קובי מאור מחלים מכל הפצעים - עם הומור

את הערב שלפני הראיון הזה העביר קובי מאור באופרה "לה טרוויאטה". הוא התלבש חגיגי, דאג לסידור עבור הילדים, הצטייד בכרטיסים, דמע באולם עם אשתו, דנה, ולהשלמת החוויה חתם את הלילה במסעדה איטלקית. הסיטואציה הזו, מודה השחקן בן ה־44, היתה בעבר מופרכת ודמיונית למדי.

"מבחינתי, לנסוע לתל אביב ולהתרגש מאופרה היה כמו להגיע לשלב האחרון במשחק מחשב. איך אני יכול בכלל לנצח את זה? לא גדלתי על דברים כאלה. לכן היום יש בחוויה הזאת משהו שהוא הרבה מעבר. התרגשתי כל הערב מול הבמה כי אמרתי לעצמי: 'קטע שאתה מחזיק שלוש שעות ונורא אוהב את זה, למרות שזה לא אתה'.

"בכל פעם אני מתרגש מהמחשבה על מה שהייתי ועל מה שהפכתי להיות. כילד שנולד בשכונת מוסררה בירושלים, גדלתי בלי תרבות. לא ספגתי את זה בבית. שאני אצא מחזרות של הבימה ואתגנב לחזרה פתוחה של הפילהרמונית? או שאקח את הבן שלי למוזיאון תל אביב לראות אמנות? היום אני כל הזמן אומר לעצמי, 'איזה קטע שאתה רודף אחרי זה. איך זה קרה שאתה אוהב את זה?'"

מה התשובה שאתה נותן לעצמך?

"מאז ומתמיד לא רציתי להיות משהו אחד, אלא הרבה דברים. בילדותי עברתי קבוצות, הסתובבתי עם פאנקיסטים, עם חרדים, עם חוזרים בשאלה. בזכות זה היום אני אוהב פאנק ורוק כבד וגם פרקי חזנות, מוזיקה קלאסית ואופרה.

"גדלתי בבית של יוצאי מרוקו. בית מאוד מסורתי, שהיום הוא כבר דתי, ולמדתי לחיות עם שני העולמות. אני עדיין שומר כשרות, אבל כבר לא שומר שבת. חיינו לפי האמונה הירושלמית, עם קומבינציות שציירו עבורי את היהדות כמתוקה ומהממת. נגיד, לא היינו מדליקים אש בשבת, היתה פלטת שבת, אבל גם היה לנו שעון שבת לטלוויזיה - היא היתה נדלקת ונכבית כדי שנוכל לראות סרט ערבי בשישי בערב.

"כשסבא שלי היה רוצה שנבוא איתו בשבת לבית הכנסת, הוא היה מספר סיפורים וממשיל משלים. בבוקר הוא היה אומר, 'יעקב, יש לי סיפור חדש. אם אתה רוצה לשמוע, רק תלווה אותי לבית הכנסת'. בדרך לשם הוא היה מספר את המעשייה, עוצר את הסיפור כשמגיעים ואומר: 'אני צריך להיכנס לבית כנסת. אם אתה רוצה תיכנס גם, אתה לא חייב'. מבחינתי, שבת בבית כנסת זה סיפורים. לעומת זאת, יש לי בן דוד שהיו מרימים אותו בצעקות ללכת לבית כנסת, והוא פיתח אנטי לדת".

עד כמה הרגשת את הבדלי התרבויות בילדותך?

"אחרי שההורים שלי התגרשו, כשהייתי בכיתה ד', עברתי עם אמא שלי לשכונת רחביה. שכונה מאוד מיוחסת, שכונה של יקים אנגלוסקסים לפי הספר. לא קיבלו אותנו שם, והראו לנו את זה במבטים במדרגות. היו דופקים לנו בכל יום בדלת כדי לבקש שקט בין שתיים לארבע. בקיצור, לא רוצים שתהיה פה. ממש לא רוצים. לאמא שלי היתה הזדמנות לקנות את הבית שגרנו בו, ובעל הבית לא מכר לה אותו על הבסיס הזה.

"אחרי הצבא, כשהגעתי למרכז ולמדתי משחק בבית צבי, הרגשתי שאני צריך להגדיר את עצמי. את הכאפות האמיתיות הרגשתי רק כשהגעתי לתל אביב. הגזענות קיימת. אנחנו לא כאלה נאורים. אני חושב שאנחנו העם הגזען בעולם. אנחנו מאוד מקטלגים".

