"חשֵכָה נראית", ספרו של ויליאם סטיירון שראה אור במקור ב־1990 ותורגם לעברית כמה שנים אחר כך, ב־1996, נחשב לפורץ דרך בשיח על דיכאון: העובדה שסופר מפורסם ומצליח כמו סטיירון, שכתב בין השאר את הרומן "בחירתה של סופי" - שעובד גם לסרט קולנוע בכיכובה של מריל סטריפ - מתוודה על משבר נפשי גדול, נתפסה כסנסציה, והפכה לפורצת דרך בקידום הפתיחות בדיון על דיכאון.
אבל היום, כאשר לא רק סופרים ומשוררים אלא גם הספורטאים המעוטרים ביותר מתוודים על כך שהם סובלים מדיכאון וממחשבות אובדניות - אם נזכיר רק כמה מהשמות: הכדורגלנים ג'אנלואיג'י בופון ואנדרס אינייסטה, השחיינים מייקל פלפס ואמנדה בירד, הטניסאית סרינה ויליאמס, שחקני האן.בי.אי ג'רי ווסט ודלונטה וסט ורבים אחרים - עצם הווידוי כבר הרבה פחות שובר מוסכמות מבעבר.
פרסומו המחודש של "חשכה נראית" בימים אלה, בהוצאת ספרי עליית הגג ובתרגום מחודש של יהודה מלצר - שתיקן את תרגומו־שלו משנת 1996 והוסיף אחרית דבר שנייה לצד זו שכתב בעבר - מאפשר לחזור ולקרוא בו כשלעצמו, ללא מעטה הסנסציה שעטף אותו בעבר. עתה הוא נקרא כעדות קרובה ועשירה בדימויים על המחלה שנותרה במידה רבה "מסתורין גדול", כפי שכתב סטיירון לפני 30 שנה.
"בעיניי, ההישג של סטיירון הוא בתיאור ההוויה הכואבת של דיכאון כיותר מאוסף של סימפטומים פסיכיאטריים שאנחנו מכירים מהמדריך הפסיכיאטרי, ה־DSM", אומר פרופ' יוסי לוי־בלז, פסיכולוג קליני וראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי במרכז האקדמי רופין. "סטיירון לא מתאר רק ייאוש, חוסר תקווה, ערך עצמי ירוד, קושי בקבלת החלטות וכיוצא באלה, אלא הוא מתאר קודם כל כאב נפשי בלתי נסבל".
לוי־בלז מעיד כי הוא "מלמד את הציטוטים מהספר בכיתה - את התחושה של האדם הסובל מדיכאון ש'משהו השתנה בי לתמיד', את אובדן השליטה על הרגשות ואת הסחרור הרגשי שיש בו עצב אבל גם כעס, אשמה, שנאה וגועל. פרופ' ישראל אורבך המנוח, שהיה אחד התיאורטיקנים הגדולים של אובדנות, יצר שאלון על בסיס משפטים מתוך ספרו של סטיירון, וכאשר העברתי את השאלון למי שניצלו בנס מניסיונות אובדניים, הם הופתעו לגלות שמישהו ניסח את הדברים, שהם לא לבד בחוויה של הדיכאון. היה מצמרר לשמוע את זה. סטיירון הצליח לגעת בעצב עמוק שההגדרה היבשה של דיכאון לא מכסה, והצליח לתת לזה מילים, שאנשים רבים זקוקים להן".
"הדיכאון הוא דמוקרטי"
"חשכה נראית" מתחיל בערב אחד בסוף אוקטובר 1985. באותו ערב, כותב סטיירון, חדרה אליו ההכרה שמאבקו בדיכאון עלול להסתיים במותו. הוא הגיע לפריז לקבל פרס ספרותי מכובד שכלל המחאה בסכום של 25 אלף דולר, אלא שבאותו זמן הדיכאון שלו כבר החריף עד כדי כך שבמשך חלקים גדולים מהיום הוא לא היה מסוגל לתפקד, וכמעט שלא הצליח לצאת מחדרו ולהשתתף בטקסים.
אנשי הפרס התקשו להאמין כאשר סטיירון הודיע להם שלא ישתתף בארוחה שהם ארגנו לכבודו, ולאחר שקיבל את ההמחאה ותחב אותה לכיסו, היא נשמטה ממנו לרצפה והלכה לאיבוד.
