מאז האסון הקשה בהר מירון דובר רבות על הוואקום המשילותי שקיים במקום, הגורם לקשיים בפיקוח ובניהול של האתר. המתחם על חלקיו השונים מצוי בבעלות היסטורית של גופי "הקדש" עתיקים שונים, ובמשך עשרות שנים נעשו ניסיונות רבים על ידי המדינה להסדיר את המצב, כולל הפקעה מלאה של המתחם מידי בעליו והקמת גוף ממלכתי מיוחד שינהל את האתר תחת רשות המקומות הקדושים.
נגד צווי ההפקעה הוגשה עתירה לבג"ץ, שהקפיא את המהלך. תחת אילוץ זה נוצר מתווה פשרה, שלפיו האתר מנוהל על ידי גוף בשם "ועדת החמישה", המכיל נציגים של ההקדשות השונים ושל משרד הדתות, אבל עיון בחומרים שהצטברו במשך השנים מציף את הפער הגדול בין המדינה ומוסדותיה לבין הציבורי החרדי.
אל מול השפה המודרנית של רשויות המדינה ניצבים אנשי ההקדשות ששפתם כולה דתית־מיסטית. הללו נזעקים לנוכח ניסיונות ההסדרה ורואים בהם חילול הקודש, פריצת גדר וזילות גדולה.
מסמכים שהוגשו לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה שדנה בתוכנית מתאר חדשה למתחם, מהווים מקרה בוחן מרתק לסוגיה. כך, למשל, תוכנית הבינוי שהוגשה להפקדה ביולי 2018 מבקשת להסדיר את המתחם, לפרק אלמנטים של בנייה לא חוקית בו, לייצר רחבות גדולות ונגישות, ולבנות יציעים קבועים לאירועי ההדלקה של ל"ג בעומר.
"יש לפתח רחבות פתוחות ומרוצפות עבור ציבור המבקרים", נכתב בתוכנית, "יש לתכנן רחבת כניסה פתוחה גדולה המאפשרת קליטה נאותה והתכנסות ציבורית של קהל מבקרים גדול".
בין המתחמים השונים, "יש לתכנן מעברים נאותים ורחבים להולכי רגל בין הרחבות". הטריבונות הזמניות יוחלפו במבני קבע, כאשר התכנון "יבוצע באופן שלא ימנע מעבר חופשי של הולכי רגל ונתיב פתוח ורחב לרכבי הצלה במקרה הצורך".
הוועדה מתייחסת למבנה המרכזי של הקבר כאל "מבנה לשימור", ולפיכך קובעת ש"יש להחזיר את המבנה ההיסטורי ככל שניתן למצבו המקורי ולפרק כל תוספות בנייה מאוחרות ואלמנטים מבנייה קלה ו/או תשתיות שנוספו על חזיתות המבנה במהלך השנים... אין לאפשר תוספות בנייה בעתיד". כך גם נקבע שיפורקו מבנים שנוספו על גג מבנה הקבר, "מרפסת הכהנים" - מרפסת שנבנתה מקורות ברזל ופח לפני כ־15 שנים, ומבנים אחרים באתר עצמו.
“מתחם תיירותי גרידא”
אף שתוכנית המתאר הדגישה כי יש לשמר את אופי המקום כאתר תפילה ולימוד תורה, עלו התנגדויות מצד נציגי מרבית ההקדשות השונים. כך, למשל, אנשי ההקדש הספרדי של צפת מחו על הכוונה להרוס את בית הכנסת שעל גג המבנה ואנשי "ישיבת אור הזוהר - זוהר הרקיע" התנגדו להריסת מתקן "הכנסת אורחים" שבבעלותם. אבל ניכר שהמאבק האמיתי ניטש על אופיו של המקום עצמו.
"מגמת התוכנית משמעה שינוי דרמטי של צביון המקום", כותבים אנשי ועד ההקדשות האשכנזי, "ממקום מקודש לתפילות ולימוד תורה כיאה לו, למתחם 'תיירותי' גרידא... בלי כל התחשבות בצביונו הדתי של המקום.
"התוכנית מתעלמת ממנהגי דת ואורחות המקום הקדוש כפי שנהגו שנות דור", נאמר במסמך, "התוכנית אינה מייחסת את החשיבות הנדרשת לעובדה כי מדובר בסופו של יום באתר דת, תפילה ומסורת, בעל חשיבות רבה לציבור האמוני".
