מהא מטר: "ההגעה מחיים רגילים אל הרחוב יכולה לקרות לכל אחד"

מהא מטר היא עובדת סוציאלית, מנהלת תחום דרי רחוב במשרד הרווחה, ואחראית על ניהול תחום ההתמכרויות החוץ-ביתי. עורכת דין וקרימינולוגית בהשכלתה. בעברה עבדה כקצינת מבחן למבוגרים ולנוער.

מהא מטר, כמנהלת תחום דרי הרחוב במשרד הרווחה, היתה לך לא מעט עבודה לאחרונה - אחרי חורף סוער ומגיפה קשה. עוד נדבר על אלה, אבל לפני כן - איך מגיעים לעסוק בתחום הספציפי שלך?

"כאישה מאמינה, אני סבורה שדברים לא קורים סתם. אני לא יודעת להסביר בדיוק איך התגלגלתי למקום הזה, אבל אני כן יודעת לומר שכל חיי הודיתי לאלוהים על הברכות בחיי, ותמיד רציתי להיות במקום שבו אוכל לתרום בחזרה לחברה, ולהרגיש שאני משפיעה על אנשים שזקוקים לסיוע. התפקיד הזה, מבחינתי, הוא זכות גדולה ואפשרות לעשות דבר משמעותי וחשוב".

במסגרת תפקידך את נמצאת בקשר כמעט יומיומי עם המטופלים, דרי הרחוב, את שומעת אותם ומקשיבה להם. דווקא מהפוזיציה הזו, אני רוצה לשאול אותך - עד כמה נכונה הסטיגמה לגביהם? הם נתפסים כמסוממים, חולים ומסוכנים - מה שמביא אנשים להתרחק מהם.

"גם אני חוויתי אותם כאנשים שקופים, שאולי עדיף לא לראות. זה מפחיד את כולנו באיזשהו מקום. אבל כשמכירים אותם, הם לא כאלה. גם כשהם גונבים, למשל, זה ממקום של הישרדות. מניסיוני, דר הרחוב בעיקר רוצה שיבחינו בו, שידברו איתו ויקשיבו לו, שיציעו לו עזרה, שיראו שהוא קיים. בסופו של דבר, דרי הרחוב חווים בדידות קשה וסובלים מהדרה חברתית, לצד עוני וחוסר מקורות קיום בסיסיים".

לרוב הם גם סובלים מטראומה, זה אולי פחות ידוע לאנשים.

"הם נמצאים במצב של טראומה מתמשכת, ואין דר רחוב שלא עבר טראומה. גם הנוכחות ברחוב היא טראומה, מעצם העובדה שהם צריכים לשרוד מדי יום. זה גם הופך את הטיפול בהם למורכב וייחודי, כזה שכולל התייחסות גם למצוקה הכלכלית, הפיזית, גם למצוקות נפשיות, ולפעמים התמכרויות למיניהן. חשוב לציין שהטיפול בהם הוא לעולם אינדיבידואלי, ולכל אחד נתפור טיפול אישי שיתאים לו".

לצד הטראומה, יש אנשים שמגיעים אל הרחוב מתוך בחירה?

"כמובן שקיימת בחירה בסיסית, אבל לרוב - אני לא מאמינה שזה צעד שנעשה מתוך בחירה, וחשוב לזכור שיש אנשים שלא תמיד יכולים להחליט עבור עצמם. אם לפתח עוד קצת את מושג הבחירה - אני סבורה שמדובר בבחירה שמקורה בכשל הדרגתי - חברתי, משפחתי, נפשי. ההגעה אל הרחוב היא תוצאה של תהליך ארוך ומורכב יותר. אגב, מהצד השני, קיימת גם בחירה שלא לעזוב את הרחוב".

איך מתמודדים עם מצבים מהסוג הזה?

"אנחנו לא יכולים להכריח אדם להגיע לטיפול, אלא רק לאתר, להציע ולשכנע, ולכן יש עדיין אנשים שבכל זאת נשארים ברחוב. אנחנו משתדלים להגיע לכולם, הצוותים שלנו יוצאים לסיורי שכנוע כדי להעניק טיפול, והסיורים מתוגברים בתקופות של מזג אוויר קיצוני".