סטיירון מעיר על כך כי אובדן ההמחאה (שנמצאה בסופו של דבר) לא היה רק תוצאה של הבלבול והמצוקה הפנימית שהיה שרוי בהם, אלא גם ביטוי לא־מודע למחשבה שהוא למעשה לא ראוי לפרס - כחלק בלתי נפרד מאותו תיעוב עצמי האופייני לדיכאון.
אבל סטיירון לא מסתפק בתיאור הדיכאון כשלילתה של החיוניות (כפי שמרמז המונח העברי, המשמיע את דיכוי האוֹן, ביטול היצר). הוא יוצא נגד היבשושיות של המונח האנגלי, depression, המשמש גם בכלכלה ובגיאולוגיה לתיאור של שפל כלכלי או שפל קרקע. שכן, בעיניו מה שתוקף אותו קרוב יותר לסופה איומה ופראית, שהיה מתאים לה מונח כמו brainstorm (סיעור מוחות), אם הוא לא היה תפוס כבר על ידי משמעות אחרת.
סטיירון כותב על הדיכאון כסופר - לא רק משום שכתיבתו צובעת את גווני השחור של הדיכאון בדימויים ובהבחנות שנותנים לחוויה הזאת עושר רגשי וספרותי, אלא גם משום שהוא מדגיש לכל אורך הספר את הקשר המיוחד שבין דיכאון וסופרים, או דיכאון ואמנים בכלל. אמנים, הוא כותב, ובמיוחד משוררים, פגיעים במיוחד להפרעה הזאת - והוא מונה שורה ארוכה של אנשי ספרות ואמנים שסבלו מדיכאון והתאבדו - מוואן גוך, דרך וירג'יניה וולף, רומן גארי, מרק רותקו, ארנסט המינגווי, פול צלאן, ג'ק לונדון, אן סקסטון, דיאן אַרְבוּס, ועד לוולדימיר מיאקובסקי, שכמה שנים לאחר שביקר את התאבדותו של בן דורו, המשורר הגדול סרגיי יֶסֶנין, התאבד בעצמו.
לדברי ד"ר יהודה מלצר, יש מי שהטיחו ביקורת בסטיירון על המיקוד שלו באמנים. "הרשימה הזאת של אמנים מוגבלת מאוד מכמה סיבות: ראשית, הוא מתמקד בסופרים מערביים ולא מזכיר סופרים יפנים או רוסים. אבל יותר מכך, כועסים על סטיירון על כך שהוא עובר את הדיכאון בתנאים נוחים, שיש לו תהילה, כסף, חברים ומשפחה אוהבת, שהוא יכול להרשות לעצמו להתאשפז בבית חולים יקר. לכן היה לי חשוב להזכיר באחרית הדבר עוד שני סוגים של אנשים שסובלים מדיכאון: מחד ספורטאים, שהם לא פחות סלבריטאים ממנו ולא פחות עשירים ממנו, ומנגד מובטלים".
מלצר, עם זאת, מבקר באחרית הדבר שלו את הניסיון להציב את המדוכא העשיר בדרגת סבל נמוכה יותר. "יש מספיק עדויות כדי להפריך את הדעה הכעוסה הזאת: בעומק התהום ובקצה החבל, הדיכאון הוא כנראה בכל זאת דמוקרטי", הוא כותב.
"לא עוזר לומר 'צא מזה'"
חלק גדול מספרו של סטיירון מוקדש לתהליך הארוך והמבלבל של הבנת חומרת מצבו והחיפוש אחרי טיפול מתאים. בתחילה, הוא מייחס את המשבר הנפשי שלו לגמילה מאלכוהול, כי זמן קצר לפני התפרצותו הוא הפסיק לשתות, אחרי שנים ארוכות שבהן האלכוהול הגן עליו, כדבריו, מפני הדֵמוֹנים של הנפש. וברגע שההגנה הזאת התפוגגה, הוא מצא את עצמו פגיע וחשוף.
