לומר "לא" - ולהישאר בחיים

הנשיא ג'ו ביידן הגיב ספונטנית. בשיחת הטלפון בת חצי השעה שקיימו הוא ונפתלי בנט ביום ראשון, נענה הנשיא האמריקני בו במקום להזמנת ראש הממשלה לבקר בישראל. בהמשך, טרח הבית הלבן לפרסם הודעה רשמית שלפיה הביקור יתקיים עוד במהלך שנת 2022.

ההודעה על המסע לישראל התקבלה בהפתעה בקרב חלק מהיועצים בבית הלבן, ועל כן ההערכה היא שביידן יבקר כאן רק בעוד חודשים רבים. הנכונות וההתלהבות של ביידן, שממעט מאוד לצאת מגבולות ארה"ב, לבוא לישראל, אומרות הרבה.

ראשית, הוא אכן אוהב את המדינה היהודית. שנית, ביידן וממשלו רוצים מאוד בהמשך קיומה של הממשלה הנוכחית, ומאוד לא רוצים שנתניהו יחזור. שלישית, מצבו של הנשיא בסקרים גרוע. ביקור בישראל, שעדיין נהנית מקונצנזוס של אהדה, יכול לתת לו כמה נקודות לפני "בחירות האמצע" לקונגרס, שיתקיימו בסתיו. גם אצל היהודים והממסד היהודי, שמצביעים ברובם לדמוקרטים, קפיצה לארץ הקודש לא תזיק.

אך יש מרכיב נוסף, חשוב מאוד, שראוי לשים אליו לב. כאשר יבוא ביידן אלינו תהיה זו הפעם הראשונה זה 25 שנה, שנשיא אמריקני מבקר בישראל בשעה שראש ממשלתה מצהיר בגלוי כי הוא מתנגד להקמת מדינה פלשתינית. עד לפני שנים ספורות תרחיש כזה נראה דמיוני.

ראש הממשלה האחרון שהחזיק פומבית בעמדה זו - בניגוד למורשת שמנסים לייחס לו - היה יצחק רבין. אפילו בשיאם של הסכמי אוסלו, שבועות ספורים לפני שנרצח, רבין הדגיש כי הוא מסכים לכינון "ישות שהיא פחות ממדינה".

כל מי שבאו אחריו - נתניהו, ברק, שרון, אולמרט ושוב נתניהו - השתמשו במונח "מדינה" שלה, לדעתם, זכאים הערבים תושבי יהודה, שומרון ועזה. בנט הוא הראשון זה שנות דור שמצהיר בתוך החדרים ומחוצה להם, כי הוא מתנגד למדינה פלשתינית. והוא לא מתקפל בעניין זה, אף שביידן השמיע דברים ברורים בעד והבהיר כי הוא חלוק עליו.

זוהי אבן דרך חשובה, המעידה שאפשר להגיד "לא" למדינה פלשתינית ולהישאר בחיים. או בניסוח אחר, כאשר מגיעים הדברים לקיומה ולביטחונה של ישראל, לא חייבים לשחק משחקי העמדת פנים - זו היתה הטקטיקה של נתניהו - אלא אפשר לומר את האמת הפשוטה. ארץ ישראל לעם ישראל, ורק לו.

ההסכם - והריכוך

לביידן צפויה להיות סיבה נוספת, משמעותית מאוד, לבקר בישראל בעוד כמה חודשים - איראן. עד לפני חודשיים-שלושה, הנחת העבודה היתה שאיראן וארה"ב לא יגיעו להסכם גרעין חדש. בשבועות האחרונים, עולה בבורסת ההימורים ההסכם המחודש.

אינדיקציות שונות מובילות למסקנה הזו. למשל, הצעד המדהים למדי של הסרת העיצומים האמריקניים על מרכיבים בתוכנית הגרעין האזרחית של איראן. או ההתפטרות של שלושה מחברי צוות המשא ומתן של ארה"ב לשיחות, ובהם ריצ'ארד נפיו, סגן ראש המשלחת האמריקנית ומי שבתקופת אובאמה החזיק את התיק האיראני במועצה לביטחון לאומי בבית הלבן. על פי דיווחים בתקשורת האמריקנית, השלושה לא הסכימו עם המדיניות של רוברט מאלי, שידוע בגישתו הרכה מאוד כלפי איראן, ומנהל את השיחות מטעמו של ביידן.

ההתפטרות היא מהלך רועם, אלא שנפיו צפוי לקבל תפקיד אחר בממשל, ולכן הוא לא מספר מדוע עזב. ברור, עם זאת, שלא היה נוטש בשיא המערכה, לו חשב שהכל בסדר.