"מכתב התאבדות" בביה"ס

אפרופו הגדרות עצמיות וג'ינגול בין זהויות ותרבויות, בימים אלה מגלם מאור את דמותו של לייזר וולף במחזמר האייקוני "כנר על הגג", שעלה הקיץ בתיאטרון העברי. הוא משחק לצד נתן דטנר, שביים וחוזר לתפקיד טוביה החולב, סנדרה שדה, שרי צוריאל ושי גבסו.

"את ההצגה הזאת ראיתי לראשונה כשהייתי שחקן צעיר בקאמרי. שיחקתי אז ב'המלט', ונכנסתי לצפות ב'כנר' מאחורי הקלעים. אני זוכר שראיתי את דטנר והתרגשתי. אחר כך הלכתי לראות את המחזמר גם מצד הקהל - ושוב התרגשתי, אמרתי 'וואו'.

"נכון שזאת הצגה על עיירה מאוד מזרח־אירופית אשכנזית, והיא מספרת על תקופה בהיסטוריה, אבל כולם יכולים למצוא את עצמם בסיפור בקלות ולהזדהות. זה הזכיר לי את המקום שממנו אני הגעתי; העיסוק בקונפליקט על איפה אתה משחרר ואיפה אתה נשאר מקובע ונלחם על העקרונות שאיתם באת מהבית".

לא מטיחים בך שאתה בעצם "משתכנז?"

"הרבה אנשים אמרו לי 'השתכנזת, כי שינית את שם המשפחה למאור'. התחלתי את הקריירה שלי כקובי מורסיאנו, ובאיזשהו שלב, כשפחות הרגשתי מחובר למשפחה שלי, שיניתי את השם. הרגשתי שהמשא כבד עלי. זאת הסיבה היחידה. זה קרה בתקופה של נתק שלי מהמשפחה, כשרציתי לחדש את חיי. אבא שלי קיבל את השינוי מאוד יפה ומקסים, וגם אמא שלי זרמה עם מאור.

"בילדותי היתה תקופה ארוכה שלא היו לי חברים, והייתי עושה הצגות כאילו יש לי. לאבא שלי היתה מסעדה ידועה בירושלים ('בגט מרציאנו'), אמא שלי היתה ספרית מאוד נחשבת, ושניהם היו הרבה בעבודה. אחותי היתה בצבא, לאחי הבכור כבר היתה חברה והוא כמעט התחתן, אז אחי הקטן ואני היינו רוב הזמן בבית והעסקנו את עצמנו. חרשתי את העיר ברגל משעמום, מטייל בה ומסתכל על בתים. בדידות ירושלמית. הייתי ילד קצת בודד.

"למדתי בגימנסיה העברית ברחביה, והעיפו אותי מהתיכון בכיתה ט'. המורים לא התייחסו אלי בכלל, הייתי קצת בעייתי, ולמרות שהיו עוד ילדים עם אותו מספר שליליים כמוני - אותם השאירו.

"אחרי שנים, כששיחקתי ב'המלט' בתיאטרון ירושלים, יום אחד מנהל האולם אמר לי אחרי ההצגה: 'מחכה לך בחוץ אורחת'. פתאום קלטתי שעומדת שם המחנכת שלי מהגימנסיה. היא לא השתנתה במראה בכלל. לא האמנתי שדווקא היא באה לבקר אותי מאחורי הקלעים.

"הרי היא זאת שאמרה לי 'יהיה לך קשה מאוד לעשות משהו בחיים בלי מתמטיקה, ולכן לא ייצא ממך כלום'. ופתאום היא אומרת לי: 'קובי, איזה יופי! איך אני גאה בך'. בוא'נה, שכחת שבגיל 13 הסתובבתי בודד במסדרונות של הגימנסיה? אף אחד לא שם עלי. הייתי בדיכאון כי אמרת לי שאני אפס במתמטיקה. הייתי נכנס לכיתה ורוצה למות.

"בשלב מסוים כתבתי למנהל של בית הספר 'מכתב התאבדות' של שבעה עמודים, והוא לא התייחס אלי. הזמינו את אבא שלי לשיחה כדי להפחיד אותי, אז אמרתי: 'אוקיי, אני לא אתאבד, אבל אל תקריאו לו את המכתב שכתבתי'. היה לי רע מאוד.

