עולם בלי מבוגר אחראי

היד של המערב. נוכח רף האיומים שהציב פוטין, בולט היעדרו של גורם אמריקני שינהל מגעים עם רוסיה

הכי חריפה השבוע היתה פיונה היל. האישה המרשימה הזאת התפרסמה בעדות שלה בפרשת טראמפ ואוקראינה לפני כשלוש שנים. היא היתה חברה במועצה לביטחון לאומי והיא מומחית בענייני רוסיה ואוקראינה. בראיון השבוע ל"פוליטיקו" אמרה שאנחנו נמצאים כבר בעיצומה של מלחמת עולם שלישית, בין שאנחנו מפנימים את זה באופן מלא ובין שלאו. "עצוב, אבל אנחנו חוזרים אל אותם מחוזות היסטוריים, אותם דפוסים שאמרנו שלעולם לא נרשה שיתרחשו שוב.

"כל מדינה צריכה להקדיש תשומת לב רבה למה שקורה", הוסיפה לגבי התפרקות הסדר העולמי המוכר. אבל כל אלה אמירות כלליות על רעידת האדמה שסודקת אפילו את הבית הישראלי. היל מזהירה שסכנות גדולות עוד לפנינו. פוטין, להערכתה, פועל יותר ויותר בצורה אמוציונלית וסביר שישתמש בכל כלי הנשק שברשותו, כולל נשק גרעיני. חשוב שלא תהיינה אשליות. "בכל פעם כשאתה חושב 'לא, הוא לא יעשה את זה', מגיע הרגע - והנה, הוא כן עושה את זה", אמרה.

דיברתי עם אהרון לב-רן, תת-אלוף במילואים, איש מודיעין בעברו שעוד זוכר את המלחמות הגדולות של ישראל ובייחוד את 1973. הוא מתפלא על היעדר ההתייחסות והיעדר הפעולה מול האיומים הגרעיניים של פוטין, שכוללים את העלאת הכוננות הגרעינית ברוסיה. לדעתו, האמריקנים עשו נכון כשלא הגיבו כמו במשבר קובה או במשבר מלחמת יום הכיפורים בהעלאת הכוננות הגרעינית שלהם; אבל זה השלב שהמלחמה קיבלה ממד גלובלי חמור ומאיים, ומי שנמצא היום בנעלי קיסינג'ר היה צריך לעלות לאוויר. היה צפוי שתתחיל דיפלומטיה של דילוגים כמו בימי המלחמה הקרה, במטרה פרגמטית לחדול את המלחמה הזאת באוקראינה. "זלזלו בפוטין", אומר לב־רן, "לא לקחו אותו ברצינות".

בזירה הדיפלומטית האמריקנים רושמים אי־הופעה נוסף על חוסר מיומנות. הנשיא זלנסקי הנערץ התבטא שבועות אחדים לפני המלחמה בצורה שמחזקת את תחושת הספק לגבי האמריקנים. ב"וושינגטון פוסט", למשל, נכתב ב-28 בינואר כי זלנסקי "מבקר את מדינות המערב, כולל ארה"ב, על הדרך שבה הן מטפלות בהתעצמות הכוח הצבאי הרוסי על הגבול שלו". הוא טען שהן יצרו פאניקה על ידי פינוי השגרירויות. כל זה בליווי רמיזות חוזרות ונשנות שפלישה היא בלתי נמנעת: "הם אומרים: מחר תהיה מלחמה".

זלנסקי אמר עוד שתמונות לוויין לבדן אינן מספיקות כדי להעריך את מטרות הקרמלין, ומתח ביקורת כמעט גלויה על הנשיא ביידן: "אני אסיר תודה לארה"ב על תמיכתה העקבית בריבונותנו ובשלמות הטריטוריאלית... אבל אני הנשיא האוקראיני. אני ממוקם כאן. אני יודע פרטים עמוקים יותר מכל נשיא אחר". מה הפרטים האלה? נדע אולי בשש אחרי המלחמה.

