שורשי המגלומניה: "בני הערובה" הארכיאולוגים בטורקיה

אל תעצרו את נשימתכם. בשונה מבני הזוג אוקנין, "בת הערובה" הידועה בשמה "כתובת השילוח" לא תשתחרר כל כך מהר מכלוב הזהב שהטורקים נעלו בו אותה לפני יותר ממאה שנה. הסיבה לכך פשוטה: החזקה בכתובת, כמו בשכיות חמדה נוספות שאבות האימפריה שדדו לעצמם, אינה עוד גחמה ארדואנית.

במקרה הזה - יש היגיון מאחורי השיגעון: מי שמחזיר לבתי הספר בארצו את לימוד השפה העות'מאנית ומשלב בקבלות פנים רשמיות משמרות במדים ולבוש שמייצג את חיילי הח'ליפות, לא יזדרז להשיב לנו את כתובת השילוח השדודה, שהסולטאנים הנערצים עליו גזלו מאיתנו.

נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, שרואה עצמו כנציג הציביליזציה המוסלמית עלי אדמות וכממשיכם של צלאח א־דין וסולימאן המפואר - האיש שבמחי צו הפך את כנסיית איה סופיה בת 1,400 השנה למסגד - לא יוותר על השליטה בעתיקות שהסולטאנות העות'מאנית הפקיעה. שהרי עבורו, אותה סולטאנות היא מושא געגועים וחלום שעתיד להתגשם.

הכתובת עצמה, שכה מרגשת אותנו ושבה שזורה ההיסטוריה של עם ישראל, מעניינת את ארדואן כקליפת השום: התיעוד מימי חזקיהו מלך יהודה, של מפגש בין שתי קבוצות חוצבים עבריות באפלולית נקבה שהוליכה את מימי הגיחון אל בריכת השילוח, חסר חשיבות בעיניו. לעומת זאת, לארדואן חשוב להוכיח, גם באמצעות המשך האחיזה בעתיקות האימפריה, שטורקיה הגדולה שלו היא הדבר האמיתי, ובעיקר - עליונות על תרבויות ודתות נחותות, כפי שהיה בימי האימפריה.

"תנאי עומר" מראשית המאה השמינית, שהסדירו את מעמד הד'ימים - בני החסות היהודים והנוצרים - כנתינים לא מוסלמים שנשלטים על פי חוקי האסלאם, אמנם אינם רלוונטיים עוד בטורקיה של היום, אבל בעולם הארדואני - רוחם מוסיפה לרחף.

על פי השקפת היסוד של האחים המוסלמים, שארדואן רואה עצמו כפטרונם העולמי, היהודים אינם עם, אלא דת ואוסף של קהילות ששייכות למקומות ולעמים אחרים. הדת היהודית היא הדת הבטלה - דין אל באטל - בהשוואה לאסלאם, הדת האמיתית - דין אל חק. להשקפת ארדואן, מטרת האסלאם היא לתפוס את מקומן של היהדות והנצרות, שהן דתות שיכולות להתקיים רק כד'ימי - דתות נסבלות - שתלויות בשליט מוסלמי. זו הסיבה שטורקיה שלו אינה ממהרת לוותר על עתיקות רבות ערך, שמזוהות עם תרבויות ודתות "נחותות".

חתיכות היסטוריה

במוזיאון העתיקות באיסטנבול נמצאת גם כתובת הסורג, הנזכרת בכתביו של יוסף בן מתתיהו ומזהירה: "איש נכרי לא ייכנס לפנים מן המחיצה המקיפה את המקדש ולחצר המקיפה, ומי שייתפס - יתחייב בנפשו וימות". לוח הסורג נמצא ב־1871 בקיר בית ספר ערבי מצפון להר הבית, לאחר ששולב שם בשימוש משני. הוא נעקר משם, כפי שכתובת השילוח נעקרה מנקבת השילוח, ושניהם הגיעו לטורקיה.

טורקיה מחזיקה באיסטנבול גם בכותרות צלבניות שנלקחו מאזור לטרון, וכן בפסיפס אורפיאוס מן המאה החמישית. הפסיפס נלקח מרצפת כנסייה ביזנטית, שהתגלתה במאה ה־19 מצפון לשער שכם, ושולבה בו דמותו של אוריפאו מהמיתולוגיה היוונית (חציו אדם וחציו אל) כשהוא מנגן בנבל.

