התפיסה המעוותת של השר בר-לב

ב־6 במארס הגיע ערבי בן 19 ממזרח ירושלים לשער חוטה בעיר העתיקה, שלף סכין, דקר שוטר ואז חוסל. מפקד מחוז ירושלים, ניצב דורון תורג'מן, הגיע לזירה וסיכם ביובש סטנדרטי: "הפיגוע הוא תזכורת נוספת לאיומים שעימם מתמודדת המשטרה בירושלים בשגרת הפעילות המבצעית. (...) עלינו להמשיך להיות דרוכים ומוכנים בכל שעות היממה, להגיב בנחישות לכל איום ולפעול נגד כל מי שיפגע בשוטרים או באזרחים, למען ביטחון אזרחי ישראל".

תגובה זו, הגיונית ככל שתהיה, לא סיפקה את השר לביטחון הפנים עמר בר־לב. אמנם הפיגוע הסתיים בשני שוטרים פצועים קל ובמחבל מת - תוצאה טובה בהתחשב באלטרנטיבות - אלא שבר־לב חש שמשהו חסר. קצת איזון, אולי?

"שוטרי מרחב דוד של מחוז ירושלים סיימו במהירות ובנחישות הבוקר פיגוע וחיסלו מחבל לאחר שדקר אחד מהם", צייץ השר על פי התקן המקובל, ואז נתן את הנאמבר המיוחד שלו: "בתקופה הקרובה, ועד אחרי הרמדאן, מחבלים וכוחות קיצון ינסו להבעיר את השטח - המשטרה ומשמר הגבול יהיו דרוכים ומוכנים". בעוד הקוראים מתרשמים מדריכותם של כוחות הביטחון, בכל זאת התגנבה לליבם של חלק מהם התהייה: מיהם לעזאזל "כוחות הקיצון" שהציב השר מול המחבלים?

לציבור הישראלי יש היכרות קרובה ומתמשכת עם מחבלים: מפיגועי התאבדות, פיגועי ירי, פיגועי אבנים, פיגועי דקירה. מאז קום המדינה נרצחו כ־3,000 אזרחים ישראלים על ידי מחבלים ערבים. כשהשר כותב "מחבלים" אנחנו יודעים למי הוא מתכוון. לא כך עם כוחות הקיצון. שמא התכוון לטרוריסטים יהודים? קשה להאמין, שכן אם נמנה את קורבנות הטרור היהודי ספק אם נגיע ל־100, כשליש מהם מהטבח במערת המכפלה. כמה טרוריסטים יהודים יש? כמה ארגוני טרור? אם הם "כוחות הקיצון" שאליהם התכוון השר, הרי הם לא נתנו מספיק עבודה כדי לאזן את עמודת "המחבלים" במשוואה.

ייתכן שבמוחו של השר, "כוחות הקיצון" הם טרוריסטים יהודים בפוטנציה, שרק יד קשה של הממשלה וקמפיין "אלימות מתנחלים" במימון זר מונעים ממנה להתממש, אך בעיני רוחו הם איום קיומי לא פחות מאשר טרוריסטים ערבים. זו עמדה שהוא גם טורח לייצא, למען יראה העולם וייזהר.

בחודש דצמבר נפגש השר בר־לב עם המשנה לשר החוץ האמריקני, ויקטוריה נולנד. הוא הבהיר כי מדינת ישראל רואה בחומרה אלימות מתנחלים וכי הוא מתכוון לא רק למגר את התופעה, אלא גם "לוודא שחיילי צה"ל יידעו את ההוראות בצורה ברורה יותר במצבים שבהם נתקלים באלימות מצד יהודים כלפי ערבים". מבחינת השר לבט"פ, החיים ביהודה ושומרון הם ניסיונות בלתי פוסקים מצד מתיישבים יהודים לפגע באוכלוסייה הפלשתינית שוחרת השלום. ייתכן שהוא לא מקבל דיווחים שוטפים על אבנים, בקבוקי תבערה והרס חקלאי שמבצעים הערבים שם כשגרה. "כוחות הקיצון", אם יורשה לי לשער, הם מתיישבי יהודה ושומרון. ועוזריהם. משהו כזה. והם, כמו תמונת המראה שלהם, המחבלים, משתתפים בחוג הבערת השטח שווה בשווה.

