אתה מפלרטט עם המוות? הגעתי למצבי קיצון. אני בודק דברים עד הקצה, ולפעמים הקצה הוא מר

יפתח אלוני סופר, משורר ואדריכל
מייסד ועורך ראשי של "אפיק - ספרות ישראלית", מייסד ועורך ראשי של "פרויקט הסיפור הקצר - מעבורת". מחבר הספר "לאיבוד" (הוצאת אפיק)

יפתח אלוני, אנחנו בשיאו של החופש הגדול, התקופה שבה בימים כתיקונם מוצאים את עצמם הישראלים במסעות ובטיולים מסביב לגלובוס. החלטת לכתוב ספר על מסעות, "לאיבוד" (הוצאת אפיק), שיצא דווקא בתקופה שבה רובנו מקורקעים. מה פתאום עכשיו ספר על מסעות?
"השאלה שאני שואל את עצמי היא למה רק עכשיו. גדלתי בקיבוץ גבולות, והבדידות גרמה לי לייצר לעצמי סיפורים. נוצר עבורי עולם דמיוני שבאופן מסוים נסמך על המציאות. מאז שאני זוכר את עצמי אני אדם כותב, ולא למגירה. זה מן רצון ליצור צורה לעולם, באמצעות המילים, ואתה נע על העולם הזה, גולש בין דמיון למציאות. זה סוג של יחסים. תנועה בין DOING ל־BEING, בין עשייה להוויה.
"באחד המסעות שלי בדרום אמריקה פגשתי שאמאן, שאמר לי דבר נורא מעניין: 'לכל אחד יש הרבה עברים, כמו שיש עתידים, וכשאני פוגש מישהו, אני קודם שואל אותו מי הבעלים שלו'. זה לכאורה אותו 'כלא' של כל אחד, במובן הקלישאי ביותר. הבעלים שלי במובנים רבים היו התזזית, התנועה, החיפוש. לתת פשר להתרחשות, כי יש משהו בנפש שמבקש פשר. והמסעות שלי היו החיבור לצד הזה, וגם השחרור ממנו במובנים מסוימים".
בספר יש שישה סיפורים קצרים, ובאחד מהם, "כל אחד והאוורסט שלו", נכתב: "אולי המסע הוא עלייה לרגל אל שפת טבע פשוטה וברורה". יש משהו במסע שמאפשר לך להתרחק, לבחון בפרופורציה את חייך. אתה מוצא במסעות, ודאי כאלה שאפשר ללכת בהם לאיבוד, מזור לנפש? חיבור פנימי לשפה נהירה יותר?
"ההוגה והפילוסוף וולטר בנג'מין אמר כי תשומת הלב היא משאת כל הנפש. הדלאי לאמה מדגיש שהמסע ההכרחי הוא המסע פנימה, והעלייה האמיתית לרגל היא העלייה לרגל פנימה. מסע הוא חוויה, וכל אחד יכול לחוות אותו באופן שונה. יש אנשים שעולים על קו 4 באלנבי ועוברים חוויה משמעותית, ויש שדי להם בתנועה שמתחוללת בתודעה מבלי שיזוזו ממקומם.
"מסע הוא גם ז'אנר קשה, מורכב, במובן שהוא כולל יציאה מהמובן מאליו, יציאה מהיומן, מהסדר, והגעה למצב שבו יונקים מהשורש, תוך פריסת המרחב הפנימי. חלק מהמסע הוא השלמה עם המהות שלך, ויצירת חמלה כלפיה, ובמקביל - התבוננות על האחר וידיעה שאין לך באמת שום סיכוי להבין אותו".

