דו"ח אמון הציבור במוסדות השלטון, שיפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה, צפוי להיות קשה מקודמו. האמון במוסדות הציבור יורד בתלילות, ומציב תמרור אזהרה בפני מקבלי ההחלטות. סביר שזה גם מה שיאמר נשיא המדינה, שלו יוגש הדו"ח בחודש הבא.
מבין מוסדות הציבור, זוכה צה"ל באופן מסורתי לאמון הרב ביותר. מובן גם למה: משרתים בו הילדים שלנו, שמגינים עלינו. אבל גם האמון בפרה הקדושה הזאת מתכרסם בהתמדה. בדו"ח של השנה שעברה נרשמה ירידה חדה של 10 אחוז באמון הציבור בצבא, מ־90 אחוזי תמיכה ל־81 אחוזים. יודעי דבר מספרים שירידה נוספת צפויה השנה בכל מוסדות הציבור, ובכללם בצה"ל.
עמיתי עמוס הראל פרסם השבוע ב"הארץ" ממצאי סקר שערך המכון על דימוי צה"ל, שמשקף תמונת מצב מדאיגה מאוד. פחות משליש מהציבור נותן לצבא ציון טוב על התנהלותו הכלכלית והתקציבית, ורק רבע נותן לו ציון טוב על היחס לחיילים והטיפול בבעיותיהם.
לנתונים האלה יש שלל סיבות. משכר חיילי החובה (שיועלה ב־50 אחוז מראשית השנה הבאה), דרך המשבר בתחומי ההסעות וההסעדה בצבא, וכלה בעיסוק המופרז של צמרת צה"ל בעצמה ובתנאיה. "תוספת הרמטכ"ל" שקובעה באחרונה בהחלטת ממשלה אולי סותמת לקונות, אבל ציבורית היא נראית רע מאוד.
צה"ל - או ליתר דיוק: העומד בראשו - אומר שהוא מבין את זה, אבל פועל בדיוק ההפך. עדות לכך ניתנה השבוע כאשר כוכבי החליט להעניק דרגת תא"ל אישית למקורבתו, ראש מחלקת מדעי ההתנהגות הדס מינקה. כוכבי זעם כשהעניין דלף ל"ישראל היום", ומיהר לפעול: ביום שבו פורסמה הידיעה הוא הביא את העניין לדיון שיבוצים, וקבע עובדה מוגמרת. כך הוא נהג גם לפני שנתיים, כאשר ביקש למנות את גיל מסינג לדוברו; ביום שבו פורסמה הידיעה (גם אז ב"ישראל היום"), הוא הוציא הודעה על המינוי, שלא יצא בסופו של דבר לפועל.
את ההחלטה להעניק למינקה את הצ'ופר החריג של דרגה אישית הסביר כוכבי "לאור האפשרות להאריך את כהונתה בשנתיים נוספות, ולאור תרומתה הייחודית לצה"ל והפרויקטים יוצאי הדופן שהיא מובילה".
אין חולק על כך שמינקה היא קצינה טובה. הסופרלטיבים שכלולים בתגובה - "ייחודית", "יוצאי דופן" - קצת מטרידים. בכל חלקי צה"ל משרתים מי שמובילים פרויקטים לא פחות יוצאי דופן. כראש אמ"ן לשעבר מכיר כוכבי רבים מהם: היחידות הטכנולוגיות, למשל, מלאות במוקדי ידע ייחודיים שאין להם תחליף, וגם אין להם דרגות אישיות.
אבל יש דוגמאות מובהקות יותר. הבולט שבהם הוא ערן אופיר. קצין לוגיסטיקה בעברו, שזה יותר מעשור בונה בידיו את ביטחון ישראל. זה התחיל בגבול עם מצרים (241 ק"מ של גדר שבלמה את מעבר עשרות אלפי מחפשי העבודה מאפריקה), המשיך בגבול עם סוריה (פרויקט בזק שהחל עם פרוץ מלחמת האזרחים במדינה ובלם מסתננים וטרור), עבר לגבול עם עזה (פרויקט תת ועל קרקעי, פיזי וטכנולוגי, שפתר את בעיית המנהרות), ומתמקד כעת בגבול לבנון (הקמת מכשול חדש שאמור לשלול מחיזבאללה את היכולת לחדור לישראל בקלות במלחמה הבאה).
אופיר הוא תת־אלוף. הוא היה כזה כשהתחיל את פרויקט הגדר עם מצרים ב־2010, והוא נשאר באותה הדרגה עד היום. את ההצעות להעניק לו דרגת אלוף אישית דחה כוכבי על הסף. הפז"מ שלו נספר כנראה אחרת מזה של מינקה, או שהפרויקטים שלו פחות "ייחודיים" ו"יוצאי דופן". ואולי ההסבר פשוט בהרבה: הוא לא מקורב מספיק.
