הסעיף שיכשיר מטפלים ללא תואר: "זו סכנה לשלום הציבור כולו, אסור לתת לחוק הזה לעבור"

167.1 הכרה בלימודי מקצוע פרה-רפואיים ומתנחי התנהגות חוץ אקדמיים במוסדות החרדיים בהתאם להצ"ח 193/24/פ לפיה מנהל משרד הבריאות יכיר בהכשרה מקצועית כבלימודי תואר ראשון
167.2 חוק להסדרת מקצוע הטיפול באמנויות, במסגרתו יתאפשר גם לבוגרי לימודים אקוויוולנטיים בהיקף שעות לימודים ושעות הכשרה מעשית זהים ללימודי תואר ראשון, לקבל תעודת מטפל באמצעות אמנויות, על ידי לימודי תעודה בהיקף שעות הלימודים ושעות הכשרה מעשית זהים ללימודי תואר שני בתחום

אין ספק שסעיפים אלו, מתוך ההסכמים הקואליציוניים של יהדות התורה וש"ס עם הליכוד, יאפשרו שילוב חסר תקדים של מטפלים שאינם מפוקחים על ידי המל"ג בתעסוקה הכללית ובשירות המדינה. וכמובן - רבים גם ישלמו את המחיר.

אמנם, התופעה רחבה יותר במגזר החרדי בשל הימנעות מעיסוק בתכנים לימודיים שקשורים למין, למשל, ובהם גם התיאוריות של פרויד או גישה מוסמכת לטיפול בפגיעות מיניות. אך טיפול נפשי ללא תארים מתאימים אינו דבר חדש, ואף מגזר אינו חסין מפני מטפלים שרלטנים. לא חרדים, לא חילונים, לא תושבי תל אביב ולא תושבי הפריפריה. רבים כבר הכתירו את עצמם למטפלים רגשיים ללא התמחות אקדמית מתאימה, ללא סטאז', ללא תואר שני או אפילו ראשון, ורבים כבר נפגעו - ולעיתים קרובות יצאו פגועים יותר לאחר הטיפול מאשר לפניו.

אנו מגישים לכם כאן את התחקיר המלא, על אף איומים מפורשים מגורמים שונים שקיבלתי במהלך העבודה עליו, ושמרואיינים שעימם דיברתי קיבלו לאחר שדיברו איתי. האיומים נמשכו עד הרגעים האחרונים לפני ירידת העיתון לדפוס. חלק מהמרואיינים חזרו בהם, ודרשו מאיתנו שלא לפרסם את דבריהם בעקבות האיומים שקיבלו, אחרים הסכימו שנפרסם את דבריהם בעילום שם. "קיבלתי איומים שנוגעים למשפחה שלי אם אתראיין בשמי. יש מחירים שאני לא יכולה לשלם", מסרה לנו אחת המרואיינות, והתחננה שלא נפרסם את תמונותיה הגלויות.

"אדבר בעילום שם, אני עוצרת גם את הצלמת, מתנצלת, חייבת לשמור על עצמי", כתבה לנו מרואיינת אחרת, שהצלמת היתה כבר בדרכה אליה.

"הבן שלי ממש מבקש ממני שלא להתראיין ואני מכבדת אותו", כתבה לי מטפלת נוספת שבתחילת הדרך התגייסה בהתלהבות לטובת התחקיר.

"תשמעי, זה עניין של חיים ומוות, את מוכרחה להוציא את השם שלי! אני בהתקף פאניקה מתמשך", כתבה לי מטפלת מבוגרת בעלת ניסיון מקצועי של שנים, שפנתה אלינו בעצמה וביקשה לקחת חלק בתחקיר.

"פנו מהמוסד של הבת שלי, ואמרו שאם אני מתראיינת, מוציאים אותה מבית הספר ולא יקבלו אותה לשום מקום" - חזרה אלינו מרואיינת מבוהלת באישון לילה.

אחת־אחת הן נשרו, משאירות רק מילים. הבנתי אותן. כאמור, גם אני ספגתי איומים חריפים במהלך הכנת התחקיר. נאמר לי שאצטער אם אפרסם אותו. שאני חייבת לעצור אותו מלהתפרסם. מובן שלמרות ניסיונות ההשתקה, ואף שכיבדנו את מי שביקשו שלא נפרסם את תמונותיהם, שנפרסם את דבריהם בעילום שם או שלא נפרסם אותם בכלל - התחקיר מובא כאן לפניכם.

סעיף שהוא סכנה לציבור

הסעיף בהסכם הקואליציוני המבקש לאפשר הכרה בתעודות הכשרה מקצועית לעיסוק במקצועות בריאות, הכוללים גם את מקצוע הטיפול באמצעות אמנויות, כתחליף לתואר אקדמי - הוא סכנה לציבור, כפי שיעידו מטפלים רבים שעימם שוחחנו, ומטופלים רבים שצולקו לנצח בגלל טיפולים לא מתאימים ולא אחראיים.

טיפול באמנות אינו חוג ציור, אלא מסלול לימודים ארוך של שני תארים אקדמיים והתנסות מעשית, וגם לאחר מכן המטפל או המטפלת נדרשים להשתלמויות והדרכות לאורך כל חייהם המקצועיים. רק כך יכול מטפל לקחת אחריות על הסיוע והטיפול הנפשי שמוענק למטופליו, מתוך ידע, הבנה, אחריות מקצועית וכפיפות לכל כללי האתיקה.

"לפני יותר מעשור אושרר בחוזר של מנכ"ל משרד הבריאות הצורך בתואר ראשון, תואר שני בלימוד באמצעות אמנויות בתוכנית המוכרת על ידי המל"ג והכשרה מעשית מתקדמת של יותר מ־1,000 שעות. רק כך ניתן להבטיח את שלום הציבור. אני מאוד חוששת מהיום שהמדינה תיתן למעשה רישיון למטפלים עם הכשרה שאינה אקדמית ואינה מפוקחת", מזהירה מיטל בן־גיגי, מטפלת באמנויות.

בתחקיר שלפניכם, אנשי מקצוע מכל המגזרים אומרים חד וחלק - אנחנו דואגים לציבור הישראלי בכלל ולציבור החרדי בפרט, ולכן מתנגדים נחרצות לסעיף. אין ספק, הם אומרים, שהיכן שיש אפשרות להקל על בנות הסמינר החרדיות שלא הולכות לאקדמיה בהוראת הרבנים ומנהיגי הקהילה - יש להקל, להשוות שכר ולהתאים תנאים היכן שניתן. אבל עד הנפש. זהו הימור מסוכן מדי. נוסף על כך, ישנם מטפלים ומטפלות חרדיים רבים שעומדים בכל תנאי המל"ג ויכולים להגיש לאנשי המגזר טיפול מפוקח ואחראי.

חלק א'
המטפלים

"משרד הבריאות הכיר משנות ה־90 בטיפול באמצעות אמנויות כמקצוע בריאות שהוסדר באופן מנהלי", מסביר פרופ' הוד אורקיבי, ראש תוכנית הדוקטורט בטיפול באמצעות אמנויות באוניברסיטת חיפה וראש צוות החקיקה מטעם האיגוד המקצועי. "בשנת 2010, ביוזמת הכנסת, הוקמה ועדה הכוללת את נציגי משרד הבריאות והמל"ג אשר פרסמה מתווה לאקדמיזציה של המקצוע, לרבות תואר שני ייעודי (מקוצר) למטפלים מנוסים בעלי תואר ראשון - רק עבור מי שסיימו עד לשנת 2018 לימודי תעודה במוסד אקדמי מוכר להשכלה גבוהה. כלומר - לא עבור בוגרי תוכניות תעודה שאינן מפוקחות על ידי המל"ג.

"כיום, מדי שנה כ־600 סטודנטים מסיימים לימודי תואר שני בשבעה מוסדות אקדמיים, וחלקם אף ממשיכים ללימודי דוקטורט. עם זאת, ולמרות התחייבות המדינה, תחום הטיפול באמצעות אמנויות מעולם לא הוסדר בחוק מקצועות הבריאות. לאורך השנים, נעשו ניסיונות רבים לקדם את החקיקה הראשית, אך ההליך נגדע בעיצומו מסיבות שונות, בחלק מהמקרים עקב פיזור הכנסת ויציאה לבחירות מקדימות.

"לאורך תקופה של שנים, הסדרת המקצוע לא היתה בראש סדר העדיפויות של המשרד. לאורך שנים שבהן כיהן ליצמן כשר הבריאות הוא נמנע מלקדם את המקצוע, בטענה שההסדרה תמנע עבודה 'מאוכלוסיות שאינן נגישות לאקדמיה' - קרי חלקים מהחברה החרדית שאין ביכולתם ללמוד באקדמיה מטעמי דת ותפיסת עולם. זאת בשעה שמתקיימות תוכניות ייעודיות נפרדות לנשים ולגברים, מאושרות על ידי רבנים, בבני ברק מטעם אוניברסיטת חיפה וכן במכללה האקדמית הרצוג בירושלים.

משמע, קיים מענה אקדמי ראוי ומפוקח הן לנשים והן לגברים שמעוניינים ללמוד את המקצוע. יש לציין שבעבר קבע בג"ץ שמשרד הבריאות רשאי להכיר אך ורק בתוכניות שנלמדו במוסד אקדמי".
ב־27.12.21 ועדת השרים לחקיקה אישרה את הצעת החוק של ח"כ מיכל שיר סגמן להסדרת העיסוק במקצועות הבריאות, תיקון – טיפול באמצעות אמנויות בהתאם לדרישת משרד הבריאות.