הממשל האמריקני, בעזרת בעלי בריתו האירופיים, הצליח להתאחד ולהתגייס בהפעלת סנקציות ולחץ כלכלי כבד. אבל ניכר היעדרו של גורם אמריקני שינהל מגעים תכליתיים עם רוסיה. זלנסקי מעניק השראה במנהיגותו האמיצה, ביכולתו לגייס את עמו למערכה, והעולם מוחא כפיים. בוריס ג'ונסון הכריז בוורשה שפוטין לא ישיג את מטרתו. לא בטוח שזאת הבטחה גדולה לאוקראינה, שנהרסת תחת מתקפה כבדה. יש כאלה שמרגישים שהחלטתו של זלנסקי להתקבל לחברות באיחוד האירופי היתה טעות גדולה; התגרות קשה מדי בדובים.

מצבה של ישראל בשבוע האחרון הורע. הסביבה השתנתה, זה לא משהו שעשינו או לא עשינו, אף שמבצע הסיוע ההומניטרי לאוקראינה הוא דבר גדול שממשלת ישראל עושה. האם בעולם שבו באירופה ובבריטניה מדברים על אדולף פוטין, ישראל יכולה להמשיך את הקשר התועלתני שלה עם הרוסים? זה יהיה קשה יותר, וכשהלחץ נעשה מאיים - ישראל בצד האמריקני. זה אומר שצה"ל צריך להכין את סדר הכוחות שלו לאפשרויות יותר גרועות, עם יותר חזיתות.

צלילים צורמים

ראש עיריית מינכן דרש ממנצח הפילהרמונית הרוסי לגנות את הפלישה לאוקראינה. פתאום הגרמנים הפכו לאלוהי המוסר

באיזה ביטחון הגרמנים עולים למתקפת נגד מוסרית. לפני שבוע, יום לאחר תחילת הפלישה, הגיש ראש עיריית מינכן, הר דיטר רייטר, אולטימטום למנצח הראשי של התזמורת הפילהרמונית בעיר. במקרה מדובר במנצח רוסי, מאוד מבוקש בעולם המוזיקה, ואלרי גרגייב. הוא נדרש על ידי ראש העיר "לגנות את המלחמה התוקפנית של פוטין נגד אוקראינה". רייטר גם נקב בתאריך וגרגייב נדרש לפרסם גינוי לפוטין לא יאוחר מ־28 בפברואר. העירייה לא מסרה אם הטקס יתקיים במרתף הבירה. בכל אופן, משום שלא מילא אחר התכתיב, פוטר מתפקידו.

הגרמנים, "בשיא כושרם", גם חיסלו מוזיקאים. במקרה אחד, מוזיקאי בשם שמידט חוסל כי הגרמנים היו בטוחים שהוא יהודי. מהר מאוד התברר שמדובר בגרמני נוצרי טהור. הם טרחו מאוד להתנצל ודאגו להבטחת פיצויים לאלמנה על הטעות המצערת.

רייטר, ראש עיריית מינכן, הכריז ש"לא יהיו יותר קונצרטים בניצוחו של גרגייב". אשמתו של המנצח כתומך פוטין היתה ידועה מאז ומתמיד, אבל זה לא הפריע לפילהרמונית של מינכן להעסיק אותו מאז שנת 2015

במקרה שלנו, עכשיו, במינכן, הכריז דיטר רייטר כי "לא יהיו יותר קונצרטים בניצוחו של גרגייב". אשמתו של גרגייב כתומך של ולדימיר פוטין היתה ידועה מאז ומתמיד. בכל זאת, זה לא הפריע לפילהרמונית של מינכן להעסיק אותו מאז עונת 2016-2015. הפעם הוא הגדיש את הסאה - לא בגלל שהביע תמיכה כלשהי בפלישה לאוקראינה, אלא בגלל שהמאסטרו לא עמד בציפיותיו של ראש העיר רייטר. הוא לא הגיב לאולטימטום, בעוד רייטר חשב שמן הדין שישנה את עמדתו החיובית כלפי השליט הרוסי.

