בדרכים עוקפות: המצב בקואליציה מחריף

ראש הממשלה נפתלי בנט ייחל לפגרת האביב של הכנסת כדי שיוכל לייצב את הקואליציה המקרטעת. אבל נראה שהמצב רק מחריף. גם בהיעדר הזירה הלא פשוטה של הכנסת, שבה נשענת הממשלה על 61 ח"כים בלבד, לא מצליחים השרים להסכים כמעט על שום נושא, וכל הצעת החלטה הופכת מייד למהומה.

הסיטואציה הפוליטית הביאה כמה מהשרים לשיטות עבודה חדשות, המאפשרות להם לדלג בקלילות מעל למשוכת הכנסת, ולעיתים אף מעל לראשי חבריהם לממשלה. השר מתן כהנא נכשל בהעברת רפורמת הגיור בכנסת טרם יציאתה לפגרה? לא נורא, הרפורמה תגיע בכל זאת באמצעות החלטת ממשלה. איילת שקד לא ממש שאלה את חבריה לפני שהציגה בשבוע שעבר את מתווה כניסת הפליטים שלה, שאפשר לכמות זעומה של פליטים להיכנס מבעד לשערי המדינה. ואביגדור ליברמן, שראה שאחרים יכולים, הרשה לעצמו לבצע את הרפורמה בחקלאות אחרי חודשים ארוכים של התכתשות עם נציגי החקלאים בממשלה, ופשוט חתם על צו, בלי חקיקה ובלי לשאול איש.

כי בימי הממשלה הנוכחית אין מנהיג בישראל, ואיש הישר בעיניו יעשה. כל הדיבורים על הרמוניה ושיתוף פעולה בין השרים, שהיו בתחילת הדרך, התנפצו מהר מאוד אל קרקע המציאות. ממשלת האחדות הפכה לממשלת הפרטאץ'. מהרמוניה לקקופוניה.

שרי הממשלה הגיעו לישיבה השבוע כשהם טעונים. החלטתה של איילת שקד לאפשר לכ־2,500 פליטים אוקראינים נוספים להיכנס ארצה הרתיחה אותם. הם, שנלחמו על הישארותם של עשרות אלפי מסתננים מאפריקה בדרום תל אביב, לא מוכנים להחמיץ בשום אופן הזדמנות לכניסתם של עשרות אלפי פליטי מלחמה אוקראינים.

בזרועות פתוחות, מדי

שקד לא ציפתה לאמבוש הזה. לא מצד חברי השמאל, שאליהם דווקא באה מוכנה. יתרה מכך, ככל שהם תוקפים אותה - כך עולה קרנה, לפחות לתחושתה. ניצן הורוביץ, מרב מיכאלי ואפילו יאיר לפיד יכולים מצידה לתקוף אותה מבוקר עד ערב. ככל שיצרחו יותר - כך תומכיה יחבקו אותה יותר. המתקפה שהפתיעה אותה באה משורות הימין בממשלה, ובראשו זאב אלקין. גם חוסר הגיבוי הבולט מצידו של בנט ערער אותה.

בישיבת הממשלה תבע אלקין לא להגביל אף פליט מאוקראינה, ולהכניס את כל מי שמבקש להיכנס לישראל. לדברי אלקין, מדובר בפליטים שקל להם הרבה יותר להגיע לכאן, ולא למדינות אחרות באירופה, משום שלעיתים ישראל היא המדינה היחידה שיש להם בה קרובי משפחה מחוץ לאוקראינה או לרוסיה. עוד אמר אלקין כי כל הפליטים יחזרו בסופו של דבר לארצם.

לקח כמה ימים בלבד מאז הציגה שקד את מדיניות הפליטים הראשונה שלה, ועד שחזרה בה והציגה את מדיניות הפליטים השנייה. ההבדל בין שתי התוכניות הוא דרמטי. מסגירה כמעט מוחלטת של הגבולות, פתחה אותם שקד לרווחה. בתוכנית החדשה אין למעשה כל הגבלה מספרית על כניסת אוקראינים. כל מי שיוזמן על ידי קרוב משפחה - יוכל להיכנס.

בימין ראו בכך הוכחה ניצחת לטענתם שאי אפשר לסמוך על שקד, ולכך שצדקו כשהתעקשו להכניס סעיף הקובע מכסות מקסימום בחוק האזרחות. "10 מעלות ימינה הפכו לשמאל פרוגרסיבי על מלא", צייץ שמחה רוטמן בעקבות הצהרתה השנייה של שקד על מדיניות הפליטים החדשה. ח"כ יריב לוין הבהיר כי כשתקף את שקד על מדיניותה הראשונה, היה זה פחות על המכסות, שהיו מצומצמות למדי, ויותר בשל ראיית הנולד, על פריכותה הצפויה ועל אי־עמידתה בלחץ.