הצעה זו הגדירה כי בתנאי הכשירות לעסוק במקצוע הטיפול באמנויות נדרש תואר שני אקדמי ממוסד מוכר להשכלה גבוהה. ב־29.12.21 אושר בקריאה טרומית כי נדרש תואר שני אקדמי כדי לעסוק במקצוע. אולם, לאותה הצבעה הוצמדה הצעת חוק נוספת, אשר לא אושרה ע"י ועדת השרים לחקיקה, ולפיה יוכלו לעסוק במקצוע גם מי שלמדו בתוכניות תעודה מקצועיות שאינן אקדמיות ואין ברשותם שום תואר. החלופה הזו מיועדת לכאורה עבור מטפלות מהחברה החרדית בלבד, אך לשון החוק למעשה מאפשר לימודי תעודה לכלל הציבור ועל כן מצעידה את המקצוע לאחור ומסכנת את המטופלים. מהצעה זו משתמע שיכולים להיות שני סוגים של מטפלים: אלה שלמדו בתוכנית אקדמית מפוקחת, לעומת אלה שלמדו בתוכנית תעודה שאין עליה פיקוח מאחר שלא קיים בארץ גוף מקביל למועצה להשכלה גבוהה עבור לימודים בחברה החרדית.

"מקצוע הטיפול באמצעות אמנויות הוא מקצוע שיש להסדירו ברמת תואר שני אקדמי ממוסד מוכר להשכלה גבוהה", אומר אורקיבי, "זאת, לאור ההבטחה השלטונית של משרד הבריאות ובמטרה להבטיח רמה נאותה של הכשרה במקצוע שתכליתו דיני נפשות. אנו רואים בחומרה רבה את הניסיון להצעיד את המקצוע לאחור ולאפשר הכרה בתוכניות שאינן אקדמיות, בניגוד לסטנדרטים המקובלים בעולם.

"גם בקדנציה של הורוביץ החקיקה לא קודמה וגם לא אצל יעל גרמן. ישנה תחושה שדברים אחרים חשובים יותר ו'שהחרדים יסתדרו עם עצמם'. אבל החוק הזה פוגע בכולם".

"יש כאן כמה נקודות שמשתלבות זו בזו. הראשונה והחשובה שבהן זו הנאיביות להאמין שמי שנלחם באקדמיה בכל כוחו, קרי הממסד החרדי, יסכים להכניס אותה לתוך המוסדות שלו באופן רשמי", אומרת רות (שם בדוי), מטפלת בכירה, בעלת תואר שני לטיפול באמנויות, פסיכותרפיסטית ומדריכה. רות מתגוררת בעיר חרדית מוכרת, וביקשה מאיתנו ברגע האחרון לוותר על שמה המלא ותמונתה.

"לממסד החרדי יש סיבות למלחמה באקדמיה. אחת החשובות שבהן היא מהות הלמידה האקדמית המעודדת ריבוי דעות וחשיבה עצמאית. החשיבה הממסדית דורשת ציות ושליטה על תכנים, לכן הדבר הראשון שיקרה כאשר בתוך הסמינרים ילמדו תוכנית טיפול, היא צנזורה של כל החומרים שאינם עולים בקנה אחד עם התפיסה המסורתית, ובו בזמן היעדר מרחב לחשיבה עצמאית על מה כוללת התפתחות נפשית וכיצד ניתן לקדם אותה; כי בהכרח חשיבה כזו דורשת חופש ובחירה אישית עמוקה מאוד שבמהותה נוגדת את החינוך הניתן בתוך המוסדות החרדיים. אנחנו פוגשים בלי הפסקה נזקים חמורים של מטפלים חסרי הכשרה, וזה ילך ויגדל, אבל מעבר לזה, גם ה'מטפלות' עצמן, שלא יודעות לאן הן נכנסות ומה נעשה מעל גבן, ישלמו מחיר נפשי לא פשוט, שכן ברגע האמת הן לא תוכלנה להתמודד עם הפרעות נפשיות משמעותיות. צריך לדעת שיש כמה דברים עקרוניים שיוצרים פער בין העולם הדתי לעולם הטיפול. האם אפשר להתמודד עם זה? כן. אבל זה מורכב. וכדי לא להתמודד עם הנושאים הללו, שהם בליבת הרעיון של טיפול נפשי, יעלימו אותם מתוכנית הלימודים".

רות מציעה כמה דוגמאות כדי להמחיש את דבריה. "יש כאן התנגשות של לוחות טקטוניים, לא פחות. ראשית, מיניות ומקומה בעולם הנפש. בעולם הטיפול זה הבסיס לכל. בעולם הדתי למיניות אין מקום בכלל באופן גלוי. שנית, שאלת הבחירה החופשית. מהן גבולותיה? הדעות חלוקות. שלישית, שאלת ההיררכיה. מי קודם למי? בעולם הדתי התשובה הפשטנית פשוטה. אלוהים קודם לכל, אחר כך הסמכות הרבנית, אחר כך ההורים ואחר כך אתה. בעולם הטיפול אין היררכיה. וכל זה רק על קצה המזלג".

תהליך הדורש בשלות רגשית

יצחק יונה, מטפל חרדי באמצעות אמנויות, מבטא הלכה למעשה את האפשרות הזאת. "את ההשכלה וההכשרה המקצועית שלי רכשתי באוניברסיטאות בר אילן וחיפה. במהלך שנות ההכשרה וההתמחות שלי עבדתי כמטפל בטיפולים פרטניים וקבוצתיים במרפאה לבריאות הנפש 'בית חם' והעברתי קבוצות פסיכודרמה לנגמלים במכון גמילה. כיום אני עובד כמטפל באמצעות אמנויות בבית־ספר לחינוך מיוחד ובחטיבת ביניים, ומעביר סדנאות הורות".

כמטפל מוסמך וחרדי, המחזיק בשני תארים אקדמיים, מדוע אתה חושש מהרצון להכניס לחוק את ההכרה במטפלות שאינן אקדמאיות?

"החשש העיקרי שלי הוא מפני נזקים נפשיים שעלולים להיגרם לילדים ולמבוגרים שייחשפו למטפלים ומטפלות שלא עברו תהליך הכשרה בסטנדרטים שמציעה האקדמיה בפיקוח המועצה להשכלה גבוהה. בשונה מרבים מהמקצועות, מקצוע הטיפול הנפשי אינו רק תחום ידע המועבר לקליינט על ידי איש המקצוע. טיפול נפשי כולל בתוכו תהליכים נפשיים עוצמתיים שעוברים המטפל והמטופל יחד. אלו תהליכים מקבילים שאמנם מתרחשים באופן לא סימטרי, זאת מעצם היותם מטפל ומטופל, אך קיום תהליך כזה הוא בלתי נמנע, וכאשר הוא נעשה בצורה נכונה, הוא מתקיים בשירות המטופל".

יונה מציע כדוגמה את מושג ה"העברה" בטיפול, אחד המושגים המרכזיים בתיאוריה הפסיכואנליטית שהגה זיגמונד פרויד ומשמש חלק בלתי נפרד מלימודים אקדמיים בתחום, ובבסיסו רגשות שמעורר המטפל אצל המטופל בשל סיבות שונות והצורך להתמודד איתם באופן יעיל. "חלקו של המטפל בתהליך זה הוא לקלוט את אותם רגשות, לעבד אותם עבור המטופל ולהחזיר לו אותם בחזרה מעובדים וקלים יותר לעיכול עבורו, ממש כמו שיונה לועסת עד דק את האוכל במקורהּ לפני שהיא מאכילה בהם את גוזליה. תהליך נפשי כזה דורש בשלות רגשית לא מבוטלת גם כשמדובר באנשים בוגרים.

"כאדם העוסק ברגשות ובתהליכים נפשיים, נשגב מבינתי איך נערה צעירה בגיל 'סמינר', חכמה וכישרונית ככל שתהיה, אמורה להתמודד עם תכנים כאלו החודרים אל תוך נפשה פנימה, וכל זאת בשנים שבהן הנפש שלה עצמה עסוקה בגיבוש העצמי. וזו רק דוגמה אחת מני רבות.

"דבר נוסף שחשוב להבהיר: טיפול באמצעות אמנות, כמו טיפול באמצעות מוזיקה או בעלי חיים, אינם 'חוגים נחמדים' שמאפשרים לילד או לילדה להביא לידי ביטוי את כישרונותיהם ולהעלות באמצעותם את ביטחונם העצמי. טיפול באמצעות אמנויות משתמש באמנויות השונות ככלי המאפשר עיסוק בתכנים תוך־נפשיים של המטופל. לעיתים מדובר באזורים נפשיים מורכבים שמכל מיני סיבות אין בכוחן של המילים להביע אותם. משתמשים בכלי האמנות על מנת לאפשר להם לגעת בתכנים אלו מבלי להרגיש מאוימים יתר על המידה.

"ייאמר ברורות: מטפלת באמצעות אמנויות איננה מורה לאמנות! והמחשבה להסתפק בהכשרה מינימלית ללא דרישת תו תקן מחמיר, כפי המקובל בכל העולם, מראה על חוסר הבנה לגבי מהותו של טיפול בכלל, ומהו טיפול באמצעות אמנויות בפרט.

"במידה שהצעת החוק תתקבל כלשונה, מחויב המציאות הוא שיסוננו תכנים תיאורטיים ופרקטיים, בעיקר אלו הקשורים למיניות, אשר כל מי שגדל בחברה שלנו יודע כי אינם יכולים להיות חלק מתוכנית לימודים במוסד חרדי רשמי. ההשלכות של סינון כזה במקצוע שחלק בלתי מבוטל ממנו הוא עיסוק בקונפליקטים שמקורם בנושאים אלו, הוא לא פחות מקטסטרופה למקצוע הטיפול הנפשי.

"בעניין הזה חשוב לי להדגיש מניסיון אישי, שבמכללות החרדיות המהוות שלוחות של האוניברסיטאות, עושים כל העת מאמצים להתאים את השיח בתכנים אלו ומעדנים אותו באופן שייקלט באוזניים של בני החברה החרדית, אך בשום אופן לא מסננים אותם, זאת מתוך הבנה כי האדם מורכב מטוב ורע, וכדי להבין היטב את הקונפליקטים שהתהוו כתוצאה ממורכבות זו, אנו נדרשים לעסוק גם בתכנים היצריים שלנו. אני מכבד ומבין היטב את המורכבות שבעיסוק בתכנים כאלו במוסדות חרדיים פורמליים, אבל ממש לא מבין את הדרישה לפיקוח על תכנים אלו ואחרים על ידי גוף שאיננו המל"ג. כל הניסיונות לדבר על פיקוח מקביל למל"ג הם אחיזת עיניים, כי הכל יודעים שה'מקביל' הזה יפַתח חיים משלו, מה שישליך ישירות על המקצועיות של אלו ש'יוכשרו' דרכם, ובהמשך על מקצועיותו של כל תחום הטיפול הנפשי".