הבנתי שבסופה האחרונה קיבלת טלפונים באמצע הלילה על דרי רחוב בת"א, ומייד דאגת שיגיעו אליהם.

"בסופה האחרונה, העבודה על אחד המקרים נמשכה עד שלוש לפנות בוקר. הם איתי בכל רגע, בראש ובלב. בלילות הקרים קשה לי להירדם, כי חשוב לי לראות כל אחד מהם עולה על דרך המלך".

כמה זה קשה מבחינה רגשית?

"בדיוק לאחרונה נפטר דר רחוב, שעוד לא מלאו לו 50. אפשר היה לשקם אותו, הוא הסכים להושיט יד, אבל גילו לו סרטן בשלב מתקדם והעזרה הגיעה באיחור. ההתמודדות היומיומית הזאת עלולה לסחוט מבחינה רגשית, אבל יש לה גם צדדים מאוד מתגמלים".

בושה ושיקום

את מזהה אצלם בושה על המצב שאליו הגיעו?

"רבים מהם מדווחים על בושה, כמובן. הנוכחות ברחוב מביישת, כמו גם ליקוט של אוכל. הרי בסוף, אנחנו מדברים כאן על אנשים שהם כמוני וכמוך. הם חיו חיים נורמטיביים עד שלב מסוים, חלקם אף אקדמאים או כאלה שהחזיקו עבודה קבועה. חלק מהם לא השתלבו במערך החברתי, אחרים עברו תהליך גירושים קשה שהשאיר אותם בלי כלום, ולאט־לאט הידרדרו. ההגעה מחיים נורמטיביים לרחוב יכולה לקרות לכל אחד וכרוכה בתחושות קשות. זה שפל המדרגה מבחינתם, מצב שבו הם מאבדים את הערך העצמי ואת היכולת לתפקד. אחד הדברים ששברו אותי, ואפילו הביאו אותי לכעוס על עצמי, היה כששמעתי על אירוע קיצון שבו דר רחוב שנפטר היה רופא. התחלתי לבכות, ואמרתי לעצמי - לאן הגענו?".

נשמע כמו אירוע קשה. זה חלק מההתמודדות הרגשית שדיברת עליה.

"נכון. זה היה הרגע שבו נשבעתי שכל מה שאעשה יהיה ממוקד שיקום וטיפול".

בעניין הטיפול והשיקום, כמה מדרי הרחוב ייצאו לעבוד, אם תינתן להם אפשרות כזאת?

"הרבה מהם. אני מאמינה בכך, וגם שומעת את זה מהם. אני מקפידה לקרוא כל דו"ח שמגיע אלי בקשר למקרי קיצון כאלה ואחרים, סיפורים מורכבים וקשים, ואני מזהה את הפוטנציאל של האנשים האלה. אין להם מגבלה פיזית, או נפשית, שיכולה למנוע מהם להתחבר שוב לחיים נורמטיביים, הם לחלוטין בעלי יכולת שיקום. גם חלק מאלה שמתמודדים עם מגבלות ניתן לשקם".

כוחה של משפחה

בניסוי שנערך לאחרונה בסן פרנסיסקו, שליש מדרי הרחוב שקיבלו הכנסה קבועה במשך חצי שנה, הצליחו לשכור דירה ולעזוב את הרחוב. פתרון מהסוג הזה יכול לעבוד בישראל?

"גם במדינת ישראל דר הרחוב מקבל קצבאות, אבל כמובן שיש מקום לשיפור. לצערי, זה לא תלוי רק במשרד הרווחה ובצוות המדהים שלו, אלא במשרדים ובגופים אחרים שאנחנו עובדים בממשק איתם - משרד הבינוי והשיכון והביטוח הלאומי, למשל. אבל עזרה כלכלית נטולת הכוונה חוטאת למטרה. אנחנו שואפים להעניק לדר הרחוב יכולת לחזור לחיים עצמאיים, בסיוע הכשרה מקצועית, שילוב בתעסוקה וכלים נוספים להתמודדות עם חיי היום-יום".

כמה מהם מצליחים לעזוב את הרחוב?

