"למצופה מכבר מכבר - לציר היהודי במוסקבה, המיניסטר המיופה־כח של מדינת ישראל, הנכבדה ביותר ג. מ. מאירסון: איזה אושר! איזה שמחה! תקוותנו וחלומנו בני האלפיים היו למציאות! מי יכול היה לנבא לעמנו העתיק והנע ונד, כי גם יום שמשו יגיע, וכי גם הוא יהיה חבר שווה במשפחה הכללית של כדור התבל, וכי ליד ממשלות רבות ישמשו גם נציגינו!"
אפשר רק לדמיין כיצד התרגשה גולדה מאיר, ראש הנציגות הראשונה של ישראל בבריה"מ, כאשר קראה את הברכה הזאת, אשר נשלחה אליה בספטמבר 1948 על ידי יהודי מוסקבאי פשוט. מכתבו, לצד מכתבים אחרים, מרגשים לא פחות, שהגיעו לנציגות ישראל במוסקבה בחודשים הראשונים לפעולתה, נפתח לאחרונה לעיון הציבור בארכיון המדינה. תיקייה אדומה צנועה למראה מכילה בתוכה אוצרות נדירים, ששופכים אור על אחת התקופות הטרגיות של "יהדות הדממה".
"היהודים התחילו לפנות לצירות הישראלית מייד אחרי בוא הצירה, גולדה מאיר, למוסקבה ב־2 בספטמבר 1948", מספר ד"ר נתי קנטורוביץ', היסטוריון ומנהל מחלקת מידע ומחקר ב"נתיב", יחידת סמך במשרד ראש הממשלה, שמאז ייסודה בתחילת שנות ה־50 אחראית על הקשר עם היהודים מאחורי מסך הברזל.
"היו ביניהם אלה שביקשו סיוע בעלייה לישראל, לרבות אנשים שעזבו את הארץ בשנות ה־20, 'ננעלו' בבריה"מ והשתוקקו לחזור, אלא שסיכוייהם היו אפסיים".
"לעבוד, בלי לחוס על עצמי"
הפונים לא הסתפקו בהתפעלות ובאיחולים. חלקם הציעו עזרה ממשית. ג', מחשובי הרופאים בעיר, ביקש לברך את הרופאים בארץ וסיפר על ספרייה גדולה של מדעי היהדות שהיתה שייכת לאגודת אקדמאים יהודים וניצלה מידי הגרמנים. על פי התקנון של האגודה, בישר, בהתפרקה צריכים הספרים להימסר לאוניברסיטה העברית בירושלים, וסבר שעל הצירות לטפל בעניין.
גריגורי זאמקובסקי, בנאי בעל ניסיון של 25 שנים בתחום וקצין הנדסה במיל', שלח לצירות בקשה לקבל על עצמו כל משימה שיכולה להועיל למדינת ישראל. "מוכן לעבוד, בלי לחוס על עצמי ובלי להתעניין בהנאות חומריות", ציין, והוסיף הצעה לשלוח לפיקוד הצבאי של ישראל ספרייה קטנה בענייני צבא והנדסה צבאית.
מבחינת השלטונות הסובייטיים, די היה בהצעות המתלהבות האלה כדי להבטיח לזאמקובסקי המסכן כרטיס אל המחנות בסיביר או בקזחסטן, במקרה הטוב. נכונותו התמימה לסייע לישראל בהיבט בעל נגיעה צבאית עלולה היתה לעלות לו בחיים. ואם זאמקובסקי ביקש רק לשתף את קציני צה"ל בספרייה צבאית שברשותו, הרי שמציעים יהודים אחרים העזו להביע את רצונם לעזור למדינת ישראל בגופם ממש.
כך, בסוף ספטמבר 1948 התקבל בצירות מכתב בעברית מרס"ן (מיל') מרגולין, הממוען אל הנספח הצבאי רטנר. הכותב שאל "היש אפשרות ליהודי שלחם ארבע שנים נגד הפשיזם לנסוע לארץ מולדת, לארצנו היקרה, כדי להיות בשעה זו בין טובי עמנו, שנושאים את נפשם בעד החופש של זקן העמים". רס"ן מרגולין, שחתם את מכתבו בקריאה "יחי שר הצבאות בן־גוריון!", השכיל לא לציין את כתובתו. את המכתב שלח מתחנת הרכבת בקייב, וביקש לפרסם את המענה לשאלתו בעיתונות הסובייטית - צעדי הסתרה שנועדו ככל הנראה להקשות על איתורו על ידי סוכני החרש של המשטרה החשאית.