ציינת את הדברים שאמר הדלאי לאמה. בעבר פגשת אותו וראיינת אותו בדרמסאלה. מה עוד זכור לך מהמפגש עימו?
"הדיבור הפתוח והישיר, הצחוק, התחושה שזו שיחה ב'גובה העיניים' וששנינו שווי מעמד במובן האנושי העמוק, חולפים כאן, ואין מה לעשות מעצמנו עניין גדול מדי. נדמה לי שזה אִפשר לשוחח על האימהות והאבות של שנינו, על מיתוסים ופומפוזיות טקסית, ולשוטט מעבר לרצינות שלכאורה נוכחת כשדרדק כמוני פוגש איש רוח בסדר גודל של הדלאי למה.
"אולי, אני מעז לחשוב, הילדיות שבי פגשה את הילד שבו, אחרת איני יודע להבין מה הוא מצא בי או בשיחה, ולמה הוא אִפשר את התמשכות השיחה לשעתיים - כשבמקור היא תוכננה ל־20 דקות".

הרחבת גבולות הדמיון

בסיפור הראשון ב"לאיבוד", "טלנובלה בקוטב הצפוני", אומר המספר: "אני אף פעם לא מאבד את הדרך". ציינת שאתה מכור לעניין הדרך, שחייבת להיות דרך, אבל מנגד אתה גם מפקפק בקיומה.
"ב'לאיבוד' אני למעשה מפרק את עניין החיפוש האובססיבי שגם אני בהרבה מובנים חולה בו, מכור לרעיון שיש דרך, שחייבת להיות כי הבטיחו לי, כי אני רוצה להאמין שיש משהו שבשבילו כל זה שווה.
"עם זאת, קשה להשלים עמוק בפנים עם זה שאין דרך, שכל המאמץ האנושי הוא בעצם הצבת עוד ועוד סימני שאלה, ושאין תכלית. והספר הזה הוא מסע חיפוש מתמשך שמגיע למסקנה האישית שלי שאין דרך, לפחות עבורי. שכל 'שם' הוא למעשה גורם משעבד".

הכתיבה היא לא דרך עבורך?
"עבורי, כתיבה על מסע היא תרגיל באוטוביוגרפיה דמיונית: לא במובן של 'בדיונית', כי כל הדמויות, המקומות והאירועים התרחשו במציאות, אלא בכך שההיסטוריה העמוקה של חיי היא מאמץ תמידי להעמיק את הדמיון ולהרחיב את גבולותיו.
"אז הגם שהכתיבה היא לא ממש דרך, ואולי אין כלל דרך, זה לא אומר שמפסיקים לחפש אחריה. תוסיף לכך את העובדה שאנחנו חיים בחברה שמכורה לריגושים; רואים את זה למשל בתוכניות הריאליטי - בכל פעם מחפשים אחרי קצה חדש, דרך חדשה. להבדיל, אבל אולי עם דמיון קל, במסעות שלי אני מחפש את האחר, את השונה. כנראה אני מתקשה למצוא את השקט הפנימי לאורך זמן, ויש בזה משהו שקשור למקום שבו אנו חיים, למי שאנחנו".

כלומר, יש משהו בהוויית המסעות שלך, שקשורה גם לעצם היותך ישראלי?
"אני יודע לומר שישראל היא הבית שלי מכל מיני סיבות. בישראל יש מורכבות תרבותית בין השבט החרדי, החילוני, הערבי. אני גם חושב שהתרבות הערבית היא תרבות של מקום, אולי אפילו נוקשות באשר למקום - שאצלי, כיהודי חילוני - לא קיימת. אני יכול לנדוד או להגר מפה. עמוק בתוך ליבי אני אוהב את המקום הזה, ועובדה שאני מתגורר בו, אבל אני לא יכול לומר, כאמור, שאני לא יכול לנדוד מפה. אז האם יש בעצם ההוויה שלי כישראלי קשר למסעות שאני עובר כאדם? כנראה שכן".

אתה עוסק בספר לא מעט בתופעות של עריצים. מדוע?
"נדמה לי שאנחנו חיים בתקופה של כמיהה עמוקה לדמות אב, לא במובן הארכיטיפי של זכר או נקבה, אלא של אחיזה, משהו לאחוז בו, לשאת אליו עיניים. וזו עת שמאפשרת צמיחה של תופעות כמו עריצים, שבניגוד לדיקטטורים שהם ערוצים לאידיאות, העריץ הוא הייצוג של האידיאה: אני ההורה הגדול, זה שיודע מהי הדרך הנכונה, איך לצעוד בה ולגרום לכך שיהיה לכם טוב.
"ללא כל קשר לרעיון או לדרך חיים מסוימת שדיקטטור מוביל, העריץ הוא האידיאה - כמו למשל בסיפור על עומאר בונגו, שם נכתב כי הוא 'גיבור על, כמו בסרטים! הכוח שלו הוא בהופעה ובמילים, הוא יודע ליצור דרמה ולהשתמש בעורמה בשפה'; אידיאה במיטבה, אם תרצה".