"האיסוף של שנת 2021 נמצא בעיצומו, והשנה אני לא צופה עלייה דרסטית במספרים ביחס לשנה שעברה. ב-2020 מספר דרי הרחוב שטופלו עמד על 3,471, וההערכה היא שקיימים עוד כ-300 דרי רחוב המוגדרים כסרבני טיפול, שהצוותים שלנו ביחידות מנסים לגייס לטיפול אך מסיבות שונות הם מסרבים לשתף פעולה. בשנתיים האחרונות הוספנו יותר מ-200 מיטות לטיפול בדרי הרחוב, וכיום מספר המיטות עומד על 618. זו סוגיה חשובה.

"מבחינת שיקום, אנחנו מזהים כרגע מדי שנה 20-15 אחוז הצלחה בלבד בשיקום אלה שהגיעו להוסטל. מבחינתי זה מעט מאוד משום שאני מכירה אותם, ומדובר כאן במטופלים מוכשרים וחכמים. אנשים נורמטיביים שרק חיכו להזדמנות".

בישראל, השיעור הרשמי של דרי הרחוב הוא מהנמוכים בעולם ביחס לאוכלוסייה הכללית. במדינות דומות לנו, המספרים גבוהים יותר. זה כי אנחנו כל כך מוצלחים, או שמא המדידה שלנו בעייתית?

"זה שילוב של השניים. קודם כל ההגדרה של דר הרחוב במדינת ישראל שונה ממדינות אחרות. אנחנו מתייחסים לדרי רחוב ולא לחסרי דיור, שנמצאים באחריות משרד הבינוי והשיכון. שנית, האופי החברתי החם והדואג בישראל, והשילוב של קבוצות חברתיות שונות שמביאות גם לרמת סובלנות גבוהה יותר - מביאים לכך שנטישת משפחה ועזיבה לרחוב, לא מתרחשת באופן פתאומי ומהיר. יש שלבים בדרך שאפשר למנוע ולעצור".

אם ההידרדרות הדרגתית ובת עצירה, מה אנחנו צריכים לעשות טוב יותר?

"זה מורכב מכמה רבדים. ראשית, אציין כי תופעת דרות רחוב בישראל מוכרת בעיקר משנות ה-90 ונחשבת חדשה יחסית, כך שגם תהליך הלמידה הוא מתמשך. לכן, בעבר, בתחילת הדרך, המענים נבנו במעין טלאי על טלאי ומבנה המערך לא היה לגמרי ברור. כשעלה צורך מסוים, נפתחה מסגרת טיפול מתאימה. כשנכנסתי לתפקיד בניתי את המערך החוץ-ביתי מחדש, והשקעתי את רוב המאמצים בבניית תוכנית שיקומית. ההוסטלים היום נמצאים בשלב סופי של מכרז, וכולם יהיו ממוקדי שיקום ותעסוקה. השינוי הזה מלווה במחקר על ידי מכון ברוקדייל, כדי לוודא שאנחנו מביאים את האנשים למקום הרצוי.

"נוסף על כך, יש לנו מסגרת חוץ־ביתית אחזקתית לטווח הארוך, 'בית לחיים', ולשם מופנים אנשים שקשה לשקם. נפתחה גם מסגרת של קלט חירום שנחשבת למסגרת האשפוזית הגדולה בארץ בתחום דרי הרחוב, ויש לנו גם 19 יחידות לטיפול בהם. בסופות האחרונות, לאחר שהמסגרות שלנו היו מלאות, משרד הרווחה אִפשר שהות במלוניות לדרי הרחוב. זה יוצא דופן ופורץ דרך. הדברים שציינתי, לצד העובדה שבתקופתי התווספו יותר מ־40 אחוז לתקציב בנושא, הם עדויות לכך שאנחנו משתפרים, וכמובן שעוד היד נטויה".

אפקט מנהטן

איך תשפיע הקורונה בטווח הארוך על מצב דרי הרחוב?

"השפעות התקופה יורגשו לאורך זמן. גם אדם שבתקופת המגיפה איבד עבודה ומקורות קיום, לא יגיע מייד לרחוב, כפי שאמרתי - זה לוקח זמן. אני סבורה שלאט-לאט דברים יתחילו לחזור למסלולם, ועם זאת - עדיין לא ראינו את השפעות הקורונה במלואן".