האם אתה פוחד מתחרות? מהצפה של השוק במטפלות?

"אני ממש לא חושש מתחרות, להפך", אומר יונה, בוגר תואר ראשון ושני ולימודי המשך בטיפול קוגניטיבי־התנהגותי, "בהכירי את הדרישה הרבה למטפלים ומטפלות מקצועיים, ולא רק בציבור החרדי, אני מתפלל ומייחל להגדלת מספר אנשי המקצוע בתחום. אני כן דואג מאוד ממצב שבו מישהי שלמדה בסמינר חרדי לימודי תעודה לא מבוקרים ולא מקיפים דיים, תשב על כיסא המטפלת מול ילד שנפגע מינית כאשר הוא בעיצומו של התקף דיסוציאטיבי, והיא, מתוך דאגה כנה ועמוקה, תנסה 'להחזיר אותו למציאות', תוך שהיא מנפצת לרסיסים את אחרונת ההגנות שנותרו בנפשו הפגועה, וכל זה רק בגלל שלא הוכשרה כנדרש גם בנושאים הקשורים למיניות ולפגיעות מיניות".

מה תענה לטענה שאין מטפלות דוברות יידיש? לדוברי יידיש לא מגיע?

"או.קיי, בואי נכשיר רופאות ורופאים קרדיולוגים ומנתחות דוברי יידיש כדי שיהיה מספיק מענה למטופלים דוברי יידיש. אני לא מצליח להבין את הטיעון ואת הדרישה. וכי גם אם נאמר שזה נכון שחסרות מטפלות דוברות יידיש, האם בגלל זה 'נכשיר' בסיטונות נשים דוברות יידיש כדי לצמצם פער בין הביקוש להיצע? איך העובדה שחסרות מטפלות דוברות שפה מסוימת קשורה לחיפוף במקצוע רגיש שכזה? גם אם נתייחס לדרישה זו כלגיטימית, העובדות הן שישנן מאות מטפלות נפשיות דוברות יידיש שעברו הכשרה אקדמית, ואשר עובדות בבתי ספר מהמוכש"ר ואף במוסדות הפטור. הטענה כי חסרות מטפלות דוברות יידיש נכונה בדיוק כמו הטענה כי חסרות מטפלות אקדמאיות במגזר החרדי הכללי".

מה אשמה בת סמינר שאינה חפצה ללכת לאקדמיה בהוראת רבותיה אך רוצה להתפרנס היטב?

"ומה אשמים ילד או ילדה הזקוקים למענה נפשי מקצועי, בגלל שבת סמינר רוצה להתפרנס? אנחנו כציבור חרדי ויתרנו ומוותרים על אינספור דברים בגלל הזכות שלנו להשתייך לציבור שומרי תורה ומצוות, לעולם לא בחנו את זה ב'מה אני אשם'. את הוויתורים שעשינו, עשינו מתוך הבנה כי אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. הציבור שלנו ויתר ועדיין מוותר על הרבה דברים בגלל הבחירה לחיות בדרך חיים מסוימת. גם בנושא הזה, כל אחד שיבחר לעצמו עד כמה הוא מותח את גבולות המותר שלו ושל רבותיו. אבל לא יעלה על הדעת שבגלל הבחירה של קבוצות בתוך הציבור החרדי שלא ללמוד באקדמיה, יונמך מקצוע שלם, שעם כל הכבוד לנו כציבור גדול וחשוב, הוא מקצוע ששייך לכל תושבי מדינת ישראל, ושהנמכתו תשפיע על עשרה מיליון התושבים שחיים בה.

"לגבי מקצוע הטיפול, מכללת מבח"ר לבדה מוציאה כל שנה עשרות בוגרים מבני ובנות הציבור החרדי במקצועות הטיפול השונים, עבודה סוציאלית וטיפול באמצעות אמנויות. גם בשטח ניתן לראות כי ישנם מאות מטפלים ומטפלות, עו"סים, פסיכולוגים, ומטפלים באמצעות אמנויות חרדים למהדרין. ישנן לא מעט קבוצות ווטסאפ שחברים בהן מאות מטפלים ומטפלות חרדים, ואשר מתקיימים בהן דיונים מקצועיים בנושאים הקשורים לעולם הטיפול. השטח אומר את שלו בעניין הזה".

מה אפשר לעשות כדי לעצור את הנזק?

"הסברה, הסברה ושוב הסברה. מגיע לציבור שלנו לדעת, זה שטובת ילדיו חשובה לו יותר מכל דבר אחר, שאם החוק הזה יעבור כפי שהוא מנוסח כיום, הראשונים שייפגעו מכך אלו הילדים והילדות שלנו. אולי כך תבוא הדרישה מלמטה למעלה ותשפיע על מקבלי ההחלטות. אני מקווה שגם בכנסת הנוכחית תיעשה עבודה מאחורי ולפני הקלעים על מנת להשמיע את הקול המקצועי לאמור: מטפלים ומטפלות נפשיים - רק בעלי תואר שני אקדמי. נקודה".

"זה לא תחביב או חוג"

"אני לא רוצה להזדהות בשמי כיוון שאני חרדית שגרה בעיר חרדית גדולה, ואלו מבינינו שעמדו בחזית המאבק קיבלו איומים מרומזים יותר או פחות על מוסדות החינוך של ילדיהם, ואף שילדי כבר במוסדות יוקרתיים של הציבור, אני לא מעוניינת להסתכן מול אנשים בעלי כוח בציבור", מספרת חנה (שם בדוי).

"אני עובדת במספר מסגרות חינוכיות במגזר החרדי מהגיל הרך ועד נוער כבר שמונה שנים. אני עצמי נכנסתי לאקדמיה עם חששות רבים, אבל הבנתי שאין דרך אחרת להפוך למטפלת שיכולה לקחת אחריות על המקרים המגיעים אליה. כמו בכל ציבור אני נתקלת בשלל מקרים שלא ניתן ללמוד עליהם בהכשרה לא אקדמית מקיפה ומסודרת, וכמו כן חובת האתיקה חלה עלי בעקבות הלימודים באקדמיה.

"טיפול באמנות או במוזיקה הוא אינו תחביב או חוג, הוא תואר שני טיפולי לכל דבר ועניין, המקנה למטפל יכולת להעניק טיפול נפשי. באופן כללי, בדרך כלל במקצוע טיפול יש הגבלת גיל והוא אינו מתאים לנערות או לבחורות צעירות. במסגרת הלימודים עוברים תהליך אישי וקבוצתי שלא תואם את גילן של בנות הסמינר ולא יכול להתקיים בקבוצה חברתית הומוגנית. "כל אחת שתעבור את ראיונות הקבלה האישיותיים, הקורסים בפסיכולוגיה, בפסיכופתולוגיה, והלימודים הארוכים ותוכשר להיות מטפלת באמנויות, תעשה חסד גדול עם הציבור ואני מברכת על כך", אומרת חנה, אך מדגישה - "הסמינרים החרדיים מעולם לא הצהירו שיתאימו תוכנית מקבילה לתואר שני, יקיימו ראיונות קבלה שמהם יסננו את כל מי שאינה מתאימה ויחייבו הדרכה מקיפה. כיום תואר טיפולי מחייב תואר שני. הם מבקשים לאפשר הכשרת מטפלים עם תואר ראשון אקוויוולנטי. למה בכלל לחזור שנים אחורה ולאפשר לטפל עם תואר ראשון בלבד? למיטב ידיעתי זה לא מקובל בשום מדינה מערבית ומפותחת בעולם.

"מה גם שברור לי שחומרים רבים וקריטיים כגון פגיעות מיניות, גילוי עריות, אלימות, התמכרויות וכיוצא בזה לא יילמדו, כמו גם תיאוריות פסיכולוגיות והתפתחויות חשובות. כך שהידע של מי שתלמד בסמינר חרדי יהיה חלקי מאוד.

"אנשים שבחרו במקצוע טיפולי כמוני - זאת שליחות חיינו. רובנו התנדבנו מגיל צעיר ורואים בזה ייעוד חיים להיטיב לזולת על אף התנאים הקשים. מצחיק לומר שאינני חוששת מתחרות, אני מקבלת הצעות עבודה על בסיס שבועי. יכולתי לעבוד גם 24 שעות ביממה לו רציתי. הציבור גדל ואיתו הצרכים, יש מקום לכל מטפל מקצועי".

מדוע שבת סמינר תפסיד את האפשרות להתפרנס בכבוד כמטפלת בדרך שהיא מאמינה בה?

"חס ושלום, היא אינה אשמה בדבר, אבל גם המטופלים העתידיים שלה אינם אשמים ולא מגיע להם להינזק בגלל טיפול בידיים לא מקצועיות. הדברים האלו הם דיני נפשות ממש. אם היא רוצה להתפרנס היטב, כדאי שתחפש אפיקים אחרים.

"כמות המטופלים שאני פוגשת שהיו אצל מטפלים חסרי הכשרה ואחריות, שהותירו צלקות עמוקות ומשקעים, היא לא מבוטלת. אני פוחדת שהמצב יחמיר מאוד. אני דואגת לעתיד הילדים של הציבור ושל כל המגזרים בארץ, כי בסוף זה יזלוג לכולם. אני חיה בציבור שרוצה את הכי טוב לילדיו, ומוכן לשלם לרפואה פרטית הון, ומתוך תמימות אין הבנה שצלקות בנפש חמורות לא פחות מצלקות בגוף. לי לא יהיה לי נזק אישי מהרפורמה הזאת אם תחול. מי שמנסה לקדם זאת אלו חברי כנסת ומנהלי סמינרים שאף שכרו לוביסטים עבור זה. הם רוצים להכניס אפיקי לימוד חדשים עבור הבנות. מהלך מבורך לכשעצמו, לכאורה, אבל ללא חשיבה עתידית על הנזק הנוראי שייווצר מכך".