הרקורד של גרגייב ידוע. הוא ניצח בפאלמירה, עיר עתיקה בסוריה, כשחיילי הצבא הסורי בהאזנה. חיזיון סוריאליסטי. הוא גם לא סיפק לפני שמונה שנים את ארגוני הלהט"ב בתגובתו לחקיקה רוסית שנחשבה להומופובית. כך גם התזמורת הפילהרמונית ברוטרדם מדווחת על "פער בלתי ניתן לגישור עם המנצח" בנוגע לעמדותיו. גם פסטיבל מוזיקה בשווייץ, שגרגייב היה מנהלו, דרש שיתפטר. עולם הניצוח ועולם המוזיקה בכלל עובר השתלטות מבפנים כבר שנים, ואם האצבע שלך לא מלוקקת ואתה מפסיד שינוי פתאומי בכיוון הרוח - אז הביתה.

משבר בלי זמן

מצב המלחמה הנוכחי מזכיר את תחילת מגיפת הקורונה ברמת אי־הוודאות. הפליטים המתקבצים בגבולות יעמדו בפני ברירות קשות

פעילה בארגון בינלאומי המסייע למהגרים ופליטים אומרת שמספר הפליטים מאוקראינה ומצבם "תלוי בכמה זמן יימשך מצב המלחמה". היא חזרה ממסע מפרך מגבול מולדובה לרומניה, ומבוקרשט חזרה לישראל. "למרות הקשיים שעברתי, זה לא כמו מה שעברו הפליטים עצמם", היא סיפרה, "יש הבדל בין אי־נוחות לסכנת חיים. במולדובה סגרו את המרחב האווירי. זה גרם לזה שפחות פליטים הגיעו אל הגבול. בכל זאת, כבר ביומיים הראשונים הגיעו עשרות אלפים. לגבי גורל הפליטים, הכל תלוי איך זה ייגמר. יש כאלה שבחיים לא ירצו לחיות תחת שלטון פוטין. יכול להיות שתהיה מלחמה פרטיזנית".

היא משווה בין המצב העכשווי לבין מה שהיה בתחילת מגיפת הקורונה. "זה אסון עולמי - לא יודעים באיזה רגע ייגמר ובאיזו תוצאה". לפליטים מאוקראינה יש כיווני יציאה לפולין, מולדובה, סלובקיה ורומניה. "המדינות השכנות נערכו לזה. פגשתי עובד של ארגון ההגירה הבינלאומי של האו"ם. הוא אמר שבמסגרת ההכנות בנו מראש מחנות פליטים", סיפרה.

כשהיא נשאלת אם אין מצב שפוטין מפעיל גם באמצעות הפליטים לחץ על אירופה, אומרת הפעילה ש"הוא מפעיל לחץ על כל העולם, משדר מסר שאינו מפחד משום דבר. זה ממש מובהק. עובדה שכמה שמטילים עליו סנקציות, לא רואים פחד גדול ממנו. אין פעולות יותר נוקבות וחריפות. אין איומים צבאיים פיזיים".

הנשיא ביידן, בנאום מצב האומה ביום רביעי לפנות בוקר (שלישי בערב, שעון ארה"ב), דיבר על כך שפוטין "נתקל בקיר של העם האוקראיני". בראבו, מחיאות כפיים. "אבל גם אם לא תעשה שום דבר - לא תהיה יותר בטוח. לתת לזה לקרות - מסכן אותך יותר".

פעילת ההגירה מציינת שעד עכשיו אין בישראל שינוי מדיניות לעומת מה שהיה נהוג לפני המלחמה בקליטת נכנסים מאוקראינה. "כל עוד אין שינוי בהנחיות, בקרי הגבול ינהגו כפי שהיה קודם". ישראל אינה מדינת גבול עם אוקראינה. נזיפה משגריר אוקראינה צורמת לאוזן הישראלית.

גדול בדורו

דניאל דורון היה מהפכן פיננסי, בוודאי אל מול אליטה סוציאליסטית עיקשת. השבוע הלך לעולמו והותיר מורשת שחורגת בהרבה מכלכלה נטו

דניאל דורון היה איש חסר גיל. כך הגדיר אותו יפה ערן בר-טל בטור פרידה ב"ישראל היום". ביום שלישי הובא דורון למנוחות בבית העלמין מנוחה נכונה בכפר סבא. מותו של האיש, שנשאר צעיר גם בגיל 92, היכה בהלם את מי שמכיר אותו. היה בו ייחוד של אדם, אינטלקטואל, שיכול היה ליצור קשר נפשי עם אנשים בני דור אחר, צעירים ממנו בעשרות שנים.