על אופיר היו לאורך השנים לא מעט רינונים. הפרויקטים שהוא מוביל עולים מיליארדים, והיו כאלה שטענו שהוא גוזר קופונים מהצד. מבקר המדינה בדק את הפרויקט ולא מצא דבר, מבקר מערכת הביטחון בדק ולא מצא דבר, וגם צה"ל בדק ולא מצא דבר. החקירה של המשטרה הצבאית כללה אז מעקבים והאזנות לאופיר, באישור הפרקליטות הצבאית. היא נגמרה בלא כלום.
אם ידוע לרמטכ"ל דבר שסותר את הממצאים האלה, מחובתו לפתוח חקירה מחודשת, ואם יש בה ממש - להדיח את אופיר לאלתר ולהעמידו לדין. כל עוד זה לא המצב, זכאי אופיר (ורבים אחרים), לתשובה למה מינקה כן והוא לא.
למי שיטען שדרגת אלוף אישית אינה דומה לדרגת תת־אלוף, מומלץ להתמודד עם הנתון הבא: מאז נכנס כוכבי לתפקידו כרמטכ"ל, נוספו שלושה אלופים למטה הכללי (ושני תתי־אלופים). כל אחד מהם סוחב אחריו לא רק משכורת גבוהה יותר, אלא גם לשכה, עוזרים ולעיתים מטה שעלויות בצידו.
צה"ל התהדר במשך שנים בהיותו צבא צנוע. החיילים עדיין כאלה: הם נוסעים לעיתים בעמידה, ומקבלים לא פעם מזון שאינו ראוי למאכל. לקצונה הבכירה, לעומת זאת, מומלץ לעבור קורס רענון קצר. אם היא תשכיל להתחבר לשטח מחדש, ותפסיק לעסוק באופן אינטנסיבי בענייניה ובאלה של מקורביה, אפשר שאמון הציבור בה ובהחלטותיה יחזור לעלות.
הטובות לצה"ל
בהמשך לכך, חגגו השבוע בצה"ל את מינויה של אלופה נוספת למטה הכללי - אורלי מרקמן, שתכהן כנשיאת בית הדין הצבאי לערעורים, ותצטרף אל יפעת תומר־ירושלמי שמכהנת כפרקליטה הצבאית הראשית.
זה אכן תקדים: מעולם לא כיהנו שתי נשים במקביל במטכ"ל. ועדיין, סיבה למסיבה זה לא; צה"ל מפגר הרחק מאחור בכל הקשור לשילוב נשים בצמרת הארגון. רק לשם ההשוואה, בבית המשפט העליון כיהנו כבר שלוש נשיאות, ובישראל כבר היו שתי פרקליטות מדינה ושלוש נציבות שב"ס.
צבאות הם ארגונים מוטים גברית. זה נובע מהעובדה שהיסטורית, כל הלוחמים היו גברים, ומכאן שהם גם אלה שהתקדמו וקידמו את מי שלחמו לצידם. זה כבר מזמן לא המצב; לא רק משום שנשים משרתות היום בשלל תפקידי לחימה (בהגנה האווירית, במשמר הגבול, בפיקוד העורף ובמערך הגנת הגבולות השיעור שלהן מגיע ל־50 אחוז), אלא משום שבצמרת הצבא צריך לא רק פיקוד אלא גם ניהול.
אין שום סיבה שנשים לא יעמדו בראשות אכ"א, אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, אגף התקשוב, אגף המודיעין ועוד. כדי שזה יקרה צריך לקדם אותן קודם כל לדרגות אל"מ ותא"ל: לקדם מקצועית, לא אישית. זה לא רק שוויוני וצודק; המגזר העסקי כבר הוכיח שנשים בתפקידי ניהול בכירים משביחות את הארגון.
עו"ד גייל שורש, לשעבר בכירה במוסד וכיום מומחית לענייני מגדר, יזמה תוכנית להגדלה שיטתית של הנשים בצמרת צה"ל וארגוני הביטחון האחרים. היעד: 30 אחוז עד שנת 2030. היא פנתה עם התוכנית לפני חודשים רבים לצה"ל, ועד לרגע זה לא קיבלה תשובה.
בצר לה, פנתה שורש אל מכר ותיק מימי המוסד, יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת רם בן־ברק. הוא ביקש ממנה לגבש את תוכניתה לכדי הצעת חוק. זה מהלך ראוי, שייטיב עם הציבור, ייטיב עם הנשים וייטיב עם צה"ל. לא ברור רק למה הצבא לא יוזם אותו בעצמו (או לפחות מאמץ אותו), ומרוויח על הדרך עוד כמה נקודות באמון הציבורי שאובד לו.