"מושגים מעוותים"

מיכל (שם בדוי) היתה בשני צידי המתרס. היא מכירה את הסמינר מבפנים, גם כסטודנטית וגם כמנחה. כיום היא מחזיקה בתואר שני אקדמי, ומעידה מקרוב על מה שמתרחש במקום לא מפוקח על ידי המל"ג, המעניק תעודות.

"לימים, כשעברתי הכשרה כראוי במוסד אקדמי, נוכחתי לגלות מהו טיפול באמת. הבנתי שלא ידעתי מושגי יסוד ראשוניים, והרבה מושגים נתפסו כמעוותים או לא מדויקים בכלל. לא ידעתי חומרים תיאורטיים בסיסיים וכמובן שאף אחד לא עקב או בדק אם ומה קראנו והבנו", מספרת מיכל, כיום תרפיסטית מוסמכת באמנות, על ימיה כסטודנטית בסמינר חרדי.

"התקיימו לימודים דו־שנתיים ודיברו על הסדר תעודה קבילה, מה שבפועל לא התקיים. חוויית הלימודים היתה מסעירה. התחושה היתה שהמטפל, בכוחותיו המאגיים, דרך אינטואיציה, אמור להצליח להבין דברים שהמטופל לא יודע.

"כבר אז חברות ללימודים שיתפו אותי בתחושה של פגיעה וחוסר אמון במערכת. עבירות האתיקה היו מזעזעות ובלתי נשכחות. חומרים אישיים דלפו מהצוות לבנות. חלק גדול מהסטודנטיות התגלו במהלך הלימודים כמטופלות של הצוות המנחה, ולמעשה הגיעו ללימודים דרך שכנועים שהשתתפות במסגרת לימודי הטיפול תשפר את מצבן".

רק לאחר שלמדה את המקצוע באופן המקובל, היא הבינה את הטעויות החמורות שנעשו על בשרן של הסטודנטיות התמימות. "דמות המטפל, שאמור להיחוות כמיטיב ומגן, מתחלף בחוויה כוזבת ושבר בסיסי באמון. האבסורד של דמות מטפל מיטיב ואמין שמתגלה כמי שמפיץ חומרים אישיים או משתמש במטופל, יוצר נזק בלתי הפיך, זעם ופגיעה רבה.

"כמדריכה במסלול שם, נאלצתי לכתוב לסטודנטיות עבודות אקדמיות כדי שתוכלנה לקבל תעודה. הפערים בין דרישות העבודה, כדי להתאים לגוף שהנפיק את התעודות, לבין מה שנלמד בפועל, היו בלתי נתפסים. הסטודנטיות קנו עבודות, כי אפילו להגות את שמות התיאורטיקנים הן לא ידעו, שלא לדבר על ההכשרה שהן עשו בשטח, שהיתה חסרת בסיס. למרות זאת, התלמידות קיבלו מסר שהן יודעות ומוכשרות לצאת לעבוד בשטח.

"כיום אני יודעת עד כמה גבולות הטיפול קריטיים לבריאות נפשו של המטופל. לרוב, מי שפונה לטיפול מגיע במצב של חולשה או חוסר אונים ובדרך כלל גם לא יודע לצפות או להבחין בין התנהגויות ראויות להתנהגויות פוגעניות. מערכות היחסים בין מטפל למטופל הן חלק משמעותי ממהות הטיפול הנפשי. כך שגם אם מדובר במטפל עם רצון טוב ולב רחב - ייתכן שיתקיימו פגיעות.

"תחום בריאות הנפש רגיש, נפיץ, מורכב ומסוכן. כיום, כמדריכה במסלול לימודי טיפול במוסד אקדמי, אני נתקלת במורכבות של סטודנטיות אשר עברו מערכת קשוחה של סינון ובדיקות עד שהתקבלו, ועדיין נדרשות לתהליך ארוך מאוד ומוקפד עד להפנמת מהות הטיפול, גבולות האחריות, המחויבויות הטיפוליות, העיבוד האישי שהן נדרשות לעשות בדרכן ועוד.

"בעיניי, יש בהעברת החוק הזנחה ופגיעה ישירה בבריאות הנפש של הציבור כולו", חורצת מיכל. "דווקא בגלל שמדובר בתחום רגיש, חמקמק ודיסקרטי, שאין לו עדים ונעשה בוואקום טיפולי אינטימי, נדרשת החמרה גדולה בדרישות אנשי הטיפול, לא פחות מכל תחום רפואי אחר, ואולי אף יותר.
"חומרי הנפש שאיתם מתמודדים סטודנטים ומטפלים הם חומרי נפש קשים לעיכול, דורשים בגרות, פתיחות ומעוררים דילמות. מטפל טוב צריך להיות מתאים ולהסכים לעבור דרך ארוכה עם השגחה והדרכה צמודה ומוקפדת על מנת שיצליח לטפל, וגם אז יש מקרים בהם מטופלים נופלים".

"בטח, זה יהיה מוכר בחוק"

ציפי (שם בדוי), מטפלת מוסמכת באמנויות, משתפת על המתרחש מאחורי הקלעים במרכז ההכשרה החרדית של מכון וינגייט, וטוענת, בין היתר, כי כבר בפברואר 2021 הובטח לסטודנטיות כי הן תוכלנה לטפל ללא קושי, מאחר שצפוי לעבור חוק שיאפשר להן לעשות זאת. "לאחר שעברה הצעת החוק בקריאה טרומית, אפילו לא בקריאה ראשונה, באתי בזהות בדויה לסמינר חרדי והצגתי את עצמי כמי שרוצה להירשם. שאלתי את המזכירות, 'היכן אוכל לעבוד עם התעודה שלכם? האם היא מוכרת?' 'בטח', הן ענו לי. 'זה עבר בקריאה ראשונה, ועד הקיץ (זה היה בפברואר) זה יהיה מוכר בחוק', הבטיחו. כך הם מציגים לחרדיות התמימות שבאות להירשם שם.

"קרובת משפחתי נרשמה כי הבטיחו לה שאין לה סיבה ללמוד לתואר שני, כשזה בסך הכל עבר בטרומית. המסלול הזה עולה יותר מ־30,000 שקל.

"חלק גדול מהלומדות שם היו מטופלות של רכזת התוכנית בעבר ובהווה. מעניין מאוד וסמל לאתיקה. למסלול שמתיימר להיות מקצועי. אני מכירה לבד שתיים באופן אישי, ויודעת שיש המון.

"אני יודעת שהיו מדריכות שאמרו לה בפירוש על תלמידות שלה שהן לא כשירות לטפל, אבל היא לא הוציאה אותן ואפשרה להן להמשיך את הסטאז' שלהן. שמעתי מאשת מקצוע על סטודנטית שבעצמה עברה התמוטטות פסיכיאטרית תוך כדי הלימודים, ונתנו לה להמשיך לטפל והיא אף קיבלה תעודה".

ברוך גדלביץ', עובד סוציאלי חרדי, פנה ביוזמתו לח"כים של יהדות התורה בתחינה שלא להמשיך ולקדם את הצעת החוק השערורייתית. "חשוב לי להדגיש את השתייכותי המגזרית ואת תחום המקצוע שלי, כדי להבהיר שהתנגדותי הנחרצת לאפשרות של מי שלא עבר מסלול הכשרה אקדמי לעסוק בפסיכותרפיה וטיפול רגשי נובעת מראייה מקצועית ומחיבור עמוק למגזר החרדי ולערכיו, ומתוך דאגה עמוקה לשלומם של המטופלים", כתב.

"אוכלוסיית היעד של הנזקקים לטיפול היא אוכלוסייה מועדת להיפגע משרלטנות טיפולית, כיוון שמצב המצוקה שבו נמצאים הפונים ומשפחותיהם הם כר נוח לניצול", כתב גדלביץ'. הוא תיאר מקרה מזעזע על ילד בן 7 שעבר פגיעה מינית, טופל ע"י אדם שהוכשר כ"מטפל באמנות" ללא תואר, ושנה לאחר מכן חווה הידרדרות קשה במצבו בגלל הטיפול הלא אחראי שקיבל. פרטים הושמטו על מנת לטשטש את זהות המשפחה.

"מטפל זה יעץ להורי הילד באופן נחרץ לא ללכת לטיפול... במקום חילוני ולא ללכת לשום טיפול דרך מערך שירותי הרווחה... אלא רק לבוא אליו לטיפול והוא יעניק לילד את המענה הטיפולי שלו הוא זקוק עם הרגישות התרבותית הנדרשת לעולם הערכים של הקדושה והצניעות המהווים אבן יסוד של המגזר החרדי... ההורים צייתו לדברים שנאמרו בביטחון רב, בפרט לאור העובדה שמטפל זה מיתג את עצמו כאדם שגדולי ישראל סומכים עליו. המטפל הזה נתן לילד טיפול קצר מועד, שלדעתו הספיק, ודרש מההורים לא לשוחח כלל על הנושא וגם זו ההנחיה שנתן לילד. הילד וההורים בלעו את הגלולה ורק לאחר שנה, כאשר לפתע הילד החל להתפרק בבית מנטלית, נפשית והתנהגותית ושום שיח חינוכי ושום מענה תרופתי לא עזר, הגיעו ההורים המיואשים למצב של אשפוז בכפייה בבית חולים לבריאות הנפש... באותה תקופה הילד עבר סבל בל יתואר וכן ההורים והאחים של הילד, המשפחה עמדה על סף פירוק, ולולא התגייסות רחבה של כמה וכמה אנשי מקצוע שאליהם המשפחה פנתה - אשר עברו מסלול הכשרה אקדמי מסודר וטיפלו במקרה בזהירות ובאחריות מקצועית... הסיפור היה מסתיים באופן אחר לגמרי. כיום משפחה זו נמצאת בהליך שיקום... כל זה היה יכול להימנע אם במצב של בעיה היה מענה מקצועי של אדם ומרכז שהוסמך אקדמית לעסוק בתחום".