לא חלפו שבועיים, וירושלים רשמה עוד שני פיגועי דקירה: האחד כאשר יהודי שיצא לריצה ליד מתחם התחנה נתקל בסכינו השלופה של כוח קיצון ערבי בן 20. למחרת, שוטר שהוזעק לראס אל־עמוד בעקבות הצתת רכב (סוג של הבערת שטח, אני משערת), נדקר על ידי ערבי משכונת ג'בל מוכבר. בר־לב, עדיין מתקשה להיפרד מקונספט "אלימות מתנחלים", בכל זאת הבין שזה לא בסדר לדקור עוברי אורח ו/או שוטרים, ושוב פנה לטוויטר לצייץ את תלמודו:

"פיגועי הדקירה ביממה האחרונה הם דוגמה נוספת לכך שמחבלים ארורים וכוחות קיצון ימשיכו לנסות ולפגוע בניסיונות שלנו לחגוג את חגי האביב לראשונה זה שנתיים ללא הגבלות", פתח השר, מה שפגע ביכולתו של הקורא הנבוך להתפעל מההבטחה לנחישות בסיום הטקסט.

גם אל מול המחבלים הארורים, כוחות הקיצון הם משקל־נגד מתאים. אלא שהפעם האחרונה שבה נרשמה עדות לפעילות של "כוחות קיצון" כאלה היתה הלינץ' בבת ים בשנת 2021, וגם הוא היה אירוע חריג, בתקופה שבה אלפים מערביי ישראל יצאו למסע פרעות בערים המעורבות ובכבישי הארץ, שבמהלכו נרצחו שלושה יהודים, 265 שוטרים נפצעו, יותר מ־1,000 חשודים נעצרו. אין כוחות קיצון יהודיים שהגיעו למספרים כאלה, אך העמודות בראשו של בר־לב איתנות יותר מהמציאות.

בניסיונו הנואש לחפש סימטריה, ומתודלק במה שנדמה כשנאה יוקדת לחלק מהציבור היהודי (איזה חלק? נו, כוחות קיצון. תבינו כבר לבד), נטש בר־לב גם את היהדות עצמה. המחבלים הארורים, יד ביד עם כוחות הקיצון, ינסו לפגוע ב"חגי האביב".

בישראל של בר־לב חוגגים כולם את האביב, איש־איש בדרכו. בכך הוא מבזה גם את היהדות וגם את האסלאם. כמו כן, לטובת הפשטות הוא זנח את בר־לב של תחילת החודש, זה שעדיין הכיר בעובדה שבתקופת הרמדאן יש נטייה ערבית להגביר את תפוקת הפיגועים. ככל הידוע להיסטוריונים, יהודים לא נוטים לבצע פיגועי טרור נגד ערבים בתקופת הפסח, אלא אם סופרים רצח ילדים כדי לאפות מצות. על פי הנתונים, הפעם האחרונה שכוח קיצון עמד לדין על פולחן אביב יהודי כזה היתה בשנת 1911, בקייב. הנאשם, מנדל בייליס, זוכה, אך ייתכן שבר־לב לא השתכנע.

הרמדאן אינו חג אביב. לוח השנה המוסלמי מבוסס על הירח, ולכן בכל שנה הרמדאן מוצא את עצמו במקום אחר על פני הלוח הגרגוריאני. אפשר להבין את הבורות של בר־לב בנוגע לחגי האסלאם, שכן הוא לא מוסלמי בעצמו. קצת קשה יותר להבין מדוע בעיני שר במדינת היהודים פסח הוא לא חג יהודי בכלל. ייתכן שיש להזכיר לו שפסח אינו חג אביב מקומי. פסח הוא חלק מרכזי בסיפור הגדול של עם ישראל, ויציאתו מעבדות לחירות למסע אל הארץ המובטחת. או כמו ששר בר־לב בליל הסדר: "בצאת כוחות קיצון ממצרים, בית אלימות מתנחלים מעם לועז".