"בסופו של דבר, המזל הגדול של החיים שלי היה שזרקו אותי משם. התיכון שאליו עברתי, אורט נביאים, עיצב אותי למי שאני היום. מהרגע הראשון לא הפסיקו להרים לי. היו נחמדים אלי, וזה עשה את השינוי כי הייתי ילד טוב. יום אחד היה שיעור היסטוריה, והמורה אמרה, 'הפעם לא נלמד, וקובי יצחיק אותנו'. היא התיישבה בכיסא שלי, אני נעמדתי ליד הלוח עם מעיל העור שלי והתחלתי לספר בדיחות. קרעתי מצחוק את כל הכיתה. שם התחיל החיבור שלי להצחקה ולאמנות.

"משם איכשהו הפכתי למלך של התיכון. הייתי יו"ר מועצת התלמידים, חבר במועצה הארצית, והכל התחיל - בנות, טיולים, צחוקים ופאנצ'ים".

איך לגלם טרנסג'נדר

טייפ־קאסט? מבחינת מאור אין חוט מקשר בין כל הדמויות שגילם לאורך קריירה של שני עשורים. "אני קופץ בין תפקידים ועולמות", הוא מסביר. "התפקיד הקודם שעשיתי היה ויקטור חסון במחזה 'גבעת חלפון אינה עונה' בהבימה. הייתי מני ב'סברי מרנן', חרא ב'טקסי דרייבר' ונסים ב'חברות'. בסדרה 'מטומטמת' שיחקתי טרנסג'נדר, וב'להציל את נטע' של ניר ברגמן שיחקתי גיי".

כשהוא מתבקש לבחור את הדמות המועדפת עליו - הוא לא חושב פעמיים. "ריבי ב'מטומטמת' היא הדמות שהכי אהבתי. היא אמנם טרנסג'נדר, אבל התחברתי אליה בכל רמ"ח איבריי. כשהתכוננתי לתפקיד וניסיתי להבין איך לעשות את ריבי, הסתכלתי על טרנסים ועל דראג קווינס, ולא מצאתי את עצמי. עד שהחלטתי פשוט לשחק את אחותי הגדולה, מרסל. עשיתי אותה אחד לאחד.

"בעונה הראשונה הכל היה טוב, אבל קצת לפני העונה השנייה אחותי נפטרה, בגיל 43. היה לה סרטן בדם. היא החלימה, ואז חזרה לבית חולים, נדבקה שם מחיידק - ונפטרה במהירות. באותו זמן התפקיד של ריבי בעלילה גדל משמעותית, ובצילומים הייתי צריך 'להחיות' את אחותי כי היא היתה ההשראה לדמות, ולך תסביר שאין לך אחות כשאתה צריך לשחק אותה. לכן העונה השנייה של 'מטומטמת' היתה הרבה יותר קשה לי נפשית. זה קרע לי את הנשמה, אבל גם חיבר אותי באיזשהו אופן אל מרסל ז"ל. בתקופה ההיא הרגשתי שאני מתקשר איתה דרך ריבי. כאילו אחותי מדברת מתוך הנשמה שלי.

"הייתי חושב איך מרסל היתה אומרת כל משפט מהתסריט, וככה הדמות פשוט נבעה ממני החוצה, דרך המחשבה על אחותי. כאמור, זה קרע לי את הלב. הייתי חוזר הביתה אחרי צילומים מפורק לגמרי. אבל זה גם זיכך, והיתה לי אחלה הזדמנות להתאחד עם הזיכרון שלה".

עד כמה מרסל ואתה הייתם קרובים?

"אחותי היתה האדם הכי קרוב אלי, והמוות שלה טלטל אותי. הייתי בדיוק בחופשה משפחתית בתאילנד. שאלתי את הפרופסורית שלה אם זה יהיה בסדר לטוס, והיא ענתה לי 'כן, מצבה מעולה'. יומיים לפני סוף הטיול התקשרו לאשתי, להודיע לנו שאחותי נפטרה. אשתי לקחה אותי ואת הבן שלנו לאכול גלידה, כדי שתוכל לספר לי. התיישבנו בלובי של איזה מלון ואז היא אמרה לי: 'מרסל נפטרה'. אני זוכר שקפאתי. הגלידה נזלה לי על היד, הכל הסתובב, סחרחורות, לא הבנתי מה קורה סביבי.