אבל כפי שמתברר, היו לדיכאון שלו גורמים רבים נוספים. אביו היה דיכאוני, כך שיש לדיכאון שלו גורם תורשתי מובהק, ונוסף על כך, אמו מתה כשהיה נער, ולאובדנה היה כנראה תפקיד קריטי בהתפתחות המחלה. לפי הדעה הרווחת בקרב חוקרי הנפש, אובדן מוקדם כזה עלול ליצור "תוהו רגשי כמעט לא ניתן לתיקון", בעיקר כאשר הנער לא מצליח להשלים את תהליך ההתאבלות ונושא עימו נטל של אשמה וזעם שמיתרגמים בהמשך חייו להרס עצמי.
נוסף על כל אלה, היה גם עניין תרופתי. כדי לטפל בנדודי השינה שלו, סטיירון השתמש, בהוראת רופאו, בתרופת הרגעה בשם "הַלְציוֹן", שמאוחר יותר התברר לו שאחת מתופעות הלוואי שלה היא דיכאון ומחשבות אובדניות (השימוש בתרופה כבר לא נפוץ בישראל).
סטיירון מאוד ביקורתי כלפי הפסיכיאטר שלו: הוא מבקר אותו על "היד הקלה" שלו בחלוקת כדורים פסיכיאטריים ועל הסטיגמה שהיתה לו בנוגע לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי, שבגללה הוא ניסה לשכנע אותו לא להתאשפז - בעוד בסופו של דבר דווקא האשפוז בבית חולים הוא שהבריא אותו.
אבל סטיירון לא חתר להפוך את הניסיון האישי שלו למקרה דגל נגד שימוש בלתי מבוקר בתרופות הרגעה ובמשככי כאבים - שאכן מגיע היום בארה"ב לממדי מגיפה - או להתגייס לטובת מערכה ביקורתית כנגד הממסד הפסיכיאטרי. "הדיכאון הוא הרבה יותר מסובך, מבחינת סיבותיו, הסימפטומים שלו והטיפול בו, מכדי שאפשר יהיה להסיק מסקנות לא מבוססות מהתנסויותיו של אדם יחיד", הוא כותב.
"הפסיכיאטר שלו באמת היה נורא", מוסיף מלצר, "אבל יש מספיק אנשים שהניסיון שלהם עם פסיכיאטרים ועם תרופות הוא אחר משלו. לכן המסר שעולה מהספר הוא לא אנטי־פסיכיאטרי, אלא לא לחכות יותר מדי לפני שהולכים לבקש עזרה, ואם צריך - גם להתאשפז בבית חולים. המסר, אם יש כזה, הוא לא לפחד מהסטיגמה".
גם לוי־בלז מסכים כי "הסטיגמה בציבור בכל הנוגע לדיכאון ולאובדנות עדיין לא השתנתה מספיק. גם כיום, עם כל השינויים שעבר השיח על דיכאון מאז פרסום הספר לפני 30 שנה - בין השאר בזכות הרשתות החברתיות והנטייה הגוברת שלנו להחצנה, ובמיוחד מאז הקורונה, כשכולנו חווים חרדה וכולנו מדברים על חרדה - הרוב המוחלט של אנשים שסובלים מדיכאון, כ־80 אחוז מהם, לא פונים לקבל טיפול.
"היכולת להגיע לאנשים שצריכים טיפול עוד לא מוצתה. האדם הדיכאוני עצמו לא מזהה מספיק טוב מה שיש לו, וממילא האמונה שלו באפשרות לעזור לעצמו ובאפשרות שאחרים יעזרו לו נפגעת, בגלל המצב שלו. נוסף על זה, גם סביבתו במקרים רבים לא מבינה שזה לא עוזר לומר לו 'צא מזה', 'תהיה חזק'. התוצאה היא שכמיליון בני אדם מתאבדים ברחבי העולם כל שנה, מתוכם 500 ישראלים, ואלה מספרי חסר, כי לא תמיד אנחנו יודעים".
"לוחמים לא מגיעים"
באחרית הדבר החדשה שכותב מלצר, הוא מעלה אפשרות שסטיירון סבל גם מהלם קרב, מה שעשוי היה להיות גורם נוסף ברקע הדיכאון שלו. סטיירון לא כותב על עצמו כפגוע הלם קרב, אך הוא שירת במארינס עוד במלחמת העולם השנייה, אז היה מוצב באוקינאווה, וגויס גם במלחמת קוריאה בשנות ה־50.
