצוחקת, אבל הלב שלי בוכה. לכן אני אומרת שכל המחשבה שלי לתינוקת. זה המצב שלנו".

למא: "היום ד"ר אביתר אמר שלעבדאללה יש דלקת בריאה הימנית, שהיתה טובה. עד עכשיו היתה לו דלקת בריאה השמאלית. אני מקווה שזה יסתדר. אני אחזור לעזה כשהוא יחלים, לא יודעת מתי".
"אנחנו מטפלים בכל שנה בכ־500 ילדים מעזה ובעוד 2,700 ילדים מהרשות הפלשתינית", אומר ד"ר איתי פסח, מנהל בית החולים, "הגיל שלהם נע משבוע ועד 18. חלק מהילדים מגיעים דרך עמותת 'שבת אחים', והאחרים באמצעות מתאם שלנו.

"בזמן המבצע האחרון הרופאים העמיתים שלנו בעזה יצרו איתנו קשר לגבי ילדים במצב קשה, ואנחנו נלחמנו כדי להביא את הילדים לישראל תוך כדי המבצע. לצערי לא הצלחנו, וזה מאוד עצוב. אני שמח שאנחנו חוזרים עכשיו לשגרה.

"אנחנו לא רואים שום הבדל אם ילד מגיע מעזה, משכם או מטבריה. הטיפול שלנו מסתכל על כל צורכי הילד, כולל צרכים רגשיים והשלמת לימודים בבית הספר שפועל בתוך בית החולים. לפני כשנה הגיע אלינו מעזה ילד בן 9 חולה סרטן, שלא ידע לקרוא ולכתוב. הוא חזר לעזה בחודש שעבר, אחרי שנה של אשפוז, כשהוא בריא ויודע לקרוא ולכתוב בעברית, בערבית וגם באנגלית".

איך המטופלים התייחסו זה לזה בזמן המבצע?

"משפחה מעזה הגיעה אלינו יומיים לפני שפרץ המבצע, ואנחנו אבחנו אצל הילד מחלה נדירה, יש רק שבעה ילדים בארץ עם המחלה הזאת. במקרה, שני חדרים לידם היתה משפחה חרדית, עם ילד שאובחן במחלה לפני חודשיים. האמא החרדית התעקשה, בזמן שהטילים נופלים, לפגוש את המשפחה העזתית ולהדריך אותה בכל מה שהיא יודעת על המחלה ועל הטיפול בה.

"יש כאן שותפות גורל אמיתית. הם מרגישים שהם נלחמים יחד במשהו יותר גדול מהטילים. כדי להחלים החולה צריך להרגיש בטוח, ואת זה אנחנו עושים. בית החולים הוא הבית של כל החולים.
"אני שמח לומר שהמתח החיצוני לא חלחל לעבודה. לא היה מתח בין אנשי הצוות למטופלים. תמיד טובת המטופלים מעל הכל. גם בישיבות ההנהלה - כולם הניחו בצד את ההשקפות הפוליטיות הפרטיות, והצלחנו לתת מענה רפואי איכותי ולשמור על הביטחון לצוותים ולחולים".

המימון לטיפול בילדיםמגיע בעיקר מתורמים - רובם אמריקנים נוצרים, והשאר ישראלים. "להציל חיים של ילד אחד זה עולם שלם", אומר ג'ונתן מיילס, מקים העמותה. מיילס הגיע לארץ ב־1990 מארה"ב כעיתונאי והחל להתנדב בארגון "נוצרים ידידי ישראל". "קיבלנו את פניהם של העולים מרוסיה לישראל. רצינו שיבינו שלעם ישראל יש חברים בעולם. יום אחד הגיעה אלי אמא מאוקראינה עם ילד שהיה בסכנת חיים. לא היה לה כסף לטיפול רפואי, והיא התחננה שאעזור לה. התחלתי לגייס כסף כדי לעזור לו. נשות ויצו עזרו מאוד, ועוד הרבה אנשים, יהודים ונוצרים.

"אחרי המקרה הזה שמעתי על תינוקות חולים מעזה, וב־1994 הקמתי את העמותה. אנחנו מביאים לטיפול בארץ ילדים ממדינות מוסלמיות".