"בבת אחת התחיל מסע להקדמת החזרה שלנו ארצה. טלפונים לחברת נסיעות - ואין כרטיסים. עברתי בין אנשים במלון, כולי גלידה, מסביר להם שאחותי נפטרה ושאולי הם שמעו על מישהו שיהיה מוכן למכור לי את הכרטיס שלו חזרה לארץ. לא מצאתי כרטיס, ובינתיים מתקשרים לשאול אם אני מגיע להלוויה. לא הגעתי".

מאור עוצר לרגע את שטף דיבורו, מנגב את דמעותיו ובולע רוק. "חמש שנים עברו מאז, וזה לא נתפס לי בראש. איבדתי את אחותי בשנייה וחצי. היו לה חיים קשים ולא פשוטים. היא היתה הרבה יותר מצחיקה ממני. שפכה את הרופאים מצחוק עד הרגע האחרון.

"בגדול, כל מה שאתה רואה עלי עכשיו - זה ממנה. למה? כי ההורים שלי לא היו איתי הרבה. מרסל היתה אמא ואבא וסבתא שלי. הייתי מספר לה הכל. היא ידעה עלי את כל הסודות. כשהכרתי את אשתי היא היתה הראשונה שידעה, וכשרציתי ללמוד משחק - זה היה בזכותה. היא זאת שהסתובבה איתי בכל ירושלים עד שמצאנו תיכון שהסכים לקבל אותי. היא היתה כל עולמי וממש גידלה אותי.

"חברה קדישא רצו לקבור אותה בקיר, אז מתאילנד התקשרתי למישהו שיגיע לבית העלמין עם כסף, כדי שיקברו אותה באדמה. כשחזרתי לארץ החזרתי לו את הכסף. טוב שיש קשרים לפעמים. בהלוויה התקשרתי לאחי בווטסאפ ואמרתי לו 'צלם לי את הכל'. ישבתי בחדר מלון בבנגקוק וצפיתי בטלפון בכל מסע ההלוויה של אחותי. בסופו שמעתי את הרב שואל: 'מישהו רוצה להגיד עוד משהו?', ואמרתי לעצמי, 'יא אללה, איך אני לא שם'".

הדמעות זולגות שוב מעיניו של מאור ללא הרף.

"אמרתי לאחי, 'שים אותי על רמקול ותדביק את הטלפון למיקרופון'. ככה הספדתי את מרסל בטלפון מתאילנד, לא יודע אם בכלל מישהו שומע אותי. אני זוכר שאמרתי לה, 'את יכולה ללכת, אבל אני אפילו לא אומר לך שלום'. כשהיינו קטנים היא היתה עושה לי כאילו היא מתה ומתחבאת לי בארון. בשבילי זה הרגיש אותו דבר. אמרתי בקול, 'יאללה, קומי ותפסיקי עם השטויות שלך'.

"אחי סיפר ששמעו אותי בכל בית העלמין, וכולם התרסקו מבכי. ניתקתי את השיחה, והלכתי ישר לבית חב"ד בבנגקוק, ושם עשיתי קריעה. לפתע, באמצע בית חב"ד, ניגש אלי מישהו ושאל: 'תגיד, אתה ירושלמי? לא תאמין, למדתי בכיתה עם מרסל אחותך. תמסור לה ד"ש'. סיפרתי לו שהיא נפטרה לפני כמה שעות, ושנינו בכינו. אשתי חיכתה לי בחוץ. ירד מבול, והברים הכניסו את הכיסאות פנימה. היה רק בר אחד שהמשיך לעבוד, וכאילו אלוהים השמיע לי ממנו את השיר 'Knockin' On Heaven's Door'. היו לי צמרמורות".

"הרופאים צעקו 'אבא, זוז'"

הבחירה של מאור בקריירת משחק הובילה לנתק עם חלק מבני משפחתו. "לקחתי מהם פסק זמן מאוד־מאוד ארוך", הוא מספר.

"חוץ מאבא שלי, לא ממש פרגנו לי במשפחה. באיזשהו מקום זה היה חלום שלו. הוא היה הפייטן של בית הכנסת, ואפילו שר בלהקה שהופיעה בסרט 'סלאח שבתי'. אבא שלי היה אמור לשיר את הפסקול, כשחיים טופול היה אמור לעשות ליפסינג על הקול שלו. בדקה ה־90 אבא שלי קיבל רגליים קרות, גם כי אמא שלי לא הסכימה שהוא יעשה את זה, אבל הוא נשאר בכל זאת בלהקה - ורואים אותו בסרט. הוא מאוד תמך בי בהתחלה, שילם לי על לימודי המשחק ואת שכר הדירה, ואני החזרתי לו בכספי המלגות ובפרסומות שעשיתי.