"יש כאן סכנה לציבור"

"המקרה של הטיפול באמצעות אמנויות די ייחודי", אומרת מיטל בן־גיגי, מטפלת באמצעות אמנות חזותית מירושלים, עובדת במשרד החינוך ובמסגרות פרטיות. "אין הרבה מקצועות שיש להם גוף ידע מבוסס ונלמדים לתואר אקדמי. אך במקביל, מכוון שהמדינה לא הסדירה אותם חוקית, כל אדם יכול 'לרכוש' הכשרה בהם בתוכניות תעודה לא מפוקחות. ברגע שהפרצה קיימת, יש אנשים שמנצלים אותה והם רבים, וכאן יש סכנה לציבור.

"במבט ראשון או מהיכרות שטחית, רוב האנשים לא יודעים להבדיל בין מטפל שלמד לתואר שני לכזה שלא. הבעיה היא, והיא קיימת בכל תחום, שאנשים מתביישים לשאול אנשי מקצוע מה הכשרתם המקצועית. כאשר אדם מגיע לטיפול נפשי הוא לא נמצא בשיאו, הוא מחפש עזרה, ומטפל ללא הכשרה יכול לגרום לפגיעה ממשית, מדובר ממש בדיני נפשות.

"אישה אחת, מורה במקצועה, החליטה להרחיב את ידיעותיה ולקחת קורס קצר על אמנות כמרפאה. מנהלת בית הספר החליטה לתת לה שעות טיפול, מתוך חוסר הבנה תמים בתחום. אותה מורה פנתה אלי בקריאה לעזרה כאשר הגיע אליה ילד לטיפול אשר עבר ניצול מיני ונמצא בקריסה נפשית והתנהגותית. מובן שלא יכולתי להדריך אותה, אלא רק להתריע למערכת ולה שזו סיטואציה מסוכנת ביותר. המורה, מתוך פחד וחרדה לשלום הילד, פנתה ושיתפה גורמים שונים ובכך גם שיבשה חקירה וגרוע מזה, הילד נשאר ללא מענה טיפולי מתאים.

"בעולם תרבות האינסטנט שלנו, אנשים מחפשים פתרונות קסם - כאן ועכשיו, כך שלעיתים הבחירה באיש מקצוע לא מתבצעת לפי שיקול מקצועי אלא נשענת על הבטחות, וזה דבר מסוכן. כמטפלת שלמדה לתואר שני וחברה באגודה המקצועית, אני כפופה לכללי אתיקה ולקוד התנהגות שהוא דבר מחייב במקצוע. אלה דברים שלא קיימים בעולם של נותני שירות ללא תואר, שלא יכולים להתקבל לאגודה ושאין עליהם פיקוח. הם יכולים להבטיח דברים או לבצע פעולות שאני לא היה מבצעת.

"הרבה אנשים לא מבינים מה זה טיפול באמצעות אמנויות ולא מודעים לעומק של המקצוע והעשייה בו. ברור לכולנו שלא נלך לרופא או למנתח שלא עבר הכשרה ואינו עומד תחת ביקורת ופיקוח, מדוע לא ברור למקבלי ההחלטות שטיפול בנפש דורש הכשרה מקיפה, לא פחות מטיפול בגוף?". גם בן־גיגי קובעת באופן שאינו משתמע לשני פנים: "חייבים להסדיר את המקצוע בחקיקה כחלק ממקצועות הבריאות ולקבוע בחוק שההכשרה המקצועית של העוסקים בו צריכה להיות בהתאם למתווה שקבע המל"ג, אחרת זו סכנה אמיתית ומוחשית למטופלים. מדובר בתעשיית ייצור של מטפלים שאינם כפופים לשום אתיקה".

"החוק המכיר במתווה המל"ג מאפשר למעשה לנפגעים לתבוע את הפוגעים המתהדרים בהגדרות מקצוע ללא יכולת לבצעו הלכה למעשה", מסבירה ד"ר אופירה הוניג, קלינאית זה 30 שנה, מדריכה ומרצה בכירה, מנהלת המחלקה לטיפול באמנות ומעבדת המחקר "חומרי אמנות וחומרי נפש" במכללה האקדמית בית ברל. "זאת לאחר שנים רבות שבהן התבצעה בשטח אקדמיזציה של כל מקצועות בריאות הנפש כדי שיהיו מפוקחים אקדמית תחת מל"ג.

"אם תתאפשר הכרה בתעודות הכשרה שונות כתחליף לתואר אקדמי, זה יוביל לפגיעה אנושה באתיקה של מקצועות בריאות הנפש ובאחריות שיש למטפלים מוסמכים כלפי מטופליהם, במיוחד לאוכלוסיות חלשות שלא תדענה לדרוש תעודות מתאימות, זה יוביל לזילות של מקצועות הבריאות והטיפול באמנות".

"צעירות מדי לתחום"

אסתר הורוביץ, בעלת תואר שני בטיפול במוזיקה, משתייכת לחברה החרדית בעלזא, הסכימה באומץ לדבר בשמה. היא מודה כי היא בעצמה נאלצה לוותר בהכנעה על תפקיד יוקרתי, מאחר שלא היתה מוכשרת מספיק על מנת לעסוק בו.

"כואב לי שחברותיי למסע נאלצות לרדת למחתרת בשל איומים של מי שאמון על הדאגה לחברה שלנו. כואב לי שאת המסע הארוך והמפרך שעשיתי ב־20 השנים האחרונות עומדים להרוס בשתי ידיים. מסרתי את נפשי ללמוד ולהתמקצע בתחום הטיפול על מנת להכניס מקצועיות לתוך החברה החרדית, שמאוד־מאוד יקרה לליבי. כשנכנסתי לתחום, לפני 25 שנה, אנשים בחברה שלנו - כולל אני בעצמי - לא ידעו להסביר רגשות, אבל עכשיו אנחנו במקום לגמרי אחר, עם מודעות גבוהה לפנות לטיפול מקצועי. אבל ההסכם הקואליציוני הזה", חוששת הורוביץ, "ייקח אותנו אחורה בזמן. אני אישית שילמתי מחיר מקצועי כשנאלצתי לסיים את תפקידי כמנהלת של מרכז מיטל בבית"ר עילית מכיוון שהמכרז של משרד הרווחה דרש הכרה של המקצוע, מה שתחום ההכשרה של הטיפול בהבעה ויצירה לא מספק, למרות שהייתי מאוד רוצה לפתור לעצמי את המגבלה הזאת. אני מעדיפה לוותר ובלבד שלא לפגוע בציבור החרדי.

"זאת הקהילה שלי, המשפחה שלי. זאת בסוף אחותי, גיסתי או חברתי הטובה שתופנה לטיפול עבור הילד שלה מבלי שיהיה לה שמץ של מושג שהכשרת המטפלת אינה מספקת".

מניסיונך, מדוע מדובר בהכשרה שאינה מספקת?

"ראשית, גיל הלומדות בסמינרים צעיר מדי לתחום הטיפולי. בנוסף, מערכת הבקרה והסינון של הסמינר לא תאפשר לימוד של כלל התכנים הרלוונטיים והקריטיים לטיפול. שלישית, עולם הטיפול מתבסס על רגולציה והתפתחות השפה וההכשרה הטיפולית ברמה בינלאומית, ובעלות ההכשרה בסמינרים יהיו מחוץ למעגל הזה.

"האם מישהו מהחברה החרדית יפנה לרופאת שיניים שקיבלה הכשרה בסמינר? ודאי שלא", מדגימה הורוביץ.

"מי שבוחרת ללכת אחרי הוראת הרבנים שלה, יודעת לשלם את המחירים של האמונה הזאת. כל אחד מאיתנו מכיר את מה שהוא מקבל מזה שהוא משתייך לחברה החרדית ואת מה שהוא מוותר עליו כחלק מההשתייכות הזאת. חלק מזה זה שאותה בת סמינר לא תוכל לעסוק בטיפול. לא יכול להיות שהמחיר יהיה שקרובות המשפחה שלי ובכלל יקבלו טיפול לא מספק. זה כבר מחיר גבוה מדי".

חלק ב'
המטופלים

סיפור על מטופלת שניסתה להתאבד לאחר טיפול לא מתאים שקיבלה ממטפלת שאינה מוסמכת, הוא סיפור קצה. באמצע ישנם עשרות מקרים קשים ויש עדויות שהאזנו להן. הבאנו כמה מהמקרים.

"אסתי (שם בדוי) בת 32, נשואה ב״ה ואם לשני ילדים, בן (11) ובת (8), משתייכת למגזר החסידי. לפני למעלה מעשור, לאחר לידת הבן הבכור שלי, חוויתי קושי רגשי גדול מאוד שהתברר כפוסט־טראומה, כתוצאה מטראומת ילדות שעברתי שבה פגע בי בן משפחה. היינו זוג צעיר עם תינוק קטן, וזה היה תיק גדול וכבד שנפל עלינו. פנינו למכרים כדי לבדוק אם יש איזה טיפול או מישהו שיכול לעזור לנו. חברה מאוד קרובה שאני סומכת עליה הביאה לי מספר טלפון של יועצת זוגית".

אסתי מודה כי היא ובעלה לא ידעו בזמנו שטיפול בטראומה כזאת מחייב טיפול בכלים שיש רק למטפלים בעלי השכלה ותארים מתאימים. "לא היה לנו שמץ של מושג בכלל שזה לא יכול להיות טיפול אצל מישהי שלמדה חודשים ספורים אצל דמות רבנית, חכמה ככל שתהיה... אך כאמור, היינו צעירים ולא הבנו את המשמעות של מטפלת מהסוג הזה. במבט לאחור היו דברים שנעשו בצורה לא אתית, לא מקצועית וגרוע מכל - בצורה שהרסה יותר מאשר בנתה.

