ב־18 במאי 1940, בעיצומם של הימים שבהם המכונה הנאצית דילגה בקלילות מעל קו מז'ינו וכבשה את צרפת, רנדולף צ'רצ'יל, הבן של, ביקר את אביו, ראש הממשלה הטרי (רק שמונה ימים בתפקיד). הוא מצא אותו מתגלח. "הוא פנה אלי ואמר: 'אני חושב שאני מבין את הכיוון הנכון'", כתב רנדולף שנים מאוחר יותר. כששאל את אביו "אתה מתכוון שאנחנו יכולים להימנע מתבוסה (וזה נראה סביר), או שאנחנו יכולים לנצח את הממזרים (לא סביר)?', צ'רצ'יל השליך את התער ואמר: "ברור שאנחנו יכולים לנצח אותם". רנדולף תהה: "טוב, אני לגמרי בעד, אבל אני לא מבין איך אתה מתכוון לעשות את זה". אביו ניגב את הפנים, הסתובב אל בנו ואמר במלוא הכוונה: "אערב את ארה"ב".
מגזין "ישראל היום": לכל הכתבות
ההיסטוריה לא חוזרת בקווים ישרים, אך אירועי ענק נוטים להביא אותה להתחרז. והנה, 85 שנים מאוחר יותר, המחזה מועלה מחדש. שתי מדינות שמלחמתן מתחילה בפועל כמעט במצור כולל, בין שזו טבעת החנק האיראנית ובין שזו אירופה הנאצית הכבושה. שני מנהיגים עם רקע אמריקני בולט - נתניהו שחי ולמד שם כנער וצ'רצ'יל שהיה בן לאם אמריקנית. אגב, במשך לא מעט שנים, את שניהם מבקרים תפסו בציבוריות מדינתם כלא שייכים, "אמריקנים" מדי.
מה עוד במשותף? שני נשיאים אמריקנים חזקים, פעלתנים, בעלי קריאה פשוטה ויעילה של המציאות. אחד מהם, רוזוולט, אחראי ל"ניו דיל". השני, טראמפ, לעשרות עסקאות נדל"ן. שניהם אינם בדלנים, אך הם ניצחו בבחירות בזכות קואליציה רחבה עם קולות בדלניים, שעומדים על משמר ארצם ושלא מוכנים להתערב במלחמה. מה יפריע להם שבריטניה או ישראל יופגזו באמצעות פצצת אטום? אך יש הבדל אחד מהותי: נתניהו אינו צ'רצ'יל. הכריזמה שלו עצומה, אך נתניהו לא זכה בפרס נובל לספרות כמו הבריטי, ואין לו ציטוטים מעוררי השראה ושפה פיוטית. נתניהו הוא מנהיג יעיל, חד, פרגמטי. לא משורר. ובכל זאת, במשימה היסטורית אחת הוא עלה על מורהו הרוחני.
דמיינו עולם אלטרנטיבי. עולם ללא פרל הארבור. עולם שבו הבריטים נלחמים לבדם, עם נשק אמריקני, אבל בלי חיילים אמריקנים. עולם שבו צ'רצ'יל צריך להביס את הוורמאכט לבד. לנחות לבד בחופי נורמנדי, לשחרר את צרפת, את בלגיה ואת הולנד - הכל לבד. ורק אז, כשהניצחון מובטח, כשהוורמאכט מתמוטט וכשברלין בהישג יד - רק אז רוזוולט מתערב בעצמו ומצטרף לכיבוש גרמניה, לקחת חלק בתהילת הניצחון.
כבר שנים מכנים אותנו חסידים שוטים של האיש. אבל מבט מהאוויר על מלחמת חרבות ברזל ועל צורת התקדמותה מוכיח דבר אחד - אנחנו לא שוטים. מלחמה שהחלה בהתקפה המזעזעת ביותר על העם היהודי מאז השואה, בטבעת חנק מכל גבולותינו, מגיעה לשלב שבו צה"ל שולט בשמי איראן. נתניהו קבע כבר אז, במשפט שיגדיר בדיעבד את הסיפור עבור ההיסטוריונים של מחר: "אנחנו נשנה את פני המזרח התיכון". וזירה אחר זירה, כמו בשחמט רב־ממדי, נתניהו שינה את פני המזרח התיכון.
טעותו הגדולה של הצורר האוסטרי היתה פתיחת חזית ממזרח בלי הכרעה או הרגעה של החזית המערבית. טעות פטאלית. אבל בניגוד לגלנט ולכל מומחי הצבא שכנראה מעולם לא פתחו ספר היסטוריה או אסטרטגיה אמיתי, נתניהו סירב להיכנס לפח היקוש של המלחמה בכמה חזיתות בו־בזמן.