עמאר שאמי (32), המתאם את העברת הילדים מעזה לישראל מטעם עמותת "שבת אחים", מתגורר בירושלים. "המשפחות שחוזרות לעזה מספרות אחת לשנייה על הטיפול בישראל", הוא אומר. "אמא מספרת לאמא אחרת. כשיש לילד בעיה, הם פונים אלי. לפעמים הרופאים פונים אלינו ישירות".

שאמי נולד בכפר בתיר שליד בית לחם. הוא עובד בעבודות מזדמנות ומתנדב בעמותה כבר ארבע שנים. "הכרתי את העמותה דרך אבא שלי, שהתנדב בה לפניי. ראיתי מה הם עושים ורציתי גם לעזור לילדים, לעשות להם חסד".

במסגרת הפעילות בעמותה הכיר את אשתו. יש להם שני ילדים, הגדול בן 3 והצעיר בן ארבעה חודשים. עבור כל ילד מגיש שאמי בקשה לצבא במחסום ארז. הבקשה כוללת את המסמכים הרפואיים, ההמלצה של הרופאים בעזה על טיפול בישראל ופרטי המלווה. היא מוגשת למתאמים מטעם צה"ל, שתפקידם לטפל בנושאים הומניטריים. המלווה חייב לעבור אישור של השב"כ.

"לפעמים אני מקבל סירוב למלווה, לא מסבירים למה, רק אומרים לי להגיש מלווה אחר", אומר שאמי, "יש מקרים שהמתאמים של הצבא ממליצים לי מראש להחליף מלווה, עוד לפני הסירוב, לרוב כשמדובר בגברים צעירים, שמהווים כנראה סיכון ביטחוני יותר גבוה. בדרך כלל מתקבל אישור בתוך 48 שעות, אבל היו מקרים שילד במצב קריטי היה צריך לצאת מהרצועה באותו יום, ואישרו לנו".

ומה קורה כשיש לחימה בעזה?

"קשה. המעבר סגור. ילדים שהיו אמורים לחזור לעזה אחרי ניתוח נשארו עם המלווים בדירות של העמותה ביפו ובירושלים, כי לא היה אפשר להחזיר אותם. במהלך ימי המבצע קיבלנו לפחות 15 בקשות עבור ילדים שהיו זקוקים לטיפול מציל חיים דחוף, אבל לא יכולנו להביא אותם. הבאנו אותם מייד כשנפתח מעבר ארז, לאחר המבצע".

במחלקת טיפול נמרץ ילדיםאין בובות פרווה או בלונים. כל משפחה לנפשה, מקווה שהילד יתאושש ויעבור לשיקום במחלקת ילדים.

"התחושה שלי בימי המבצע היתה מעורבת, או בעדינות - לא נעימה", אומר בוריס פיזדל (39), אח אחראי במחלקה, שמתגורר באשדוד, "בבית באשדוד יש לי אישה ושני ילדים קטנים בני 9 ו־6, והבית השני שלי הוא העבודה. בזמן המבצע קצת נקרעתי ביניהם. הייתי באשדוד רק שלוש שעות ביממה בגלל העומס במחלקה, כך שבית החולים הפך להיות הבית הראשון.

"כשאני יוצא לעבודה, אני מקווה שהאזעקה לא תתפוס אותי בדרך. זה קרה לי פעם אחת. היה מוזר לשמוע ברדיו שיש אזעקה באשדוד, ובמקביל, לראות מימיני יירוט של כיפת ברזל.

"בבית החולים אנחנו שמים את הפוליטיקה בצד, עושים הפרדה בינה לבין העבודה. אנחנו באמת עושים כל מה שאפשר כדי לתת את הטיפול הכי טוב. לא מעניין אותי מאיפה הם מגיעים, אם זה בזמן מלחמה או לא. יש כאן ילדים שמגיעים מכל קצות העולם, עם כל בעיה רפואית שקיימת. אנחנו בני אדם.

"במהלך המבצע היו אנשי צוות שנכנסו למחלקה בסערת רגשות ואמרו שהם היו רוצים להישאר בבית, עם הילדים שלהם. הם באים, מדברים, מאווררים ומבינים שהם באים לעבודה שיש בה חיים על כף המאזניים. התינוק, אם הוא מעזה או מישראל, לא אשם במה שהממשלה שלו עושה או במה שההורים שלו עשו. הוא תינוק. מגיעים לו כל הסיכויים לחיות, ואנחנו צריכים להילחם על החיים שלו. בשביל זה אנחנו שם".