"לדוגמה, באחת הפגישות הפרטיות שהיו לי עם אותה מטפלת היא שאלה אותי על הפגיעה שעברתי ושאלה אם לא סירבתי ולא התנגדתי לפגיעה, אולי בעצם נהניתי ממנה? זה משהו נוראי לומר לאישה צעירה שהיתה ילדה קטנה ותמימה, שלימדו אותה כל חייה להיות צייתנית לגדולים ממנה, בוודאי כשהם בני המשפחה שלה. כל כך נפגעתי. איך אפשר לומר על ילדה חסרת אונים ותמימה שהיא אולי נהנתה? כל פעם של פגיעה כזאת הייתי רק מתפללת שתסתיים. זה כמו למות ולהמשיך לחיות. פגיעות מהסוג הזה ועוד מבן משפחה ועוד משהו מתמשך על פני שנים ארוכות.

"היו פעמים שקיבלנו את הטיפול אצלנו בבית. האישה יצאה איתי להליכות והיתה שולחת אלינו הביתה את הבנות הצעירות שלה לבייביסיטר. כל הדברים האלה הם לא דברים שאמורים לקרות. טיפול מקצועי ונכון הוא טיפול שבו יש יחסי מטופל־מטפל. אין שאלות כל כך לא רגישות. אין בכלל שום אפשרות להיכנס לבית של מטופל. המשפחה לצערי לא תמכה בי. היינו מאוד מפוחדים ומבוישים, אז גם לא שיתפנו הרבה אנשים מהקהילה. וכך עברו הרבה שנים קריטיות שבהן שילמנו כספים בסכומים גבוהים, מעל 400 שקלים לשעה. לפעמים היו גם כמה שעות בכל פגישה".

לאחר שנתיים של סבל מתמשך והרעה בהרגשתה של אשתו במקום הקלה, החליט בעלה של אסתי לגשת לאדמו"ר שלהם, שתמך בטיפול פסיכולוגי אמיתי. לאחר מכן פנתה אסתי לארגון "מן המיצר", שמציע סיוע לנפגעי עבירות מין במגזר החרדי, ושם הפנו אותם לטיפול באזור מגוריהם.

"מאז ועד היום אני מטופלת אצל אותה מטפלת. עברנו שנים לא פשוטות בכלל בפן האישי, בפן ההורי ובפן הזוגי. הפגיעה שלי היתה בגיל 12 עד 16, כיום אני בת 32 ועדיין יכולה לחוות פלאשבקים, סיוטים, חרדות והשפעה על התפקוד הכללי שלי. אני צריכה להיעזר באנשי מקצוע כולל פסיכיאטרית. יש את אנשי המקצוע האלה שיכולים לסייע ולתת יד. ולא פחות מכך טוב שיש לנו אדמו"ר שמבין בנפש האדם, אבל הוא מעולם לא טיפל בנו - כי אין לו את ההסמכה", מדגישה אסתי, שכיום לומדת בעצמה לתואר בעבודה סוציאלית במכללה חרדית.

"הדרך הארוכה היא הדרך הנכונה לגעת בנפשות. הרי לא יעלה על הדעת שאנחנו ניקח את עצמנו או את הילד שלנו לרופא שלמד רק ארבעה חודשים, נכון? אז על אחת כמה וכמה בנפש האדם. בתור סטודנטית אני נחשפת לתכנים כל כך עמוקים. אנחנו מתמודדות עם הכשרה מעשית לא פשוטה, מאתגרת ומאוד לא מתפשרת. וכל זה רק בתואר הראשון. הציבור חייב להבין שתחום בריאות הנפש הוא בדיוק כמו בריאות הגוף", אסתי מסכמת, "אין שום סיבה להתבייש לברר מה ההכשרה המקצועית".

"הבנתי שמדובר בשרלטן"

גיטי (שם בדוי), 34, אם לחמישה, היתה בזוגיות מתעללת, ומשתפת על החוויה הקשה שעברה. "הייתי בזוגיות אלימה. הגעתי לטיפול אצל אדם בעמדת מפתח בציבור החרדי שמכריז על עצמו כמטפל בענייני אישות. מי שהפנו אותי אליו היו עסקני הקהילה, על כן, על אף שהרגשתי שמשהו לא תקין בתהליך, לא היתה לי אפשרות לסרב כי הפעילו עלי לחצים להמשיך ולהגיע.

"במפגש הראשון הוא הוציא רשימה של שאלות ושאל אותי. בהמשך דיברנו. זאת היתה פגישה ארוכה עם תוכנית 'מסודרת'. באיזה שלב הוא התחיל לדרוש שאני אקח כדורים פסיכיאטריים כחלק מהתהליך. התנגדתי. ידעתי שהמטרה היא להשתיק אותי. הוא כתב לי חוות דעת על מאפייני האישיות שלי וחילק לי בנדיבות וללא הסמכה הפרעות למיניהן כמו 'שהבעיה היא שהאישה חושבת שיש לה אוטונומיה ובעלות על גופה'.

"הבנתי שמשהו לא תקין ופניתי עם זה לכמה אנשי מקצוע מוסמכים, שמהר מאוד הסבירו לי שמדובר בבן אדם שרלטן שאין לו סמכות מתוקף תפקידו לאבחן ובטח לא לתת המלצות על טיפול תרופתי. הוא חתם על עצמו בסוף האבחון כסוציולוג. היום כסטודנטית לסוציולוגיה אני מבינה כמה מופרך והזוי שכזה בן אדם מטפל ופוגע". גיטי מספרת כי ההשלכות היו קשות וכללו פגיעה מינית בתוך הנישואים וחוסר אמון בבני אדם. "חשוב לי לציין שבמהלך המפגשים איתו סיפרתי לו שמופעל עלי לחץ גדול מצד בעלי לקיים יחסי מין גם כשאני לא מוכנה, ושבעלי מאשים אותי ומאיים עלי כל אימת שאני מסרבת. הוא אמר לי שהוא מסכים עם בעלי, ושאישה צריכה לשכב עם הגבר שלה גם כשהיא לא רוצה. אמרתי לו כי יש לי זכות על הגוף שלי לא לעשות מה שעושה לי רע, אז הוא הסביר לי שהדעות שאני מביאה הן נגד התורה, ואף כתב בחוות הדעת עלי שאני 'מחזיקה בדעות פמיניסטיות קיצוניות שלפיהן יש לאישה נשואה זכות על גופה".

הדסה (שם בדוי), 24, התמוטטה והתאשפזה בבית חולים למתמודדי נפש בבאר יעקב, לאחר שפנתה למטפלת שאינה מוסמכת בעקבות המלצות חברותיה למדרשה. המטפלת שכנעה אותה להפסיק את הטיפול התרופתי שבו נתמכה בהוראת רופא, בעקבות פוסט־טראומה מורכבת שנגרמה מילדות. "סבלתי מתופעות קשות אחרות כתוצאה מהפוסט־טראומה. כשעלה הנושא של הפגיעה בילדות, היא שכנעה אותי שזה לא באמת התרחש, ובאופן כללי כל הזמן נתנה לי חיזוקים חיוביים על פעולות שלי שהיא פירשה כתפקוד גבוה, בעוד הם היו תוצאה של מאניה. היא לא זיהתה שעודף הפעילות אינו נובע ממקום טוב בנפש. כשכבר הייתי מאוזנת בזכות הכדורים, וקיבלתי משרה שווה שמאוד רציתי, היא הצליחה לשכנע אותי להפסיק ליטול אותם.

"התוצאה היתה קשה. בשלב ראשון ההתנהגות שלי הידרדרה כל כך עד שלא יכלו להשאיר אותי במוסד שבו למדתי. לבית לא יכולתי לחזור. נותרתי קירחת מכל הכיוונים. וכשהמצב הידרדר עוד יותר אושפזתי לתקופה ארוכה וכמובן שהפסדתי את משרת חלומותיי, שעבדתי בפרך על מנת לשלם וללמוד את התואר הראשון. כיום אני עובדת במשרה שלא הולמת את כישוריי בשכר מינימום. מתפללת שאצליח למצוא עבודה כפי שמתאים לי. אני אישה חרדית. אני שומעת על כוונות להסדיר בחוק אפשרות לטפל ללא פיקוח וללא הכשרה מדוקדקת ומתאימה. אני זועקת למי שמוכן להקשיב. אל תתנו לזה יד".

חלק ג'
הדיונים בוועדת הבריאות

הלכנו שנה לאחור וחזרנו לוועדת הבריאות בראשות היו"ר עידית סילמן, אז מהציונות הדתית ובקואליציית בנט, כדי להבין כיצד התנהלו הדברים בזמן אמת. מצפייה בוועדות שהתקיימו בנושא, עולים מספר סימני שאלה. הוועדה הראשונה התקיימה ב־21.2.22, הוועדה השנייה ב־1.3.22. ב־6.4.22, סילמן הטילה פצצה ונטשה את הקואליציה.

בוועדה הראשונה, שהתקיימה ב־21.2.22. יו"ר ועדת הבריאות היא עידית סילמן. נוכחים בה חברי הכנסת קרן ברק (הליכוד), מיכל וולדיגר (הציונות הדתית, בעבר עורכת דין ישראלית ופעילת ציבור דתית לאומית בתחום בריאות הנפש), ח"כ יעקב אשר (יהדות התורה) ומוזמנים אחרים.