קודם, השמדת יכולות מאסיבית של חמאס. אמנם משימותינו מולו לא תמו, אך הארגון מוכה באופן חסר תקדים ורגע הקריסה קרוב. בתחילת המלחמה נתניהו הגדיר את המשימה הפשוטה אך הקשה לביצוע - ניצחון. בהתחלה יש סביב המלחמה קונצנזוס אדיר, אך המלחמה נמשכת. נתניהו ניצב מול לחצים אימתניים מבית ומחוץ לא להיכנס לרפיח, ועומד בהם. בדיעבד, האירוע הזה מנע את היכולת החמאסית להתחמש בנשקים נוספים.
ביוני 2024, לפני שנה בלבד, כלל המערכת הביטחונית רצתה לסגור את המלחמה בעזה ומול חיזבאללה. גנץ, גלנט, הרמטכ"ל הלוי, רונן בר ומקהלת הלשעברים זימרו בקול אחד, קול הממשל הדמוקרטי, אמירות מוכרות - מלחמה פוליטית, חייבים לעצור, ביבי הורג חטופים. בשיא הקמפיין, חלקים בימין החלו להישבר ולהיסדק. העמידה הנחושה של נתניהו על מטרת הניצחון המוחלט - ניצחון, לא הפסקת אש, לא הסדר, לא פתרון עקום - היא האחראית הישירה לרגע שבו אנו נמצאים.
בשרשור בודד, דרך אביו, נתניהו למד את לקחי ההיסטוריה של מורו, זאב ז'בוטינסקי: אדם לאדם זאב. מה שהעם היהודי לא יעשה - לא יעשו עבורו. יש חשיבות בזיהוי הסכנה, וגם בהתמודדות איתה
ישראל עברה לזירה הצפונית, שבמלאכת מחשבת של המוסד ואמ"ן ולוחמת גבורה של חיל הרגלים, הביאה לירידת חיזבאללה על ברכיו ולפתיחת הנתיב אל הניצחון המוחלט. ואז, כמו במכונת רוב גולדברג אסטרטגית, נפלו קוביות הדומינו. המורדים בסוריה הקריסו את משטר אסד וצה"ל הקים רצועת ביטחון חדשה. המיליציות העיראקיות (זוכרים שהיה דבר כזה?) כבר מזמן לא תוקפות, וגם החות'ים מגבילים עצמם לטיל ביומיים-שלושה.
מכת הפתיחה של מלחמת ישראל־איראן היתה מבצע היסטורי, שיילמד עשרות שנים קדימה באקדמיות צבאיות ברחבי העולם. שילוב מעורר השראה של מוסד ואמ"ן מוכנים היטב, חיל אוויר מקצועי, אומץ מדיני ומבצע הונאה על חשבון התקשורת, לצד מלאכת תכנון וניצול הזדמנויות בשטח, הביא להלם ויראה בשורות האויב. נתניהו מושווה שוב ושוב, לעיתים על דרך החיוב ולעיתים על דרך השלילה, לצ'רצ'יל. אך את הדמיון האמיתי, המהותי, ברוח ובאתוס הגדולים מן המקרה ומן החומר, אני רואה בינו לבין מורו הגדול, מורה הגדול של הציונות - זאב ז'בוטינסקי.
בשרשור בודד, דרך אביו, נתניהו למד את לקחי ההיסטוריה של מורו: אדם לאדם זאב. מה שהעם היהודי לא יעשה - לא יעשו עבורו. יש חשיבות בזיהוי הסכנה, וגם בהתמודדות איתה. בימים האלו ממש נתניהו מגשים את מה שז'בוטינסקי לא זכה להשלים. בשנות ה־30, ז'בו הסתובב באירופה והתריע מפני המפלצת הנאצית הקמה. את ההדים ההיסטוריים לנאומי נתניהו על איראן באו"ם במשך שנים, אפשר לראות בטקסטים הפסימיסטיים והנבואיים של ז'בו הרבה יותר מאשר בנאומיו של צ'רצ'יל.
אך נתניהו זוכה לחסד הגדול ביותר שלו יכול לזכות מנהיג - הזכות לטפל באופן אישי בבעיה שהוא עצמו זיהה. להציג בעיה, ולאחר שנים רבות של מאבק, עם מומנטום לאומי, להביא לפתרונה. זהו חסד גדול גם למול הכישלון הגדול של ישראל ב־7 באוקטובר - ישראל שנתניהו עמד בראשה. כן, כן.
לרגע מבעית אחד, קיר הברזל של ז'בוטינסקי נשבר לחלוטין במשמרת של נתניהו. וגם אם אני חושב שאותו לילה יכול היה להסתיים אחרת לולא התנהלותו של ראש שב"כ - ראש הממשלה הוא הראש. אך ברגע הזה ממש, נתניהו מביא אל שיאו קיר ברזל חדש של מדינה בוגרת יותר, נחושה יותר. קיר ברזל שחתום על שם הלוחמים הפשוטים, הטייסים, אנשי המוסד - ועל שמו.