תובעי כניסתם של עשרות אלפי פליטים לישראל, שזעמו על המכסה של שקד, לא סופרים את עשרות אלפי הפליטים שצפויים להגיע, על פי הערכות ממשלתיות, של זכאי חוק השבות. לדידם, ישראל צריכה להיות קולטת הפליטים מספר 1 בעולם, ובלבד שמדובר בלא-יהודים. רצונם העז לראות את ישראל נשטפת במהגרים חדשים המדלדלים את האוכלוסייה היהודית בישראל - כבר לא מוסתר.

אידיאולוגיה סובייקטיבית

הצביעות הפרוגרסיבית חשפה שוב את פניה האמיתיות, כאשר במהלך אותה ישיבת ממשלה נאמרו שתי התבטאויות סרות טעם ומקוממות, שזכו לשתיקה רועמת. הראשונה היתה התבטאותו של אביגדור ליברמן על האוקראיניות. נכון, זו היתה בדיחה. אולם זה מעולם לא הפריע לעדת הפמיניסטיות לתבוע את עלבונן, כולל זעם קדוש ודרישה מיידית לפיטורין. כעת השיקול הפוליטי והרצון לשמור על הממשלה גובר.

לכן, גם ההתבטאות השנייה, זו של נחמן שי, שנימק את המאבק על כניסת פליטי אוקראינה וזניחתם של פליטי אתיופיה כי "אנחנו אירופאים", נענתה בקול ענות חלושה. ארגוני הנשים, הפליטים וזכויות האדם נאלמו. היחידה שניסתה להבהיר שלא מדובר בהלצה היא פנינה תמנו שטה, שהגזימה אף היא כשאמרה שכל הלבנים גזענים כלפי שחורים.

האמירה של ליברמן מגלמת את כל מה שהמהפכה הפמיניסטית, MeToo, התנועה הפרוגרסיבית ודומיהן נשבעו להוקיע מתוך החברה. בתוך הממשלה יושבים נציגים בולטים של תנועות אלו, אולם קולם נדם - כולל השרה שזכויות הנשים כל כך נוגעות לה, עד שהיא מקפידה כבר שנים לטרחן ולבטא את הטיית הרבים בשם העצם בלשון נקבה, בניגוד לכללי השפה. כנראה גם לזכויות נשים יש גבול, כאשר הדבר מתנגש עם הצורך לשמור על הממשלה הנוכחית מכל משמר. הם שתקו, אגב, גם אחרי מיצגים מיניים בוטים וכעורים שהניפו מפגיני בלפור כלפי רעיית ראש הממשלה לשעבר. כנראה מאותה סיבה שבגללה הם שותקים עכשיו.

ככל שיחלוף הזמן, כך נראה, יעדיפו יותר ויותר שרים לוותר על ההתכתשות בכנסת או בממשלה, ולעבור ישר לנתיב העוקף של החלטות מיניסטריאליות ותקנות, כראות עיניהם. לא סתם אמר השבוע אופיר אקוניס, שראה כמה וכמה ממשלות קמות ונופלות, כי הממשלה הנוכחית נראית כמו ממשלה בסוף דרכה. הדיבורים על חברי כנסת מהקואליציה בדבר האפשרות שיעברו צד ויסייעו בהפלתה נעשו כבר גלויים, במליאה או בפרסה שמאחוריה. מעידית סילמן וניר אורבך, ועד אחרים ממפלגות אחרות.

באופוזיציה לא יודעים לומר אם הממשלה תיפול במושב הקיץ או רק במושב החורף שאחריו, אולם על פי הרמזים שקיבלו באחרונה, נראה שדי ברור שרוטציה בין בנט ליאיר לפיד לא תתקיים. לזה הם כבר לא מחויבים, הם אומרים, ולא ייתנו לכך יד.

מי שהיה אמור להתקומם מעקיפת הכנסת, בחוק הגיור, ברפורמת החקלאות ועוד - הוא יו"ר הכנסת, שבמסגרת תפקידו עליו לשמור על מעמדו של בית המחוקקים. אלא שבפעם הראשונה התמנה יו"ר כנסת שאינו כפוף לציבור, אלא לאדם אחד, שהוא גם ראש הממשלה החליפי, ובלעדיו לא יזוז ראש הפרלמנט הישראלי ימינה ושמאלה. התפקיד הממלכתי היה ואיננו עוד.

בימיו של מיקי לוי הגיעה הכנסת לשפל היסטורי. כלי שרת מוחלט בידי הממשלה. האירוע שבו ניצל לוי את מעמדו לגרש חברי כנסת מה"פרסה", אותו מתחם בפאתי המליאה המשמש את חברי הכנסת כמעין טרקלין חבוי מעין כל, תוך שימוש במשמר הכנסת, רק ממחיש כי את לוי לא מעניין מעמדם של הח"כים, אלא יציבותה של הממשלה, ובעיקר מעמדו של הבוס הישיר שמינה אותו.