"מול אחי הגדול ואמא שלי היה לי קטע על הדבר הזה, של המשחק. תמיד הרגשתי שאני צריך למכור לאחרים את המקצוע שלי, להסביר למה זה בסדר להיות מי שאני. אחי חזר בתשובה ואמר לי: 'אתה צריך להקים בית, להתחתן ולגדל ילדים'. לכן התחיל ריחוק.

"אמא שלי חשבה שמשחק הוא לא מקצוע ושאין בזה כסף, והיתה חרדה. היום היא מאוד חיה את הקריירה שלי. כשהייתי ב'הישרדות', למשל, היא היתה מאוד בתוך זה. היה צריך להסביר לה שלא מקבלים תפקיד בכל יומיים. זה כמו גלים. היא לא מבינה איך זה לא 'עבודה קבועה'. באיזשהו מקום היא צודקת".

איך החלה ההתקרבות המחודשת שלך למשפחה?

"זה קרה בזכות החודשיים שלי ב'הישרדות'. הדבר הכי קשה על האי הוא הגעגועים. דרך הגעגועים התחלתי לצלול פנימה ואמרתי שאולי השד לא נורא ואפשר לחיות איתו. הרגשתי שהייתי קשה עם המשפחה, ובינתיים התבגרתי ושחררתי קצת.

"ובאמת, כשחזרתי לארץ הרגשתי שאני רוצה את המשפחה שלי בחזרה. משפחה אמנם לא בוחרים, אבל גם לא הייתי רוצה משפחה אחרת. איתם הלכתי כל החיים. מצד שני, אני מאוד סגור מולם, הם לא יודעים עלי כמעט כלום, ואני גם לא משתף".

מה, למשל, אתה מסתיר?

"לאחרונה גיליתי את עולם החרדות. כאבי בטן, לחץ בחזה, קוצר נשימה. לא ידעתי ממה זה. אמרו לי, 'זו חרדה, סטרס'. הדחקות שמראות את הסימנים שלהן. ובאמת, עברתי המון בשנים האחרונות, ולא שיתפתי את המשפחה. כשהבן הבכור שלי, אריאל, נולד עם כליה אחת והתנדנד בין חיים למוות, הם לא ידעו, ולקח לי זמן לספר להם. רק אשתי והסוכנת שלי ידעו מה עובר עלי".

היום אריאל בן 10, חולם להיות כדורסלן, אבל בשנת חייו הראשונה מצבו היה רגיש במיוחד. "בלידה שלו כל בית החולים התחרפן כמו בסרטים. הכליה דחקה לו את הריאה, והוא הפסיק לנשום. במשך שתי דקות הבן שלי לא נשם. עוד ועוד רופאים התחילו לרוץ במסדרון, צעקו לי, 'אבא, זוז'. ואני עומד שם עם מצלמה ולא מבין.

"יצאתי למסדרון, ואנשים עוצרים להצטלם איתי. הרופאים הצליחו לייצב את מצבו, וגם מייד החתימו אותי על מסמך שמאשר שאני מודע לכל הדברים הנוראיים שעלולים לקרות. חטפתי הלם".

ארבעה חודשים העבירו יחד בפגייה. בגיל חודש נכנס אריאל לניתוח קריטי, שניקז את נוזלי הכליה וסגר אותה. "ישנתי בבית החולים חודשים. הייתי יושב ולומד טקסטים בפגייה, ובבוקר מונית היתה אוספת אותי מאיכילוב לצילומים של 'סברי מרנן'. היום אני מסתכל על השידורים החוזרים של אותה עונה בטלוויזיה ואני נראה שם לבן, חיוור ומפוחד.

"באותם ימים קינאתי בשמחה של אנשים אחרים. אני בכיתי מבפנים וגם בדמעות, רק שהבן שלי יבריא כבר. למזלי, אלוהים שלח לו בריאות. אגב, הזמן שהייתי בבית חולים גמר לי את כל הכסף. 3,000 שקלים על חניונים, אלפי שקלים ב'ארומה'. זה טחן אותי. וכל הזמן עשיתי אודישנים ולא קיבלתי את מה שאני צריך. העבודה עבורי היא ריפוי בעיסוק. היא מתקנת אותי, ורציתי עבודה כדי לתקן את הנפש".