לצד העריצות, אתה עוסק בסיפורים השונים בקולוניאליזם.
"כל סיפור מסע בספר מתאר את האופן המורכב והחכם של הקולוניאליזם החדש שפועל בכל תחומי החיים שלנו. אפשר לעבור ולראות את זה החל מהאופן המניפולטיבי של החדרת הדת לעולם האינואיט (עמים אסקימואים החיים בחוג הארקטי; ר"פ), להישרדות המופלאה של עומאר בונגו כשליט בגאבון, לניואנסים הדקים באופן שבו הדלאי למה מתייחס לעלייה לרגל למקומות קדושים כמו הקאילאש; ויש כמובן את המסעות המופלאים עם נורית זרחי ועדינה בר־שלום, שבאופן מסוים משיקים למסעות עם הדלאי למה והגורו ראם דאס".

לוותר על המיתוס

במסע אתה מתחבר לעצמך או דווקא מתרחק?
"במשך שנים רבות פשוט הייתי עוצר. כשביקרתי בהודו, נהגתי להתלבש כפי שאני מתלבש בישראל. לא ראיתי צורך להתלבש בבגדי המקום, אני לא מרגיש שזה אני או שהכסות הזאת משמרת במשהו את האותנטיות שבדבר.
"לשאלתך, אני לא בטוח שיש 'עצמי' כזה, ובכלל, אני גם תוהה לגבי המושג 'מתחבר לעצמך'. לרוב, אם המרחב מניח, החוויה היא של חופש, שהדיבור עליו מתעתע כשלעצמו. ובכל זאת, זו תחושה שקיימת, מעלה חיוך גדול על הפנים ועבורי מרככת את היחסים עם החוץ.
"יחסים הם לב העניין בעיניי, התנועה פנימה והחוצה, ואולי במסע 'הפיזי' הכל משוחרר יותר, ההתניות וההגנות מופשלות. נדמה לי שזה מה שמדברים עליו כהרחבת התודעה. האם צריך לשוטט בעולם בשביל זה? אולי.
"אבל אפילו מעבר למסעות, בסופו של דבר הקיום, מנקודת מבטי, מתמצה בדבר אחד - בשאיפה ובנשיפה. הייתי בהמון מקומות, לא מזמן יצא לי לראות דגים בסיני, כמה הם יפים, ועדיין, בזמן שאתה מתחת למים - יש משהו נשגב בכך שאתה מאזין רק לנשימות של עצמך. זה דבר מופלא בעיניי. זו דרך להשכין שלום בכל החלקים שלנו".

אתה מרגיש שהצלחת להשכין שלום בחלקים השונים בך? את הסיפור על עדינה בר־שלום אתה מסיים ב"אני מזמין עוד קפה, ממתין". את הסיפור האחרון אתה סוגר ב"ואז אסע לאן שמתחשק לי". נשמע שהדרך, ספק קיימת ספק לא, החיפוש, עוד לפניך במידה רבה.
"תראה, את הסיפור על הדלאי לאמה אני מסיים בסוג של ויתור. זו מילה חשובה, ויתור. ויתור גם על המיתוס. מיתוס הוא סיפור, ואפשר לספר אלף סיפורים על אותו דבר. אפשר להיכנס לחדר מאינסוף מקומות, מאינסוף דלתות. אתה יודע, יש סיפור קצר על איש שמנסה להיכנס לחדר, דופק על הדלת פעמים רבות, מנסה שוב ושוב, ובסוף הוא מגלה שהוא בתוך החדר, וכשהדלת נפתחת - היא נפתחת כלפי חוץ. אולי זה הסיפור שלי, של כולם. אנחנו כבר שם".

