בחזרה להגנה המרחבית

חסד נעשה לעם ישראל בפריצת סבב הלחימה בליווי פרעות ערביי ישראל, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי. אילו פרצו הפרעות בעת מלחמה גדולה בשילוב הזירה הצפונית עם זירת עזה, התוצאות הנוראיות היו עלולות לחרוג מכל דמיון.
שני כשלים בסיסיים מזדקרים בהיערכות מערכת הביטחון: הראשון טמון בחסך המשמעותי בסדר הכוחות העומד לשעת חירום בידי משטרת ישראל וצה"ל. הכשל השני טמון בדעיכת מערכי "ההגנה המרחבית" שהתבססו בעבר על אזרחים חמושים בקווי העימות.
אשליית צבא קטן וחכם: יותר משלושה עשורים מובלת מגמה לצמצום סדר הכוחות של צה"ל, במיוחד ביחידות המילואים. ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט הצטרף למגמה במאמרו "עת לרפורמה בצבא" (מעריב 9.4.21), שבו ערער גם על רעיון גיוס החובה, השייך לטענתו לאתוס שנות ה־50. נכון שאמצעי לחימה חדשים, שבהם חימוש מדויק ומודיעין יעיל, מעניקים לצה"ל יתרון איכותי. אלא שלמרות פריצת הדרך הטכנולוגית, המחשבה שתם עידן הגיוס ההמוני מתכחשת לממדיה המורכבים של תופעת המלחמה. את מאמץ הלחימה העיקרי בהחלט ראוי להשתית על כוח מחץ איכותי, חדשני ויעיל. אולם בגיבוי ובתמיכה, נדרשת גם רשת ביטחון של רזרבת כוחות בינונית ורחבת היקף.

לנוכח האירועים, נדרשת הקמת כוח אבטחה רחב היקף, מבוסס חיילי מילואים, שיופעל תחת פיקוד העורף או משמר הגבול. זה שנים שרוב משוחררי צה"ל הצעירים אינם משובצים כלל ביחידות מילואים. המערכה לביסוס ריבונות ומשילות מחייבת התארגנות מחודשת בבניין כוח צבאי ומשטרתי מותאם לאתגר. בינתיים מדינת ישראל טרם הכירה בפוטנציאל האיום הפנימי, כתופעה המתפתחת לאיום קיומי.
חיוניות ההגנה המרחבית: במצב השגרה, פרט לכיתות הכוננות הקיימות ביישובי הספר, התושבים אינם חמושים ואינם מאורגנים להגנת היישוב. גם לא קיימת ביישובים תשתית ביצורים מתאימה להגנה למול אויב בהתקפת פתע. בתקופת הרמטכ"ל רפאל איתן הוקמה ביישובים מערכת ביצורים להגנה על בסיס תושבי המקום, כמגויסי מילואים. באיגרת הרמטכ"ל הדגיש רא"ל איתן: "יישובי ההגנה המרחבית הם הצבא הסדיר המקומי. הם צריכים להבטיח שליטה והם צריכים למנוע מהאויב שיבוש מערכותינו במקרה מלחמה. לכן חיוניים ביותר מיקומם הטקטי בשטח, ציודם בנשק חדיש, אימון תושביהם למשימתם והפיכתם ליישובים מבוצרים כהלכה".
צורת התארגנות זו ביישובי הספר, כמו גם בערים המעורבות, חדלה להתקיים לא רק מכיוון שהלכה ודעכה עם הזמן, אלא בעיקר מכיוון שהנהגת צה"ל והמדינה חדלה להאמין בה. בתנאים החדשים שנוצרו, בסיכון המתגבש לפריצת מתקפת האויב כנגד יישובים סמוכי הגבול, או פרעות כנגד קהילות יהודיות בערים המעורבות, נדרשת המדינה למענה הגנתי מדי. המענה המוצע כיום סובל מחסך בסיסי: פריסת הכוח הצבאי להגנת היישובים בספר, כמו פריסת כוחות המשטרה בקווי העימות בערים, תלויה בהתרעה מודיעינית שלא מובטח כי תתקבל בעיתוי המתאים. עלול להיווצר פער זמן בין פריצת האירועים לבין הגעת הכוחות להגנה. בנוסף, כוחות הצבא והמשטרה גם במלוא היקפם, אינם מספיקים למול כל הצרכים.

על כך הסביר יגאל אלון: "ללא הגנה מרחבית, המתבססת בעיקרה על ההתיישבות, היה נאלץ הצבא להפריש כוחות ניכרים לתפקידים דפנסיביים. צה"ל, שהוא קטן מצבאות ערב המכתרים את ישראל מסביב, אינו יכול להתיר לעצמו החלשת כוחו האופנסיבי" ("מסך של חול", עמ' 255).
אולם עם השנים, בניגוד למורשת העבר, המתיישבים ביישובי הספר אינם מאורגנים יותר כרכיב מערכתי במגננה. במציאות שהתהוותה, שילוב המתיישבים המקומיים במאמצי ההגנה הכוללים הופך מחדש לנחוץ. היערכות כזו תספק רשת ביטחון ותאפשר מיצוי נכון ויעיל יותר של כוחות המשטרה וצה"ל במיקודם למאמצים העיקריים בעת חירום.