נשארתי ימני

וואי, כמה רעש עשה המאמר שפרסמתי כאן לפני שבועיים, ובו סיפרתי על רמת האכזבה שלי מממשלת הימין על מלא, אותו ימין שבו עקרונית אני תומך - אך מעשית נחרד מאופן התנהלותו כעת. לא נדבר על כמות הלייקים, השיתופים, האתרים שציטטו, הראיונות. זה קורה מעת לעת, לא התרגשתי. כן התרגשתי מכמות האנשים שניגשו אלי ברחוב והודו לי, השכנים שהסבירו לי פנים, המיילים, ההודעות. עטפוני בעשישות, ריפדוני בתפוחים.

ולא הייתי טורח להתייחס לעניין, לולא פתחתי בשישי את מוסף "הארץ", ומגלה שם את תמונתי, הפעם בגרסה מחמיאה, תחת הכותרת: "אברי כבר לא ימני, הסבלנות השתלמה". ולא הבנתי איפה בטקסט שכתבתי היה משהו שאומר שאני כבר לא ימני, או שחזרתי לשמאל.

וסליחה מכל מי חשבו, או רצו לחשוב, ששוב חציתי את הקווים, לא. זה לא קרה. רק הבעתי חוסר אמון עמוק גם בראש הממשלה וגם בעושי דברו בכל שדרות ההנהגה. אין קשר לימין ושמאל, רק למצוינות אישית, יכולת לנהל עניין, ושמירה על דמוקרטיה בסיסית.

נשארתי בימין, כי ימין ושמאל בישראל זה היחס לבעיה הערבית. כל השאר די דומה, כלכלה טיפה יותר חופשית, טיפה יותר ריכוזית, על זה לא רבים. שורש המחלוקת בגדול הוא אחד - האם מדינת ישראל צריכה לחתור להקמת מדינה ערבית לצידה, או לפחות לשמור את האופציה הזאת פתוחה. התשובה שלי היא: ממש לא. בשום דרך ואופן לא נוכל לקבל מדינה כזאת על גבולנו.

אין שום תסריט שישות כזאת לא תהיה עוינת ביותר, שלא תצטרף לציר האיראני, שלא תהפוך את ערי המרכז למטרה לטילים מדויקים שיעופו וישביתו את החיים כליל במדינה. הכיבוש, עליו מדברים דוברי השמאל כחייב להיפסק, לצערי חייב להימשך. עד מתי? עד תמיד. רוב הערבים לא יקבלו ריבונות יהודית בישראל לעולם. לכן העם היהודי נדון לשלוט בעם המגדיר עצמו פלשתיני, ולשלם את המחיר הקשה הנובע מהשליטה הזאת. עניין של חיים ומוות עבורנו. בעתיד, אני מקווה, נוכל לאזרח כאן חלק מהערבים מהשטחים אחרי תהליך לימוד של החברה הישראלית והדמוקרטיה, והחלק השני יוכל לעזוב בתנאים טובים לאן שירצו.

זה באחרית הימים. עד אז, נמשיך לחיות על חרבנו, אין פתרון קסם. השמאל ממשיך לחיות באשליות, להאמין בחלומות. הימין מחובר למציאות בעיניי, ולכן הוא ביתי הרעיוני. מתישהו הוא ישוב לשפיותו, יתנער מההערצה הילדותית לביבי, וישוב להנהיג את עם ישראל. עד אז, תמצאו אותי על הגדר, רגל פה רגל שם, וממש דוקר בישבן.

אידוי

אין מילים לתאר את הצער על מותו של הנער מידן קלר ז"ל שעישן סיגריות אלקטרוניות עד שריאותיו קרסו. יש עוד פחות מילים לתאר את התנגדותה של ח"כ טלי גוטליב (ליכוד) לאיסור מכירת הרעל הזה לילדים, בטענה שזה פוגע באוטונומיה שלהם. האמת, לא התפלאתי על עמדתה. מי שהגנה על אנסים תוך תקיפת קורבנות האונס על דוכן העדים, כדי לא לפגוע באוטונומיה שלהם לאנוס, יכולה לתמוך בכל עיוות.

העישון והאידוי במכשירים שונים המייצרים תחליף עשן כימי במקום עשן טבק היה נראה בהתחלה כמו רעיון טוב מהעישון, שנזקיו הוכחו מזמן, וגובה בישראל את חייהם של 8,000 איש ואשה בשנה. אבל כחלוף השנים והצטברות הנתונים, אנחנו יודעים כעת שהאידוי אינו טוב הרבה מהעישון, ואולי אפילו גרוע יותר.

הטעם הראשי לכך הוא שבגלל שיש לאידוי תדמית יותר נקייה, הורים ומחנכים פחות מקפידים עם ילדים שלא יגעו בזבל הזה, וכך הם מתנסים ומתמכרים לסם המסוכן מאד מסוג ניקוטין כבר בראשית גילאי העשרה. אבל הסיגריות האלקטרוניות הן רק שער לדבר האמיתי, ומאוחר יותר הם עוברים לדבר האמיתי.