את התיקון בנפשו הוא מייחס גם לאשתו, דנה (42), יועצת זוגית במקצועה. "התחלתי איתה במועדון בנמל תל אביב. אי אפשר לריב איתה, כי לכל בעיה יש לה פתרון. 'בוא נשב לדבר על זה. איפה זה פוגש אותך?' אני אוהב לראות איך דנה משנה לאנשים את חייהם. היא עושה שלום בין אנשים, אומרת את האמת בלי פילטרים ונותנת כלים לפתור בעיות.

"לפעמים אני יושב מחוץ לקליניקה שלה, לומד טקסטים, ואנשים עוצרים בדרך החוצה ואומרים לי: 'אשתך שינתה לי את החיים'. על בסיס השינוי שאני עברתי איתה בחיים שלי - אני יודע מה היא עושה לאחרים. דנה באמת שינתה לי את החיים. בעיקר ברמה התפיסתית - להרשות לעצמי לחוות ולהיות אני. כל התובנות שדיברתי עליהן זה בזכות שיחות איתה".

איזה מין אבא אתה?

"אני עובד קשה בלהיות אבא ולתת ערך אמיתי לילדיי. אריאל היה איתי בהצגות, הוא מפרגן ומעריך. מגיל קטן הכנסתי לו לראש שלא חשוב אם אתה מפורסם, אלא חשוב במה אתה מפורסם. והוא ילד מדהים, אני גאה בלב הנדיב והרחב שלו.

"אצל הבת שלי, הלני (4), אין חוכמות. היא מזיזה עניינים. 'אבא, שב! לא לאכול בעמידה, זה לא מנומס'. היא מצחיקה אותי. יש לנו בית של לב ורגישות. אני מלמד אותם שאין דבר כזה 'רגיש מדי'. כשהייתי ילד אמרו לי כל הזמן 'אתה רגיש', כאילו זה לא משהו חיובי. אבל זה בסדר להיות איך שאתה, ולהיות רגיש זה עוצמתי".

"אני יכול לתת כוח לאחרים"

למרות שקורות החיים שלו עמוסים בעשרות הצגות, סדרות וסרטים מכל הז'אנרים, שתי הופעות טלוויזיוניות הכניסו אותו לתודעת המיינסטרים - "סברי מרנן" והעונה האחרונה של "הישרדות VIP".

אחד הרגעים הקשים שחווה על המסך היה התמודדות עם שמנופוביה בתוכנית הריאליטי בפיליפינים, שממנה הודח אחרי ששרד 23 ימים. "לפני 'הישרדות' ירדתי 25 ק"ג באימוני כושר אינטנסיביים, ובאי עצמו ירדתי עוד 14. עבדתי ממש קשה כי לא רציתי להיות הפריק־שואו של התוכנית. לא רציתי שיהיה אישיו של המשקל. מתברר שלא משנה כמה תעבוד, בסוף אם מישהו ירצה להגיד משהו - הוא יגיד".

היו לך אישיוז עם עצמך בעניין המשקל?

"הרבה שנים חייתי עם עצמי בשלום. לא הרגשתי שמנופוביה, וזה לא הזיז לי. אבל ברגע שאמירה של יובל המבולבל ('זה לא קובי, זה קובבה. הוא שמן... באיזשהו שלב לא ידעתי אם אני מחבק את קובי או את הכדור') שודרה יחד עם סאונד־אפקט והערה של המנחה, וגם קראו לי 'שמן' ברשת וכתבו עלי טוקבקים נוראים, ואימהות לילדים שמנים שלחו לי הודעות - אז אמרתי: רגע. הבנתי שמהמעמד שהגעתי אליו אני יכול לתת כוח לאנשים אחרים. לכן אמרתי שאני לא מוכן לשמוע את זה יותר. אל תצביעו על אף אחד, באף גיל. זה פוגע ומבאס".

גם התנגחת ברשתות החברתיות עם ג'קי אזולאי.

"היה לי קשה עם השיח הלא מכבד ומשולח הרסן של ג'קי. אי אפשר לדבר ככה אל אנשים. למילים יש כוח, מילים הן סכינים. כשראיתי בטלוויזיה באיזו שפה השתמשו מאחורי הגב, אמרתי זאת לא 'הישרדות' בעיניי, זה לא המשחק. אני לא רוצה להשתייך לאלה שמצביעים ומגדירים.