אבל זה לא מונע ממך לצאת לעוד מסעות. בהקשר זה, לא דיברנו על המסע הראשון שלך. אתה זוכר אותו?
"בעבר, לפני שהייתי יוצא למסע, הייתי נמלא חרדה, תחושה נורא מוזרה. תהיתי לעצמי למה זה קורה לי? במובנים מסוימים אני מחבר את זה לסיפור שקרה בילדותי, למסע הראשון שלי אם תרצה.
"ליד קיבוץ גבולות עובר ואדי, נחל הבשור. כילד הייתי מבקר שם לעיתים די תכופות, ואפילו כתבתי סיפור בנושא שנקרא 'הבוץ היה רעב יותר מהחול'. והלכתי לשם, אף על פי שידעתי שיש בוואדי בוץ טובעני. בוץ שבו כל תנועה שאתה עושה רק גורמת לך לשקוע יותר. הייתי בן 6 וחצי, ובאחת הפעמים נכנסתי לבוץ והתחלתי לשקוע. רצה הגורל וכשהגעתי לאזור החזה נגעתי באבן שעליה נעמדתי".

האבן עצרה את השקיעה שלך.
"בדיוק. ואני רק עם הראש בחוץ, תקוע בבוץ. לפתע ראה אותי בדואי שבדיוק הסתובב שם, וניסה לחלץ אותי. הוא לא הצליח והחליט לרוץ לקיבוץ ולקרוא לאבא שלי, שהגיע עם רכב, עם מנוף, ובסוף הצליח לחלץ אותי. הוציא אותי מהבוץ.
"במשך שנים חשבתי על הפרשנויות של האירוע הזה. איך הגעתי למצב הזה, והאם זה היה רצון לבחון משהו? הרי היה כאן סיכון די גדול שלקחתי, שהתלוותה אליו חרדה די גדולה, חרדת מוות ממש. אני חושב שהרצון הזה לחקור, לבדוק, ובמקביל גם לקחת סיכון ולהבין שיש בו סכנה, שיוצרת חרדה אמיתית - אלה הם אלמנטים נפשיים שמבטאים משהו בתוכי. איזו בדיקה של דבר עד הקצה שלו. במקרה זה הקצה המר, שרק במזל לא היה מר".

שחרור מחוטי המריונטה

אתה קצת נהנה לפלרטט עם המוות.
"הגעתי בחיי למצבי קיצון, אבל לשמחתי העשתונות שלי טובים בסיטואציות האלה. מסעות הם גם סוג של בחינת האיש הזה למעלה שבשמים. כמו לשאול אותו - 'תגיד, מה בדיוק אתה מתכוון לעשות איתי?"

תרשה לי להציע למקרה הביצה הטובענית עוד פרשנות, ארצית יותר. אולי כילד שטובע בתוך הבוץ לא בחנת את זה שבשמיים, אלא את אביך שלך. בדקת אם הוא יבוא, אם יהיה מי שיציל אותך.
"אני חוזר לאותו שאמאן שפגשתי בעבר, ואמר לי 'אין דבר כזה גורל, יש לך בעלים, ואתה צריך להשתחרר מהבעלים שלך'. האם הורים הם סוג של בעלים? אולי. לאדם יש כמה וכמה סוגי בעלים, שבתקופה מסוימת בחיים רצוי שילמד להשתחרר מהם.
"והבעלים של האדם מושכים אותו, כמו מריונטה, ורק כשחותכים את החוטים - הופכים לחופשיים. אולי ניסיתי כבר אז, כילד בוואדי ששוקע בבוץ, לבדוק את החוטים, ואולי לנסות לחתוך אותם, לראות שאני מצליח להסתדר לבד. ואולי זה גם היה מוקדם מדי".

היום אתה עדיין בודק, מנסה לחתוך עוד חוטים?
"אני חושב שכל אחד בודק, אחרת מפסיקים לחיות. אתה לא בודק?" 

להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il