כשמנסים לשים על חייו כותרת גג, היא תהיה כנראה: נביא הכלכלה החופשית בישראל. בנימין נתניהו, שבא להלוויה וגם נשא הספד, אמר שהוא לא התייפייף עם הפילוסופיה של "השוק החופשי" אלא השתמש בלי להתבייש במילת הקו"ף הנוראית, קפיטליזם. "הוא היה מהפכן", אמר נתניהו. פרדוקס בהוויה הישראלית התכנונית, האטטיסטית, הריכוזית.

אבל היופי בדמותו של דורון, כפי שזכיתי להכיר, היה בממדים הנוספים שרק במבט יותר מקיף מתחברים עם התפיסה הכלכלית שלו, שכל כך היה קשה לו להחדיר אותה לתודעת האליטה המקומית. באחת משיחות הטלפון האחרונות איתו, היו לו הרבה הערות על כתבה בעיתון על קרוב משפחה שלו ממשפחת ברנט הידועה מפתח תקווה. בין השאר הוליך אותי לתמונה קבוצתית גדולה מסוף שנות ה־20, אולי תחילת ה־30, של המאה הקודמת, שם נראה זרח ברנט האגדי בזקנו וכל השאר. "הפעוט שיושב על הברכיים שלו, זה אני", אמר. דורון ז"ל היה נינו של זרח ברנט, שלאחר ההרפתקה הפתח־תקוואית שלו היה ממייסדי נווה שלום, בשכנות של נווה צדק, ואחר כך תל אביב. כילד הוא גדל ברחוב המגיד שיוצא מרוטשילד, והילד הגדול שבלט ברחוב היה יצחק רבין.

הוא גדל במשפחה דתית בעידן הבארט. זה בוודאי עזר לו לא להיטמע בתרבות הצברית הסוציאליסטית ששלטה בנוער. בגיל 22 כתב מאמר התקפה חריף ומלומד נגד הכנענים תחת הכותרת "זובחי מתים", בדפים לספרות של "על המשמר" מכל העיתונים. יחד עם אברהם יבין תרגם בגרסה ראשונה את "התפסן בשדה השיפון" תחת השם "אני, ניו יורק וכל השאר". כך הכירו את סלינג'ר ילדי שנות ה־50 עד ה־70. בניו יורק בשנות ה־60 הוא נכנס לעסקי וילהלם רייך ותורותיו המיניות. הוא אפילו פגש את סול אלינסקי, הרדיקל האגדי, שהצלחתו הכבירה הובילה את החברה האמריקנית אל השוקת השבורה האידיאולוגית שבה היא נמצאת היום. הוא היה כותב קבוע ב"וול סטריט ג'ורנל", וככזה ידע לקרב כמה עיתונאים בכירים לישראל. הבולט שבהם הוא ברט סטיבנס.

דורון שימש יועץ חופשי לנתניהו בכמה מהרפורמות הכלכליות המהפכניות, שהרימו את הכלכלה לרמה שהיא נמצאת בה היום. הוא נהג לומר שאזרחי ישראל משלמים מס קרטל קבוע שמייקר את המצרכים בעשרות אחוזים. אלמלא דורון לא הייתי מגיע ללימוד ולו שטחי של יסודות הכלכלה החופשית. זה היה למרגלות האלפים האוסטריים, בסמוך לבקתת הנופש של פרידריך האייק. אחר כך נוצר אצלי הדימוי של זאב שטרנהל, שלמה אבינרי ודני גוטוויין, שעומדים כשוטרי מכס בשערי נתב"ג ובודקים על גופם של הנוסעים הנכנסים לראות ששום ספר של אדם סמית, ג'ון סטיוארט מיל, מילטון פרידמן, פרידריך האייק וחבריהם לא נכנס לגבולות הארץ.

ספרו של דורון, "תמול וכישלון", המבטא את הפסימיזם הבסיסי שלו לגבי החברה הישראלית, יצא לאור ביום מותו. הוא השאיר אחריו אישה, סוזן, ושתי בנות, אביה ועמליה