על שירותו הצבאי הוא כתב בסיפוריו, שאחד מהם, "המסע הארוך", הוא, לדבריו, אוטוביוגרפי: באחרית הדבר לרומן סטיירון כותב שהאירועים המתוארים בו לא רק שהתרחשו, אלא חזרו והתרחשו במוחו בזמן הכתיבה במציאות סיוטית שלא היה אפשר לערער על תוקפה. על אותה תקופה של שירותו במארינס הוא אמר באחד הראיונות שלו: "המיתוס בגיל ההוא זה שאתה הולך לחיות לעולם. אני אף פעם לא האמנתי בזה, והחברים שלי לא האמינו. חשבתי שאני הולך למות".
על הקרבה בין הלם קרב לבין דיכאון מסבירה פרופ' רבקה תובל־משיח, פסיכולוגית קלינית מעמותת נט"ל, המעניקה סיוע נפשי לנפגעי טרור ומלחמה, ומאוניברסיטת בר־אילן. לדבריה, לא רק שיש הרבה סימפטומים משותפים בין פוסט־טראומה ודיכאון - חוסר האנרגיה, התחושה שאין משמעות לחיים, אובדנות - אלא שכאשר הפוסט־טראומה לא מטופלת היא גורמת שיבוש כל כך גדול לחיים, עד שהדיכאון הוא תוצאת לוואי מתבקשת שלו.
"מה שקורה הרבה פעמים בפוסט־טראומה בעקבות מלחמה", אומרת תובל־משיח, "הוא שלוחמים לא מגיעים לטיפול, או לא ממשיכים בטיפול לאורך זמן, ובעוד אצל חלק מהם הדברים אכן יחלפו מעצמם, אצל אחרים הדברים עשויים לעלות מחדש כעבור שנים רבות. לפעמים הם ירגישו דכדוך, קשיים בזוגיות, קושי להתרכז, קושי להתחייב; לפעמים נמצא אותם נודדים בין חוגים באוניברסיטה. הרבה פעמים עובר זמן רב לפני שהם עושים רפלקציה ונותנים לדברים שם. נורא מדכא להגיד, אני קורבן של המלחמה".
מכתב לקוראים
מלצר מכיר בכך שהתרגום לא הצדיק את הוצאתו מחדש של הספר. "אני לא יכול לטעון נגד המתרגם הקודם, כי הוא היה אני", הוא אומר בחיוך. אמנם, מטבע הדברים, במשך שני העשורים שעברו מאז התרגום הקודם העברית עברה שינויים, אבל לא בשל כך בחרה הוצאת "ספרי עליית הגג" להוציא את הספר מחדש. הסיבה המרכזית שבגינה החליט מלצר להוציא את הספר מחדש קשורה, לדבריו, דווקא לאופטימיות שבה מסתיים הספר.
בסיום הספר, סטיירון משתחרר מבית החולים שבו היה מאושפז, מתוך אמונה שהנה - הוא מצליח להתגבר על המשבר הנפשי שלו ולהפוך לאדם טוב יותר. "בכלל, כל עניין ההחלמה מתואר בספר מאוד מהר וקצר ביחס להידרדרות הארוכה", אומר מלצר, "והקוראים מרגישים שנותרת שם איזו עננה. לאחר שעברו יותר מ־20 שנה, חשבתי שצריך לספר מה קרה לסטיירון בסופו של דבר, ולהביא גם את סיפור ההידרדרות של סטיירון לפני מותו".
כפי שכותב מלצר באחרית הדבר החדשה, יותר מעשור אחרי פרסום הספר הדיכאון חזר, והפעם בעוצמה רבה יותר. סטיירון דעך במשך שש שנים, עד שמת ב־2006, "מדלקת ריאות", לפי ההודעה הרשמית, אבל השאיר אחריו מכתב שבו כתב: "אני מקווה שהקוראים של 'חשכה נראית' - בעבר, בהווה ובעתיד - לא ירגישו אכזבה מן הדרך שבה מתתי. הקרב שניהלתי נגד המחלה המרושעת הזאת מאז 1985 היה מוצלח, והוא הביא לי 15 שנים של חיים נינוחים, אבל בסוף, במלחמה ניצחה המחלה".
ועם זאת, מוסיף סטיירון: "כל אחד חייב להמשיך במאבק, משום שתמיד קיים הסיכוי שאתה תנצח בקרב וישנה כמעט ודאות שתנצח במלחמה". אם לא במקרה של סטיירון, אולי במקרים של קוראיו.