"גם אני התעצבנתי על האי, אבל לא לכלכתי את הפה שלי, לא קיללתי, לא קראתי בשמות גנאי. כן, צעקתי והתעצבנתי, אני לא טוב מאחרים, אבל זאת מלחמה על חינוך. ועם כל זה, הייתי עושה עוד פעם 'הישרדות' כדי לתקן הכל, כי עכשיו אני כבר יודע לקראת מה אני הולך".

את "סברי מרנן", שם גילם את מני חסון, עזב בתום שש עונות. העבודה על הסיטקום עזרה לו, לדבריו, להזדהות עם תסמונת הליצן העצוב. "במהלך העונות קרו בחיי דברים מטלטלים. איבדתי את אחותי והייתי לצד הבן שלי בבית חולים – ופחות התאמתי לעבודה הזאת. כמו שאמרתי, היו אוספים אותי מאיכילוב לסט, והגעתי לא נכון לצילומים עצמם. זה פחות התחבר לי ולהם. הייתי צריך להצחיק, והיו לי פנים עצובות מדי. אני לוקח על זה אחריות, כי צריך להגיע מוכן לעבודה בכל מצב - ולא משנה מה.

"'סברי מרנן' היא המשפחה השנייה שלי. יהורם גאון הוא האבא השני שלי, ויונה אליאן האמא השנייה. רותם אבוהב היא באמת אחותי. כל הקאסט היה כמו משפחה. כל הזמן שואלים אותי, 'איפה מני?', ואני עונה: מני באיטליה. אני מתגעגע למני, חולה על הדמות הזאת".

אז למה עזבת?

"זאת היתה החלטה משותפת שלי ושל היוצרים. הרגשתי שמיציתי, ואני בסדר עם זה. רציתי לגלות עוד דברים. חשבתי שזה חסם אותי מלקבל עוד תפקידים, כי יש חוסר הערכה בתעשייה סביב הסדרה הזאת.

"אבל הרייטינג לא טועה. כשהסתובבתי באיכילוב, הרופאים קראו לי מני. כולם צופים בזה, אז כולם טועים? מה, עשיתי איזה פשע בזה שהשתתפתי ב'סברי מרנן'? למה אנשים צריכים להתנצל שהם משחקים ב'סברי מרנן' ולהתגאות בערן קולירין (במאי מוערך, שבין היתר ביים את הסרט 'ביקור התזמורת'; נ"ו). זאת אמנות וזאת אמנות. אם היינו חיים בארה"ב והיינו עושים 'סברי מרנן', היינו יכולים לחיות כמה שנים בלי לעבוד. אבל בישראל יש תבניות ויש קטלוגים".

תיאבון לטרוף תפקידים

בימים אלה הוא מצטלם לעונה השנייה של "מלכת היופי של ירושלים", שם הוא מגלם את מורדוך הרשע. לדבריו, יש לו עדיין תיאבון אינסופי לטרוף תפקידים. "בא לי לשחק ולרגש. אני מרגיש שעוד לא התחלתי, אני עדיין ילד", הוא אומר.

"מההתחלה, כל הזמן חיפשתי מה עוד לעשות. בשלב מסוים פתחתי מסעדה ומכרתי אותה. התחלתי הרצאות וקצת לימדתי משחק. אני עובד בלתקן ולחבר, מתנדב בעמותות שמסייעות לילדים עם צרכים מיוחדים או לילדים נזקקים. זה מחיה אותי.

"עכשיו בא לי להצחיק. זאת סגירת מעגל עם המורה שרצתה שאצחיק את הכיתה. אחרי הטרגדיה עם אחותי והמשקעים עם המשפחה, הגיע הזמן להצחיק. התיאטרון בשבילי הוא כמו החימום באוטו - מאוד נעים ומרדים. זה כיף, אבל סטנד־אפ זה מי שאני.

"אני כותב עכשיו מופע, והוא מצחיק מאוד, בגלל שחוט דק מאוד מפריד בין טרגדיה לקומדיה. טרגדיות קטנות יכולות להפוך לצחוק מאוד גדול. עכשיו אני שואל את עצמי, אם אתה חושב שאני מצחיק בכלל. אני מצחיק?".