חוץ מזה, גם הסיגריות האלקטרוניות עצמן מכילות אינספור חומרים מסרטנים, ובשימוש אינטנסיבי יודעות להקריס ריאות. בכל פעם שאני רואה צעיר או צעירה פולטים את ענני העשן הסמיכים האופייניים לעישון האלקטרוני, אני אומר לעצמי - איך הדבר הזה חוקי, לכל הרוחות, ואיך אין שום קמפיין הסברה לצרכנים. כלום. אף מילה. שאפו ללוביסטים.

התחלתי לעשן בגיל 12. עישנתי סיגריות "פולאריס" שגנבתי מאמא שלי, לבד, בחצר האחורית. זה היה חלק ממסע הניסיון של לרפא את עצמי מהפרעת הקשב שלי, מסע בלתי מודע כמובן. לניקוטין יש השפעות מיטיבות מאוד על היכולת להתרכז, על כך מסכימים כל החוקרים. זה שבדרך הוא הורג אותך -זה עניין אחר.

עישנתי שנים רבות, ותודה לאל נגמלתי בכוח הרצון לבדו, אבל הסכנה שאחטוף סרטן ריאות עדיין קיימת. אף אחד לא הסביר לילד שהייתי למה לעשן זה רעיון גרוע, וכך כל חיי נידונתי לחיות בפחד מהסרטן שאולי יתקוף מתישהו.

מי שמאפשר לילדים ובני נוער לעשן סיגריות אלקטרוניות הורג אותם בהשהיה, והוא בעיניי בגדר רוצח. המוכרים, היצרנים, הלוביסטים המתועבים, וגם המחוקקים והמחוקקות. כולם שותפים, בעיניי, במעשה הרצח המושהה הזה. חוק איסור מכירת מוצרי אידוי מתחת לגיל 18 הכרחי ודחוף ביותר. דור שלם עולה בעשן.

במזרחית

תשובתו של שר התרבות, מיקי זוהר, לנורית קנטי בגל"צ, ששאלה אותו איזה שיר של יהונתן גפן ז"ל הוא הכי אוהב, ולא ידע להשיב, שחררה כמובן גל גדול של התנשאות על השר, שבאמת היה אמור לדעת טיפה יותר על התרבות הישראלית אם כבר זכה להתמנות לשר האחראי עליה. אבל בממשלה הזאת, שבה רק קומץ שרים מתאימים לתפקידם והשאר נעים על הספקטרום שבין לא מתאימים לבין מבזים את התפקיד, אין מה להתפלא על כך שהשר לא מכיר את אחד הכותבים החשובים שחיו פה.

אבל אני לא רוצה להוסיף למטח הבזיונות שספג זוהר, אלא לקחת את העניין קדימה, וזה בגלל שקראתי אינסוף תגובות ברשת למותו של גפן, ורבות מהן הביעו חוסר ידע מוחלט לגבי יצירתו, בסגנון "מי זה בכלל?"

כך היה גם כשחנן יובל עלה על השיפוד הלאומי, ובעוד מקרים רבים שבהם מתברר שמה שנדמה ל"ישראל הראשונה" כנכסי צאן ברזל של התרבות, משהו שכל אחד מכיר, לא מוכר לחלוטין במחוזות אחרים של הישראליות, בפריפריה התרבותית, אצל מזרחיים, עולים, חרדים ועוד.

אין מה ללגלג על מיקי זוהר. הוא פשוט לא שמע "הכבש השישה עשר" בילדות. זה לא היה נגיש לו. בבית שלו כנראה שמעו דברים אחרים. זה חבל, כי טקסטים שכולם מכירים מילדות הם דבק מעולה לחברה, אבל זה מה יש. השאלה היא מה עושים עם זה עכשיו.

ואני מציע: לכבוד שנתה ה-75 של המדינה, יהיה נהדר להרים פרויקט של הנגשת הטקסטים המדהימים של גפן, אבל לא רק שלו, לכלל ילדי ישראל. איך? על ידי התגייסות האמנים המצליחים בישראל מזרם הפופ המזרחי להקלטה מחודשת של השירים החשובים שכל ישראלי כדאי שיכיר. למה ששרית חדד לא תשיר "הילדה הכי יפה בגן?" ליאור נרקיס את "הגן שלנו סגור"? למה שאייל גולן לא יקליט את "אני אוהב שוקולד?" וישיר "אבל הכי הכי הרבה, אני אוהב אותי"?

במקום להאכיל את הילדים והנוער בטקסטים לא מותאמים לגילם, צריך רק להתכופף ולאסוף את הזהב ששוכב על הרצפה. מילים נהדרות שכבר נכתבו, ומחכות להגיע למקומות חדשים בחברה, להיכנס ללבבות וליצור חיבורים שיחזיקו אותנו יחד גם עוד 75 שנה. לפרויקט יקראו "מסתלסלים", וההקלטות כבר התחילו במרתף ביתי. מי יבוא לסלסל את "ברקים ורעמים"?

avrigilad@gmail.com