ומה עם הילדים שלך?

"כשיורים טילים על אשדוד, מה שמעניין אותי זה שהילדים יהיו בממ"ד. אני עושה עצירה בעבודה כדי להתקשר לאשתי ולשאול מה קורה, וחוזר לטפל. ושוב אזעקה באשדוד, שוב מתקשר הביתה, וחוזר לעבודה. מקפיד שהטיפול שאני נותן לא יהיה מושפע ממה שקורה בבית.

"אשתי מהנדסת בתעשיית הבריאות ועובדת בחברת תרופות, ולקחה על עצמה החלטה לא פשוטה לקחת חופשה ולהישאר בבית בזמן הלחימה. הילדים כבר שאלו אותי למה אני לא שולח את אמא לעבודה ונשאר איתם בבית יום אחד. זה מאוד הכאיב לי.

"הם יודעים בדיוק מה אני עושה בעבודה, הם מבינים הכל. זה משבר שאני צריך להתמודד איתו. אני לא שונה מכל שאר העולם, מתמודדים, ממשיכים הלאה. זה ממש לא קל".

ד"ר חוברהחוזר לסיבוב נוסף במחלקה. ליד מיטתה של רנא אני שואלת אותו אם בעזה יש יותר מומי לב מאשר במקומות אחרים.

"התחושה היא שכן, גם בגלל מורכבות המומים, אבל הנושא לא נחקר", הוא אומר, "בכל מקרה, מומי לב שכיחים יותר באוכלוסיות שלא עושות בדיקות גנטיות וסקירת מערכות בזמן ההיריון".

ומה קורה אחרי שהם משתחררים הביתה?

"אנחנו יוצרים קשר עם בית החולים בעזה ומנחים את הצוות הרפואי שם. טיפולים שניתן לעשות בעזה, עושים בעזה. יש להם מענה, אבל הוא לא תמיד איכותי. הילדים חוזרים אלינו לביקורת אחרי חודש־חודשיים, ועוברים בדיקות של קרדיולוגים ושל צוות שיקום.

"יש ילדים שזקוקים לסדרה של ניתוחים, וכשבאים לניתוח השני, צריך להגיע אליו במצב אופטימלי. לא תמיד זה קורה. ואז, או שהניתוח נדחה, או שהם מגיעים לניתוח השני והשלישי במצב קשה. זאת מציאות מאוד מורכבת".

מה עובר בראש כשאתם עסוקים בטיפול ובחוץ עפים טילים?

"בתוך בית החולים אנחנו מנותקים, בבועה. אנחנו רק רוצים לעזור להם. כשאתה יוצא החוצה אתה מבין שהמציאות אחרת.

"אלה דברים שחושבים עליהם רק בבית. במחלקה, גם בתוך הצוות, לא מדברים על פוליטיקה. יש כאן מסר שאין הבחנה בין יהודים לערבים.

"אנחנו מקווים שכאשר המשפחות מעזה יחזרו הביתה, הן יהיו סוג של שליחים שלנו, שיספרו דברים טובים על ישראל".

מה אתה אומר לילדים שלך בבית?

"יש לי חמש בנות, בגילאים 14 עד שנתיים. אני משתף אותן בבועה שיש בבית החולים, כשהמסר הוא שאפשר גם אחרת. בחוץ הטילים עפים ויש ויכוחים ולהט, ובתוך בית החולים יש מציאות אחרת - טובה, שקטה, סובלנית".

בלילה שבין חמישי לשישינכנסה לתוקפה הפסקת האש. באותן שעות ממש הפסיק ליבה של רנא לפעום, למרות כל מאמצי הרופאים.

סבתא ראידה הבוכייה עזבה את בית החולים בידיים ריקות והוסעה לדירה של עמותת "שבת אחים" ביפו. ביום ראשון, עם פתיחת מעבר ארז, היא חזרה לעזה עם ארונה של רנא.

shishabat@israelhayom.co.il