רבים שסירבו לקבל סיוע במשך שנים, לפתע הסכימו לקבלת סיוע, דווקא בתקופת הקורונה. מדוע לדעתך בעצם?

"נרשמה עלייה של 60 אחוז בקרב אנשים שבעבר היו סרבני טיפול, ובתקופת הקורונה הסכימו להגיע ולקבל טיפול מהיחידות שלנו. הסיבה לכך היא מאוד פשוטה - כשיש סגר, המסעדות סגורות, אין אנשים ברחובות ואין מהיכן ללקט אוכל או לקבץ נדבות. אז הם הגיעו יותר לבתי התמחוי שלנו, וכמובן שגם תגבור הסיורים שלנו ברחובות סייע".בפריסה ארצית, היכן נמצאים רוב דרי הרחוב?"

58% מדרי הרחוב הם בקבוצת גיל 36 עד 55. באזור המרכז, ובתל אביב באופן ספציפי, נרשם הריכוז הגבוה ביותר שלהם. מה שכן מעניין הוא שרובם לא התגוררו בתל אביב, והם מגיעים אליה דווקא בגלל שמדובר בעיר אמידה ושופעת מבחינה כלכלית. אפשר ללקט שם יותר אוכל ונדבות, בדיוק כפי שהתופעה הזאת קיימת במנהטן".אילו ערים ניצבות אחרי תל אביב?

"ירושלים וחיפה, אבל יש פערים. כלומר, בתל אביב יש יותר מ-1,000 דרי רחוב, ובחיפה ובירושלים מתמודדת כל עיר עם כ-250-200 מהם".

הפילוח שלהם באוכלוסייה מבחינה מגדרית עומד על 87 אחוז גברים, ו-13 אחוז נשים. מדוע בעצם?

"מדובר כאן בעניין של שוני באופי ובאישיות. אישה תעשה הכל לפני שתגיע לרחוב. היא מנסה לקבל עזרה, יותר מאשר גבר באופן יחסי, וגם נוטה להפעיל את סביבתה החברתית. מעבר לכך, 8 אחוזים מדרי הרחוב בישראל הם ערבים, וגם לכך יש קשר לעניין תרבותי-חברתי: כך למשל, הלכידות המשפחתית והרצון לשמור את הבעיות בתוך המשפחה הם חלק מהסיבות למספר הנמוך. בעבר, הנתח המשמעותי היה של עולים מברית המועצות לשעבר, אבל בשנים האחרונות המספרים התאזנו, וזה כבר לא הדבר הדומיננטי כשמדובר בעולים".

זו אולי שאלה פרדוקסלית, אבל האם את מזהה עלייה ברמת חייהם של דרי הרחוב, נוכח עידן השפע היחסי שאנחנו חיים בו?

"אני לא יכולה להגיד שיש עלייה ברמת החיים שלהם, אף על פי שאחדים מהם כן מסתובבים עם טלפונים, למשל. אני כן יכולה לומר שיש עלייה ברמת המענים שניתנת להם, באיכות הטיפול. בעבר היתה סטיגמה על המסגרות שלהם, ועבורם ההגעה להוסטל היתה טרחה, הם לא הבינו מה יש להם לחפש שם. היום אני כבר נתקלת שוב ושוב בפניות של דרי רחוב שרוצים שאאריך באופן חריג את השהות שלהם בתוך המסגרת. זה מעיד על איכות השירות שניתנת שם".

לסיום, אנשים שמביאים כסף לדרי רחוב, מסייעים להם או רק מחמירים את מצבם?

"זאת דילמה שגם אני באופן אישי נתקלת בה. אני יודעת שיש מי שאומר שאסור לתת להם כי הם יקנו בזה סמים, ומצד שני - אם לא תיתנו להם, תשאירו אותם לבד. אני חושבת שהכי טוב זה לדבר איתם ולשאול עבור מה הם צריכים את הכסף. מי שמתלונן על רעב, בוודאי שכדאי לתת לו. אבל חשוב מכך, אחד הדברים שלמדנו על אודותיהם הוא שיותר מכסף, כאמור, הם רוצים יחס, שיראו שהם קיימים. זה בעיניי הדבר החשוב ביותר".

להצעות ותגובות: Ranp@israelhayom.co.il