אודיה ביטון, מטפלת באמנות, מובילת המחוז החרדי בטיפול באמנויות ומנהלת הפורום החרדי לטיפול באמנויות, היא נציגת המטפלות החרדיות ומנסה להסביר את משנתה המקצועית. "כשאני מסתכלת על טיפול הוא לא רק הכלה והקשבה. כשהגיעה אלי מטופלת השבוע אחרי שהיתה אצל מטפלת שאמרה לה שהיא מוכרת על ידי קופת חולים, היתה אצלה שלוש שנים, היא עברה מקרים לא פשוטים באשפוז, עם פוסט־טראומה וחרדות. היא עצרה את הטיפול שם ועברה אלי. האם היא קיבלה משהו בטיפול הזה? היא קיבלה, היא קיבלה הכלה, הקשבה, אדם משמעותי. אבל היא לא קיבלה אדם מקצועי ומחויב לקוד האתי, אדם שהולך להדרכות ויודע מה קורה בין מטפל למטופל במשך הזמן. היא לא קיבלה אדם שמבין את כל התהליכים והסימפטומים ומקשר בין תיאוריה לשדה. ורק מההבנה הזו של מה זה טיפול אמיתי, שזה לא רק 'תרפיה' נחמדה, פתחתי מקום מותאם תרבותית בהתנדבות, את הפורום למטפלות באמנות חרדיות, והוא נותן מענה גם לקהילה וגם למטפלות. יש לנו בפורום כ־1,500 מטפלות חרדיות, בעלות תואר שני, שעשו את כל ההכשרות הנדרשות".

אשר: "את לא רוצה תחרות אני מבין".

אודיה: "ממש לא, אני רוצה שהילד שלי והילד שלך יקבלו את המענה הכי מקצועי שיש".

אשר: "בואי, את סתם ממציאה. אין לך 1,500 מטפלות חרדיות. אתם מציגים את זה כאילו המקצועיות נמצאת רק אצלכם. כמה בנות בכיתה שלך הלכו לתואר שני?".

אודיה: "אני כבר שנים עובדת בהתנדבות למען הקהילה, לא למען המטפלות. למען הקהילה, למען הילד שלי ושלך, שיקבלו את המענה הטוב ביותר".

לוועדה השנייה לא הסכימה להגיע אף לא מטפלת חרדית אחת, אף שגופי המקצוע ניסו להפוך שמיים וארץ כדי שמישהי תסכים להגיע ולדבר. דיוני הוועדה התקיימו ב־1.3.22, נכחו בה סילמן יו"ר הוועדה, קרן ברק, יעקב אשר, מיכל שיר, מיכל וולדיגר, ונציגים מקצועיים רבים משלל הספקטרומים והגופים המקצועיים השונים.

היועצת המשפטית של הוועדה, שמרית שקד גיטלין, מקריאה לפתע סעיף מסתורי, וקרן ברק עירנית.

גיטלין: "אני אומרת משהו שככה ממש הוחלט דקה לפני הדיון, אז זה לא מופיע בנוסח לפניכם. במקום 'תעודת הכשרה מקצועית בטיפול באמנות'".

קרן ברק: "מה זה לא מופיע? אנחנו צריכים לראות את זה".

שמרית שקד גיטלין: "זה הרגע נאמר לי לפני הדיון. 'לימודים שווי ערך בפיקוח מוסד אקדמי', זה עולה לדיון אבל כרגע. אני אקריא שוב.

"תואר אקדמי שני בטיפול באמצעות אמנויות, או לימודים שווי ערך בפיקוח מוסד אקדמי".

קרן ברק (הליכוד) מטיחה בסילמן בכעס: "אפשר להתייחס מאוד יפה ולשקר מאחורי הקלעים. אז אני יכולה להיות נורא נחמדה ולהגיד דברי שקר".

היו"ר עידית סילמן: "קראת למישהו שקרן?"

קרן ברק (הליכוד): "אני קוראת".

היו"ר עידית סילמן: "דקה, לא, לא, אנחנו נעשה סדר בדברים. היועצת המשפטית דיברה גם עכשיו מאחורה עם חברי הכנסת, הציעו איזשהו ניסוח וגם היא אמרה שזו לא ההצעה שלה".

אל הדברים מצטרפת רגדה חכים, סגנית מנהלת אגף לרישוי מקצועות רפואיים, משרד הבריאות, שאומרת לוועדה כי אם כך הם פני הדברים, עדיף לא להסדיר את ההצעה בכלל, כדי שילדים לא ייפגעו. היא ננזפת אבל לא נבהלת.

רגדה חכים: "נכון, אנחנו הפקידים שלכם, אבל עבדתם עלינו. אנחנו משרתי הציבור ואני מודה בזה שאני פקידה, אבל עבדו עלי".

גם קרן ברק מתפוצצת ומתעמתת עם חבר הכנסת אשר יעקב (יהדות התורה): "את רוצה שהנוסח השני יישאר כדי שתוכלי להפיל את זה יותר בקלות. לא תפילי את זה, לא ככה ולא ככה".

קרן ברק (הליכוד): "אין דבר, אני לא אפיל כלום. אתה מלך העולם, באמת, אתה מתחיל עם האיומים שלך כמו תמיד. יכול להיות שאני לא אפיל, אבל אתה תהרוס את המקצוע על הדרך בשביל קומבינות שאתם עושים פה עם יושבת ראש הוועדה".

אלון טל, מ"כחול לבן": "אני לא רוצה להעליב אף אחד, אבל כשמישהו מגיע ולא מסוגל לקרוא מאמר באנגלית, לתואר שני אני מדבר, ולא מסוגל לעשות משוואה באלגברה עם משתנה אחד, שזאת בעצם מתמטיקה של כיתה ט'. זה בעצם המצב. ואז מי שיסבול זה מי שילמד, כי יידעו שהתואר הזה הוא לא באמת תואר. ולכן חבל, זה מדרון חלקלק בתחום הבריאות, בואו נגיד קו אדום. חייבים להתיישר לפי הדבר הזה וזה לטובת המטופלים, ובעיקר גם המטפלים שלא יקבלו איזה תואר שהוא בעצם תואר סרק. תודה רבה".

קרן ברק (הליכוד): "איפה למדת?"

היו"ר עידית סילמן: "בווינגייט".

קרן ברק: "רגע, זה מאוד חשוב גם לאירוע הזה וגם להבין את הכל, לגילוי נאות, כדי שתגידי, אז אני לא רוצה להעלים עין מהאינטרסים הכלכליים של וינגייט באירוע הזה. אני חושבת שזה אירוע עם אינטרס כלכלי מובהק של וינגייט, חשוב לי לומר את זה פה לפרוטוקול. האירוע מובהק".

חבר הכנסת אשר, כועס על ברק: "אני חתום על הצעת החוק, אם עוד פעם תגידי אינטרס כלכלי אני אתבע אותך ותורידי את החסינות שלך. חוצפנית".

קרן ברק (הליכוד): "תבע אותי, תקלל אותי כמו תמיד, חבורת נוכלים. לא תכניס לי מילים וכמו ששאר הנשים פה חוששות ממך, כי אתה כל היום רק צורח ומאיים, אז אני לא חוששת ממך, לא תאיים עלי, לא תהיה אלים כמו שאתה תמיד, כי אני לא סופרת אותך. אתה רק מאיים וצורח ומשתיק את כולם. אתה בן אדם אלים ומאיים ותמיד זה כלפי נשים, תמיד".

את רשות הדיבור מקבל פרופ' הוד אורקיבי שתוהה מדוע טוענים שאין מענה לחברה החרדית, למרות שיש לידיעתו מספיק מטפלים מקצועיים.

פרופ' אורקיבי: "מתקיים פה איזשהו דיון לגבי זה שאין מענה בעצם לחברה החרדית. אנחנו באוניברסיטת חיפה, יש לנו שלוחה בבני ברק, שנפתחה אני לא יודע באיזו שנה ומי היה ראש העיר".

יעקב אשר (יהדות התורה): "אני".

הוד אורקיבי: "מעולה. השלוחה הזאת מעניקה תואר שני אקדמי מפוקח מל"ג לנשים ולגברים בנפרד בטיפול באמנות ובפסיכודרמה".

יעקב אשר (יהדות התורה): "הם בדרך להוריד לכם את זה".

הוד אורקיבי: "מדוע מתעלמים מהעובדה שקיים מענה בחברה החרדית? אז איפה הבעיה נוצרת? הבעיה נוצרת כשמדובר בתוכנית שאינה מפוקחת, אין שום דרך לפקח על תוכנית מבחינה אקדמית, אם התוכנית אינה תחת המל"ג, נקודה".

פרופ' אורקיבי מעיד גם הוא על איומים קשים שהגיעו אל כל מי שניסה להביע דעתו נגד לימודי התעודה. "לא ייתכן שאנחנו נקבל סמסים מהחברה החרדית שמופעל לחץ ויש נשים חרדיות שפוחדות, חוששות, יש לי את הסמסים האלה. זה גובל, אני לא יודע במה, על כל הנושא הזה שמאיימים עליהן. אנחנו לא ניתן לדבר הזה יד, נקודה".

גם תמי ירמיהו, אז יו"ר ארגון יה"ת, אגודת המטפלים באמנויות, מוכיחה כי קיים מענה נרחב בחברה החרדית של עשרות מטפלים מקצועיים ומוסמכים, ולא כפי שניסו לטעון חלק מהנוכחים שרצו לאשר במאסות לימודי תעודה.

תמי ירמיהו: "כרגע במשרד החינוך לומדים 850 מטפלים באמצעות אמנויות בעלי תואר שני, או לימודי תעודה שהם לימודים מאושרים שעובדים בתוך המערכת של החינוך המיוחד, של המוכר שאינו רשמי, והם כולם חרדים. בנוסף לזה יש 1,500..."

יעקב אשר (יהדות התורה): "אבל הם לא למדו באקדמיה".

תמי ירמיהו: "הם למדו באקדמיה, הם למדו במבח"ר, הם למדו בבר־אילן והם למדו בתוכניות נוספות. בנוסף לזה, 1,500 מטפלות חרדיות נותנות מענה במדינת ישראל, כולן בעלות תנאים שעומדים בכל הדרישות האקדמיות. כך שיש בהחלט מענה לחברה החרדית.

"ברגע שאומרים 'לימודי תעודה' או אומרים 'לימודים שווי ערך בפיקוח אקדמי' שזה לימודי תעודה בגרסה אחרת, אומרים שבעצם פותחים את הכל להפקרות במדינת ישראל".