מיכאלי הולכת אול־אין

כמו רבים מקודמיה, גם יו"ר מפלגת העבודה הנוכחית מבקשת לשנות את חוקת המפלגה ולהתאים אותה לעידן החדש, שבו ראשי המפלגות שולטים ללא עוררין במנגנון המפלגתי באין מפריע וללא התערבות מצד איש. המסורת הדמוקרטית של העבודה כבר ספגה נגיסות משמעותיות במרוצת השנים, של שינויי חוקה בלתי פוסקים, נטילת סמכויות ממוסדות נבחרים כמו הוועידה או המזכ"ל, וחיזוק וביצור מעמדו של היו"ר. אהוד ברק עשה זאת, גם שלי יחימוביץ', וגם אבי גבאי. אולם נדמה כי איש מהם לא העז ללכת כל כך רחוק בהפיכת מפלגת העבודה לתואמת "רוסיה המאוחדת" של פוטין.

הצעד הראשון יהיה דיכוי המתנגדים דרך הכיס. עד היום, מראשית ימיה של המפלגה, כל פנייה למוסד השיפוטי העליון התבצעה ללא תשלום. מעתה, כל מי שיבקש להתלונן על עוול או מעשה הסותר את החוקה, יאלץ לשלם 225 שקלים מכיסו למוסד לבירור עתירות על מנת שעתירתו תידון. בעוד במישור הארצי דוגלת העבודה באקטיביזם שיפוטי ובהרחבת זכות העמידה, במישור המפלגתי דוחפת היו"ר לצמצומה.

הצעד השני הוא שינוי הרכב הוועידה. תחת הכסות של הוספת נשים לוועידה, תבקש מיכאלי לצרף 370 צירי ועידה חדשים שייכנסו למוסד המפלגתי העליון ללא בחירות. חלקם, אגב, בכלל גברים. המשותף לכולם הוא נאמנותם למיכאלי. נכון להיום, אין למיכאלי רוב בוועידת המפלגה בהרכבה הנוכחי.

באמצעות שליטתה בוועידה, תבקש מיכאלי, כמובן, לשנות את החוקה. להעביר את השליטה ליו"ר, ולייתר לגמרי את הצורך במזכ"ל (שנבחר על ידי חברי המפלגה), ואפילו את הצורך בוועידה, וכן - לשנות את הרכב שומרי הסף במפלגה, כמו בית הדין, ועדת החוקה והמוסד לביקורת.

שינוי החוקה אינו ערובה להצלחה. כל ראשי העבודה שהיו חרדים למעמדם, וביצעו שינויים מרחיקי לכת ברוח הדמוקרטית שהנחילו אבותיה המייסדים של המפלגה הוותיקה, הצליחו לבצע את זממם בחוקה - אולם כשלו בשמירה על מעמדם. ככל שהתחזק מעמדו של היו"ר, כך הפכה העבודה ממפלגת שלטון למפלגת נישה, ונדחקה לשוליים.

ביום חמישי תכנס מיכאלי את הוועידה על מנת לחולל את השינוי הרצוי לה. "תכנס" זו מילה גדולה לעומת מה שבאמת יהיה. מאז נבחרה, ותחת אילוצי הקורונה, מתקיימים כל כנסי המרכז בזום, וההצבעות באמצעים טכנולוגיים. גם אחרי שהתבטלו כל מגבלות הקורונה, המשיכה מיכאלי "לנקוט משנה זהירות" ולכנס את הוועידה דרך האינטרנט. כך יהיה גם ביום חמישי הבא, מועד "כינוס" הוועידה. אגב, הפעם ויתרה מיכאלי אפילו על מראית עין של כינוס. גם שלב הנאומים נחתך, וצירי הוועידה יוכלו להיכנס לאתר המפלגה, להצביע, לצאת ולהמשיך הלאה.

אלא שהצלחתה של מיכאלי לא מובטחת. השטח המפלגתי בוער. קבוצות הווטסאפ סוערות. יש לא מעט הסבורים שמדובר בקרב מאסף לשמירה על הדמוקרטיה. אמנם במסורת המפלגתית הוועידה בדרך כלל מיישרת קו עם המנהיג, במיוחד כשהפעם מדובר על שרה בממשלה, וכשלראשונה זה שנים העבודה חברה בקואליציה, אולם לרבים נראה שהיו"ר הרחיקה לכת והלכה על כל הקופה. אם תנצח, המפלגה כולה תהיה מונחת בכף ידה. אם תפסיד, הדרך לאיבוד ההובלה תהיה קצרה משחושבים.

בליכוד, לעומת זאת, המצב הפוך לחלוטין. בנובמבר אמורות להיות בחירות לוועידת המפלגה, כמתחייב בחוקה, אלא שלאף אחד - מהפעילים, דרך חברי הכנסת ועד לרה"מ לשעבר - אין שום עניין להחליף אותה. אף אחד מצמרת הליכוד לא ישפר את מעמדו אם תיבחר ועידה חדשה, והבחירות עצמן יכניסו את המפלגה לתזזית מיותרת.

מאז נבחר נתניהו לראשות הליכוד, בניגוד למקביליו בעבודה, הוא כמעט לא נגע בחוקה. גם היום, כשהוא רוצה פריימריז לראשות המפלגה, עליו להמתין להחלטה על כך בהנהלה.