אנשי ההקדש היו רוצים לראות במקום משהו דומה יותר לבית הכנסת הגדול, או ישיבה גדולה, מאשר אתר ממלכתי רשמי ומסודר. צורכי הדת העכשוויים קובעים, בין היתר, כי יש לקיים מבני ישיבות סמוך ככל הניתן לציון הקבר עצמו, "ועל כן אין במבנים חלופיים שאפשר ויוקמו בקרבת מקום כדי להוות תחליף". מעבר לכך, קיים חשש מפגיעה בקברים בעקבות עבודות במקום, "שכן כל ההר נחשב למעשה לבית קברות ענק עוד מתקופת התנאים ועד הדורות האחרונים".
במעמד בית המקדש
המסמך המרתק מכולם הוא התנגדות שהגיש הרב יואב אברהם, איש ועד ההקדשות האשכנזי. מדובר באדם שמקדיש את ימיו ולילותיו לתחזק, לשמר ולתפעל את המקום. אף שוועד ההקדשות הגיש מסמך מפורט שנוסח על ידי עורכי דין, אברהם ראה לנכון להגיש לוועדה גם טיעונים מטעמו באופן אישי. המסמך נכתב בשפה תורנית ברובו, ו־180 עמודיו כוללים ציטוטים רבים ונרחבים ממלוא היקפה של הספרות התורנית והקבלית. אחת הטענות היסודיות שלו היא שבהתנגשות שבין רשויות התכנון ואנשי הדת, ידם של האחרונים על העליונה. "יש לומר שעל האינטרסים של הרשויות החילוניות להיות כפופים ובטלים לאינטרס האנושי־דתי". לדבריו, לא רק שהתוכנית לא מכירה באופיו הדתי העמוק של המקום, "אלא להיפך, נחזה שהתוכנית מתורגמת כ'פעילות מיסיונרית חילונית' שבאה להמיר את אופי ומאפייני הפעילות הדתית במקום קדוש לפעילות בעלת מראה כאילו־דתי". לדבריו, התוכנית היא בעלת מאפיינים "חילוניים־מוזיאוניים שפוגעים קשות בנורמות ובמנהגי הדת במקום", מה שמסביר את עוצמת ההתנגדות.
כאן מתגבר הטון הרגשני: "חוצפה! חוצפה! חוצפה! היא ההעזה של פקידי המדינה ובפרט החילוניים לקבוע לתנאים הקדושים רשב"י ובנו ותלמידיו את אופי וסוגי הפעילות שיש על המגיעים למקומם הקדוש להתנהג". לדבריו, זה לא שונה ממצב שבו נאצים "יתכננו את אופי הפעילות ביד ושם".
מסקירה ארוכה של מקורות חז"ל וקבלה, הוא מסיק כי "האופי השמיימי־ניסי של המערה" מחייב כי "אופי האישיות של המתעסקים בניהול האתר, מתכנניו, ומבקריו צריך להיות במדרגה רוחנית גבוהה". לדבריו, מעמדו של האתר דומה ל"מעמד בית המקדש", והנורמות, המנהגים והצרכים שלו "הפוכות מהכותל המערבי", שהוא רק שריד של בית המקדש החרב.
אברהם מביע התנגדות לתוכנית להקמת טריבונות קבועות, מכיוון שהן דומות ל"אמפיתיאטרון־אצטדיון", והן "כאילו נלקחו מתרבות רומי, שהיא אנטיתיזה לתרבות משפחת רשב"י ובניו שהתנגדו להם" וברחו מהרומאים בשל כך. לסיכום טוען אברהם כי התוכנית היא לא פחות מאשר "פאתווה. בבחינת להשמיד, להרוג ולאבד את פולחני הדת באתר הרשב"י".
רבות מטענות המתנגדים הן ענייניות, ורוב המסמכים מנוסחים בשפה המשפטית המקובלת במקרים כאלו. אולם הקריאה בין השורות, ובעיקר בדבריו של יואב אברהם, חושפת את הזרם התת־קרקעי שמניע את הדיון כולו מצידם של אנשי ההקדשות. באתר שכל כולו מיסטיקה ומטאפיזיקה, תכנון מערבי מודרני ומסודר הוא כמו לנסות לצייר בצבעי מים על לוח שמן.