אחרים היו זהירים פחות. מסמכי הצירות מלמדים על פונים יהודים שהתייצבו בה והודיעו במפורש שישמחו להתנדב לצה"ל. אחד מהם היה פ', מרצה בן 35 ובעל משפחה. פ' מסר שהוא לא היחיד, ו"שאילו היתה עוברת בלחש הידיעה כי השלטונות מרשים לנסוע - אף בדרך נסתרת - הרי כאן במוסקבה היו קמים מייד לפחות 10,000 אנשים צעירים, בעלי אידיאלים, בעלי ניסיון צבאי מדרגות צבאיות שונות בעבר".
הסכמה מהסוג הזה מצד סטלין וחבר מרעיו כמובן לא באה. במקומה באו דברים מוכרים יותר במציאות סובייטית: צעדי הענישה והדיכוי. "ייתכן שבהתחלה שני הצדדים - הצירות הישראלית והיהודים המקומיים - לא הפנימו את הסכנה הרובצת על היהודים הפונים לדיפלומטים הישראלים", משער ד"ר קנטורוביץ'. "בריה"מ תמכה בהקמת המדינה היהודית בהצבעה באו"ם, ובחודשים הראשונים העיתונות הסובייטית דיווחה על הקמת ישראל בנימה תומכת למדי. זה עלול היה להרדים את חוש הזהירות, שהוטבע באזרחים הסובייטיים, שהצליחו לשרוד במשך שנים במשטר רודני חסר רחמים".
יחי ישראל, יחי סטלין
גורלם של מרבית הפונים והכותבים לגולדה ולעמיתיה אינו ידוע. אין ספק שכל התכתובת אל הצירות וממנה נבדקה ונקראה על ידי אנשי נ.ק.וו.ד., וסביר שרוב הכותבים ידעו זאת. וולף מוגילבסקי, יהודי בן 76 תושב מוסקבה, ביקש להגן על עצמו ואחרי התשבוחות למדינת ישראל לא שכח לשבח את הממשלה הסובייטית על "עמדתה הצודקת ביחס לשאלת ארץ ישראל", ושיבח אף את העומד בראשה.
"יחי הדמוקרט הגדול ביותר בעולם, ידיד האנושות - יוסיף וויסאריונוביץ' סטלין הגדול!!!", כתב, אך ספק אם "תעודת הביטוח" המילולית הזאת הספיקה לו. על המילים "תקוותנו וחלומנו בני האלפיים היו למציאות", שכתב לפני כן, בבריה"מ של סטלין לא היו מוחלים.
סיפורו של אברהם שטוקרביץ' ממחיש עד כמה הכותבים לצירות ישראל סיכנו את עצמם. בדצמבר 1948, שטוקרביץ', שכבר הספיק לרצות מאסר של 5 שנים בגין עברו כפעיל ציוני בית"רי בליטא העצמאית, במקרה נתקל בתיאטרון מוסקבאי בדיפלומט ישראלי, ואחר כך נפגש עימו שוב כמה פעמים, כדי לספר שכמה יהודים במוסקבה מנסים לגייס כסף עבור מדינת ישראל. לא עברו שבועיים, והוא נעצר. גם רעייתו מאשה נאסרה כמשתפת פעולה ונשלחה לשנות מאסר והגליה.
ד"ר קנטורוביץ' מסביר שביום 7 בפברואר 1949 הצירה והמזכיר הראשון נמיר הוזמנו למשרד החוץ הסובייטי וננזפו על קיום מגע עם אזרחים סובייטים, "במטרה לגרום להם לצאת לישראל", ועל הפצת מידע על ישראל. הנזיפה הדיפלומטית היתה כאין וכאפס לעומת המכות שהנחית סטלין על יהודי בריה"מ.
ההתעוררות היהודית בעקבות הקמת המדינה, ובעקבות בואה של גולדה למוסקבה, הפחידה את הרודן הסובייטי. הפחד התחזק נוכח השמחה הגואה, שחזרה על עצמה בכל פעם שהצירה ואנשי צוותה הגיעו לתפילות בבית הכנסת הראשי של העיר והתקבלו בהתלהבות על ידי אלפי יהודים, אשר באו למקום רק כדי לחזות בפלא של חידוש הקוממיות היהודית ולהציץ בנציגתה.
שמחה זו ומוטיב השאיפה לעלייה אותתו למשטר הסובייטי שנתיניו היהודים מתחילים להרגיש חופשיים מדי. בעיני סטלין, לחופש לא היה מקום בממלכתו, והוא החיש את מסע הרדיפות והטיהורים הרצחני כנגד היהודים, מסע שיסתיים רק עם מותו.