גם סימנים אלה וגם הצהרות איראניות, רוסיות, אירופיות ואפילו אמריקניות, מתחברים למגמה המאותתת כי הסיכויים להסכם גדלים. ברקע להם, מנקודת מבט אמריקנית, כבר לא נמצא רק האתגר הסיני, שעמד בראש סדר העדיפויות של ארה"ב והיה התירוץ של ביידן להתרכך מול האייתוללות. עכשיו זוהי "הפלישה הגדולה ביותר מאז מלחמת העולם השנייה", כפי שתיאר ביידן את המלחמה הממשמשת ובאה מצד רוסיה, נגד אוקראינה.

כמעט כל הקשב האמריקני בענייני חוץ וביטחון מופנה לגבול הרוסי־אוקראיני. בתנאים האלה, לביידן יש מבחינתו עוד סיבה לסגור כבר, כך או אחרת, את התיק האיראני, ולהתקדם הלאה.

ישראל ללא ספק תתנגד להסכם. היא למעשה כבר מציפה את האמריקנים בחומרים על המרכיבים השגויים במתווי ההסכם הנידונים. בנט הקדיש לכך חלק נכבד מהשיחה עם ביידן ואמר לנשיא דברים ברורים. זו גם אחת ממטרות נסיעת ראש המועצה לביטחון לאומי, איל חולתא, השבוע לוושינגטון. אגב, גם בנט וגם יאיר לפיד משוכנעים שישראל משפיעה באופן ממשי על עמדות הממשל במשא ומתן מול איראן - טענה שלא כל כך מתיישבת עם הקו המרוכך של האמריקנים בווינה.

הראיה - לרה"מ בנט אין ספק שנזקי ההסכם, בכל המתכונות המונחות על השולחן, יהיו גדולים מיתרונותיו. לכן, הוא מנסה להשפיע על הקו האמריקני אך באותה נשימה שולל אותו לחלוטין.

אבל בחזרה לביקור האפשרי. בהנחה שיהיה הסכם - ביידן ירצה להראות גם לישראלים וגם לבעלות הברית האחרות של ארה"ב באזור כי הוא עדיין מחויב לביטחונן. זו צפויה להיות סיבה משמעותית נוספת לביקור העתידי.

ביידן מוצא עצמו במגננה גם מול הסינים וגם מול הרוסים, דווקא משום שמלכתחילה הפגין חולשה מול איראן ואחר כך ברח מאפגניסטן. לו היה נוקט מדיניות "בעל הבית השתגע" כמו טראמפ, כל הדיקטטורות הללו היו נזהרות בכבודו.

אך ביידן אינו טראמפ, והרבה אמריקנים בהחלט מתרפקים על מדיניות הנשיא הקודם. הרבה, אבל לא מספיק. על פי הסקרים, טראמפ מפגר בעקביות אחרי הנשיא הנוכחי ומעורר אנטגוניזם ברמה כה גבוהה שנראה כי אין לו סיכוי לשוב לבית הלבן.

הידיד הבא של ישראל?

מאידך, בשמי המפלגה הרפובליקנית מתחיל לזהור כוכבו של חבר הקונגרס לשעבר, רון דה־סנטיס, כיום מושל פלורידה. דה־סנטיס עדיין אינו דמות לאומית בארה"ב ובסקרים הארציים עדיין מפגר בהרבה אחרי ביידן. אבל, במדינתו פלורידה, שנחשבת לנייר לקמוס של כלל הציבור האמריקני, הוא גובר על ביידן בהליכה. ומה שחשוב יותר, לדעת רבים, לדה־סנטיס יש את "זה", כלומר את התכונות וההתנהלות ההולמות נשיא פוטנציאלי.

הנשיא לשעבר טראמפ, שמכל מדינות ארה"ב החליט לעקור מניו יורק דווקא לפלורידה, כבר החל לחבוט במי שעשוי להיות יריבו מבית. טראמפ חושש שדה־סנטיס יזכה במועמדות המפלגה הרפובליקנית בבחירות 2024.

החשש מוצדק. דה־סנטיס הוא פוליטיקאי חכם מאוד וימני מאוד. כמו טראמפ הוא מעז ללכת נגד הזרם אך עושה זאת באופן מתורבת. הוא גם אוהב ישראל שאין כמותו. הדמוקרטים סימנו אותו וכבר שנים מנסים להפיל אותו במלכודות שונות, ללא הצלחה.

דה־סנטיס עוד לא הכריז כי יתמודד לנשיאות, אבל מקפיד לא לפסול את האפשרות. נכון לעכשיו הוא נערך להתמודד על כהונה שנייה כמושל פלורידה, בבחירות שיהיו בנובמבר 2022. אם ינצח, ואם ב־2024 באמת יהפוך לנשיא ארה"ב, לאיראן מצפים ימים קשים מאוד ולישראל תקופת פריחה. דה־סנטיס עצמו, אגב, אינו תומך גדול של מדינה פלשתינית.