אי אפשר לחיות בלי יד שרה

אל תשברו קרסול. אל. זה נראה עניין כה קטן ושולי, אבל מדובר באיבר קטן ושחצן שהנשמה תלויה בו. כשאני רואה אותה מתאמצת ומתייסרת סביב פעולות פשוטות, בא לי לתפוס אותו לטלטל אותו (פחות מומלץ) ולהגיד לו: מי אתה בכלל, יא פינה נידחת, יא סמטה אלמונית בשולי הרגל, שתשבית את הגוף כולו? מי אתה, יא עצם בולטת, יא סיעה של חמישה חברים, שתבוא פה בדרישות ותהפוך את המדינה? ואז אני נרגע רגע ומבין מה שביבי הבין. שזה לא עובד ככה. זה לא עובד ככה. בקיצור: מכה.

כשהדבר הזה קרה היה לילה. רצנו כמקובל ל"טרם" - מוקד רפואה מהירה בירושלים, וכעבור שעתיים יצאנו עם גבס, הוראות המשך טיפול והנחיה שלא לדרוך על הרגל. זוועה, כאמור.

כעבור שעות אחדות, עם בוקר, כבר ניצבתי מול הדלפק ביד שרה ורוקנתי מדפים. האמת היא שאני חייב להתוודות שסבבתי בין האביזרים השונים בתאוותנות שאופפת אותי כשאני מסתובב בחנויות גאדג'טים: תן לי את הקביים האלה, את הכיסא עזוב, אבל קורקינט! תביא, תביא את הקורקינט. האדום, כן. האדום.

בדרך הביתה חשבתי על הטבעיות שבה אנו הולכים עם הנייר של הרופא ליד שרה. גם "טרם" הוא ארגון מעשה ידי אדם וקופת חולים, ללא מגע יד מדינה, וגם הוא דבר יפה וממש ראוי לציון. אבל יד שרה? וואו וואו וואו. בליבת השירות הציבורי של המדינה ניצב ארגון אזרחי לגמרי, שהוקם בידי איש מן הקהילה, ממומן על ידי תורמים מהקהילה ומשרת את הקהילה. והוא הפך להיות חלק מחוויית הקיום של המדינה.

נראה שהשורה "אי אפשר לחיות בישראל בלי יד שרה" היא שורה נכונה. כלומר, אפשר לחיות כששני הקרסוליים שלמים. אבל מה אם הם נשברים, הנבלות?

והיום כבר כל אזרחית ואזרח בישראל יודעים שבדרך מהמיון עוצרים ביד שרה (אגב, ירושלמים: בסניף הראשי של יד שרה יש גם חדר מיון לרפואה דחופה).

וזה אדיר בעיניי, כי זה מודל בריא וחזק ליכולת של הקהילה להוריד מעל המדינה העייפה והזקנה את העול ולהיכנס לשם במקומה. והיא גם עושה את זה, בדרך כלל, הרבה יותר טוב. ואל תגידו לי בוא לא נחיה מהצדקה, כי אין לך חיים מן הצדקה גדולים יותר מאשר הסתמכות על המדינה. ואל תגידו לי חמשת המ"מים, כי לא באתי להתווכח עכשיו אלא להגיד תודה ולהעלות נקודה.

ובאופן כללי אל תעצבנו אותי, הרי כבר אמרתי שהרגל של אשתי כואבת לנו.

kobiarieli@gmail.com