בשלב הזה פונה ברק אל היילי הילדה רוזנבלום, ראש החוג לתרפיה במכון וינגייט, המעניקה את התעודות למסיימות בסמינר חרדי, ותוהה בפניה: "למה אתם לא מבקשים שזה יוכר? למה אתם לא מבקשים מהמל"ג שזה יהיה תואר שני כמו שבית ברל עשו ואורנים, למה לא?".

היו"ר עידית סילמן: "התואר שלכם מוכר?".

רוזנבלום פוצחת בנאום שממנו לא מצליח להבין איש מהנוכחים את התשובה הפשוטה לשאלה.

הוד אורקיבי: "אושרתם על ידי המל"ג או לא?".

קרן ברק (הליכוד): "את לא עונה לי".

מלכה יעקב, מנהלת השתלמויות בבית יעקב, מנסה להסביר לוועדה את מהות הפיקוח על התכנים הנלמדים אצלה. "יש תוכניות מקבילות מפוקחות אקדמיות, יש לנו תוכנית שהיא מאושרת ממשרד המשפטים לרואי חשבון, הם מקבלים את הפטור המלא שזכאים לו כל עוברי המסלול"...

מיכל וולדיגר (הציונות הדתית): "אבל לראיית חשבון לא צריך תואר אקדמי, זה משהו אחר".

מלכה יעקב: "אוקיי, לא, לא, זה לא מדויק. שנייה, שנייה".

מיכל וולדיגר (הציונות הדתית): "לא צריך, הם מקבלים פטור".

אל השיחה מצטרפת מרב אברהמי, הסמנכ"ל האקדאמית של המל"ג, ובעצם סותרת את מה שאמרה נציגת הסמינר.

מרב אברהמי: "חשוב לומר שמל"ג לא מפקחת על לימודי תעודה או לימודים אקוויוולנטיים. ואנחנו מפקחים אך ורק על תארים אקדמיים, לא על שום דבר שהוא מקביל או לימודי תעודה".

קרן ברק: "אבל הם אמרו שהם מפוקחים על ידך לפני שנייה. הרגע הגברת מווינגיט אמרה שהיא מפוקחת על ידייך, הרגע היא אמרה".

מרב אברהמי: "אני אמרתי שהמל"ג לא מפקחת על לימודי תעודה".

קרן ברק (הליכוד): "אז אני לא מבינה, הגברת מווינגייט, זה לא נכון? את לא מפוקחת על ידי כלום? לא, אני שואלת שוב. הרגע היו פה שתי עדויות של שתי נשים שאמרו שהן מפוקחות על ידי המל"ג, הן אמרו, לא אני".

מלכה יעקב: "המכללה האקדמית מפוקחת על ידי המל"ג. המכללה האקדמית בווינגייט היא מכללה שמפוקחת על ידי המל"ג".

אל השיחה מצטרף פרופ' שאול יציב, מנהל האגף לרישוי מקצועות רפואיים במשרד הבריאות: "אני נזכר בשבועת היפוקרטס המפורסמת, שבועת הרופא, שכמו שאמר 'פרימום נון נוקרה' - זאת אומרת, 'קודם כל אל תזיק'.

"אני רוצה להגיד לכם, עמדת משרד הבריאות ללא שום צל של ספק עומדת על כך שזאת תהיה טעות חמורה לכלול בתוך חוק מקצועות הבריאות אנשי מקצוע שלא למדו במערכת אקדמית מוסדרות ומפוקחת על ידי המל"ג או גורם אקדמי מוסמך. יש לזה השלכות רוחב בלתי רגילות ומאוד מסוכנות. אני לא מכיר דבר כזה חוק אקוויוולנטי או לימודים שווי ערך. מי יקבע שזה אקוויוולנטי ומי יקבע שזה שווה ערך? אסור לנו לעשות את זה, זאת תהיה בכייה לדורות".

תגובות

משרד הבריאות: "משרד הבריאות מייחס חשיבות עליונה לעיקרון של שמירה על רמה מקצועית גבוהה של כל העוסקים במקצועות הבריאות לטובת המטופלים. חוק הסדרת מקצועות הבריאות חייב קיום תואר אקדמי בחלק מהמקצועות, וזאת כאשר במהלך השנים מקצועות הבריאות השונים, כולל טיפול באמנויות, נלמדו במסגרות שלא העניקו בתום הלימודים תואר אקדמי. גורמי המקצוע במשרד הבריאות מקיימים דיונים מעמיקים על מנת למצוא דרכים להמשיך ולשמור על הרמה המקצועית הגבוהה של מקצועות הבריאות, אך גם לדאוג לכך שייפתחו מסלולי הכשרה נוספים שיאפשרו למגוון אוכלוסיות להשתלב בשוק העבודה תוך הקפדה על רמה מקצועית גבוהה".

ד"ר היילי רוזנבלום: "במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט מתקיימות תוכניות להכשרת מטפלים בתנועה ואמנות המיועדות לאוכלוסייה חילונית יהודית וערבית ולאוכלוסייה חרדית בנפרד. התוכנית זהה ללימודי התרפיה שהתקיימו בארץ במהלך כל השנים במסגרת שלוחת אוניברסיטת לסלי בישראל. אלפי מטפלים עובדים מאז ועד היום בכל הארץ, כולם עם הכשרה מטעם אוניברסיטת לסלי. ההכשרה כוללת שלוש שנים לימודים, כאשר השנה הראשונה מיועדת להתפתחות אישית ומהווה אבן בוחן להשתלבות לשנה ב' לשלב הסטאז' הכולל 900 שעות.

"אין ספק שכל המטפלות שסיימו בתוכנית של אוניברסיטת לסלי מוכרות על ידי משרד הבריאות וקיבלו רישיון. וברור שהן לא נדרשו ללמוד עוד תוכנית. בוגרות אלו אוחזות בתפקידים בכירים מובילים בארץ. התוכנית במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט נבנתה באופן זהה לתוכנית מטעם אוניברסיטת לסלי.

"ההכשרה המתקיימת במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט במסגרת לימודי תעודה תואמת את ההנחיות שבחוזר מנכ"ל משרד הבריאות 19/10 לפיהן הכשרת מטפלים באמנויות מבוצעת עד היום בישראל בשני מסלולים שונים - מסלולי תעודה ומסלולי תואר. בעבר, משרד הבריאות ניסה להסדיר את הנושא על ידי הנפקת תעודות הכרה במעמד. אולם בעקבות עתירה לבג"ץ משנת 2004, פסקה השופטת דורנר, כי כל עוד הנושא לא יוסדר בחקיקה, אין המשרד רשאי להמשיך להנפיק תעודות הכרה במעמד, לאור הפגיעה בחופש העיסוק. משרד הבריאות מכיר הן בבוגרי תעודה והן בבוגרי תואר שני ככאלו שיכולים להיקלט ובלבד שעמדו בכל הדרישות המופיעות. תנאי הקבלה לתוכנית במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט כוללים תואר ראשון, 600 שעות באמנות וקורסי פסיכולוגיה. רק העומדים בתנאים אלו מתקבלים ללימודים, והמסיימים בהצלחה את הלימודים והסטאז' זכאים לקבל לתעודה".

ח"כ יעקב אשר מסר בתגובה: "החוק שהגשתי להסדרת הטיפול באמנות, הוא יוזמת קודש שאני מקדם זה מספר שנים כדי לפתור את המחסור החמור במטפלות, בעיקר במגזר החרדי, וזאת בניגוד לנטען בכתבה שכביכול אין מחסור. בדיונים שהתקיימו בוועדה לזכויות הילד עלתה הפגיעה שנגרמת לילדים שלא מקבלים טיפול בגלל המחסור הקיים במטפלות, והודגשה עמדת אנשי המקצוע על החשיבות הרבה שיש במטפלות הבאות מתוך המגזר ומכירות את עולמו ושפתו של הילד. לכן פעלתי ואמשיך לפעול גם בקדנציה הנוכחית שכמו כל ילד, גם ילד חרדי יקבל את הטיפול המיטבי והמותאם, באופן שיהלום את עולמו וצרכיו הייחודיים.

"העובדות מדברות בעד עצמן. למעלה מ־90 אחוז מתלמידות הסמינרים החרדיים אינן לומדות במוסד אקדמי, זאת בהתאם להוראת גדולי ישראל, ולכן נוצר מחסור חמור במטפלות מקצועיות במגזר.

"הצעת החוק מבקשת ליצור מודל של לימודים מקצועיים בפיקוח אקדמי מלא אך לא במוסד אקדמי, שכן הוא אינו מותאם לאורחות חייהן של התלמידות החרדיות על פי דעת גדולי ישראל ובכך מהווה חסם להגדלת היצע של מטפלים ומטפלות חרדיות בשוק.

"מסיבה זו ביקשתי ליצור פלטפורמה אקוויוולנטית המותאמת לאורח חייהן של מטפלות חרדיות, וכדי שתיקון זה לא יפגע כהוא זה ברמת הלימוד, הצעתי להוסיף בחוק חובת פיקוח אקדמי על רמת התכנים ושעות הלימוד, זאת בכדי להגיע לתוצאה המקצועית הטובה ביותר עבור ילדינו. כל עניין הטיפול הרגשי בילדים בפרט והחינוך בכלל יקרים מאוד לליבי, והניסיון לייצר מצג שווא שלפיו מטרתי היא לשנמך את המקצוע - הוא היפוך האמת באופן מוחלט.

"כמו בכל מקצוע, ישנם גופים ומטפלות שנהנים מהמחסור הקיים כיום במטפלות - דבר שמייצר ביקוש ומעלה את שכרם. חששם שהגילדה תורחב מובן, אך ההאשמות הפרועות וחסרות השחר נגד כל מי וכל יוזמה ראויה שטוענת אחרת - פסולות וראויות לכל גינוי".

‫meravs1992@gmail.com‬