במקום אחר במוזיאון העתיקות באיסטנבול מוחזקים הסמריה אוסטרקה - 102 אוסטרקות (שברי חרס) שעליהם רישומים של מאגרי וסוגי מזון. הללו נתגלו בסבסטיה בשנת 1910 כחלק מאוצר ארמון אחאב, מלך ישראל, והן מתוארכות לתקופתו 785-759 לפנה"ס.

הטורקים לקחו עימם מהארץ גם את לוח גזר מהמאה התשיעית לפנה"ס, שהתגלה בתל גזר ב־1908, על ידי הארכיאולוג רוברט מקאליסטר, ובמשך זמן רב נחשב לכתובת הארכיאולוגית העתיקה ביותר בכתב עברי קדום. בלוח חרוטות שבע שורות של חודשי השנה, לצד הפעולות החקלאיות שמאפיינות אותם.

אפילו את חותם מגידו היפהפה, עם דמות האריה, שנשלח כמתנה לסולטאן עבד אל־חמיד בזמן מלחה"ע הראשונה ועקבותיו אבדו, שדדו הטורקים. על החותם מופיע שמו של שמע עבד ירבעם וציור של אריה שואג. הוא התגלה בחפירות הראשונות בתל מגידו בתחילת המאה העשרים, על ידי גוטליב שומאכר מן הקהילה הטמפלרית בחיפה. החותם היה שייך כנראה לשמע, אחד מפקידי ירבעם השני מלך ישראל (784-748 לפנה"ס). תמונת האריה שובצה בסמל המועצה האזורית מגידו, בבול ישראלי, ואף על מטבע של חצי שקל בראשית שנות ה־80.

כלי משחק פוליטי

הטורקים, יש לומר, אינם היחידים שגזלו עתיקות מארצות לא להם ומוסיפים להחזיק בהן, אף שימי הקולוניאליזם חלפו. גם בריטניה חטאה בכך וגם צרפת. מי שיבקר במוזיאון הלובר בפריז יגלה שם באחד האולמות שלל מוצגים מקברי המלכים בירושלים, שמשלחת חפירות צרפתית העבירה לשם. אחד הבולטים שבהם הוא סרקופג יפהפה (ארון קבורה מאבן), ועליו תבליטים מפוארים של רימון, אתרוג, בלוטי אלונים, ענפי זית ואשכולות ענבים.

משלחות זרות, אגב, גזלו עתיקות לא רק מאיתנו. פסל נפרטיטי המפורסם שוכן אחר כבוד במוזיאון החדש בברלין, והגרמנים, למרות דרישה מצרית, מסרבים להשיבו. נפרטיטי מלכה במצרים לפני כ־3,400 שנה ופסלה הידוע הוא אחד המועתקים ביותר מאותה תקופה.

ולמרות כל זאת, טורקיה של ארדואן היא מקרה שונה, מיוחד, כמעט אובססיבי, שגם בעת פיוס וחיזור נמרץ אחרינו אינה משחררת את אחיזתה מנכסי תרבות שכל מהותם היא ארץ ישראל וההיסטוריה של העם היהודי. זהו, אם תרצו, נייר הלקמוס האמיתי שעליו ייבחנו הכוונות הארדואניות. כשארדואן ישיב לנו אותם, נדע שמשהו השתנה באמת. כשארדואן ירחיק מטורקיה גם את הפונקציות הרבות שמזוהות עם מערך הדה־לגיטימציה הבינלאומי של האחים המוסלמים נגדנו, נדע שהשתנה.

ד"ר אהוד רוזן, מבכירי החוקרים של רשתות האחים המוסלמים בעולם, ציין לאחרונה כי "כמעט כל הפונקציות הללו כיום קשורות בצורה זו או אחרת לטורקיה".

ארדואן עצמו, כך דומה, אולי מבלי משים, הסביר את הדברים עוד בהיותו רה"מ, כאשר תיאר כ"אחיות" שורה של ערים שבהן שלטה בעבר האימפריה העות'מאנית: מכה, קהיר, אלכסנדריה, ביירות, איסטנבול ואנקרה. הוא הצהיר אז כי על העולם לדעת שגם שכם, יריחו, עזה וירושלים הן ערים אחיות לאיסטנבול.

שכיות החמדה שהטורקים שדדו הן אפוא אחד החוטים שבאמצעותן המגלומניה הארדואנית עדיין קושרת עצמה לעתיד סולטאני מפואר ולימי החליפות המוסלמית שמעמד היהודים בה, כמעמד הד'ימים, בני החסות. העתיקות הם סימפטום בלבד.