סכנה ברורה ומיידית

פעם, בעידן התמימות, לפני שנולדנו, נהג רה"מ דוד בן־גוריון ללכת ברחובה של עיר כאחד האדם. נשיא המדינה, יצחק בן־צבי, היה מחזיר לילדי השכונה את הכדור שלהם שנפל בגינת ביתו.
כיום מתחם רה"מ נראה כמו יעד מבוצר. אישי ציבור, וכן שופטים, מסתובבים עטויי שכפ"צים, עטופים בטבעת אבטחה הדוקה. מעם המצפה ומייחל למימוש הבטחת אישים, אישי הציבור שלו, היינו לעם היחידה לאבטחת אישים.
חופש הביטוי הוא אבן פינה במשטר הדמוקרטי. חירות הביטוי היא "אֵם כל הזכויות" או כפי שביהמ"ש נוהג לכנותה תדיר, "ציפור הנפש" של הדמוקרטיה. לפיכך יש לשמור עליה מכל משמר, ולהגבילה רק בהיעדר חלופה אחרת.
חופש הביטוי אינו נמדד בהשמעת ביטויים שערֵבים לאוזן. להפך. כוחו וגדולתו, וכן מבחנו העיקרי, הם במתן אפשרות להשמעת ביטויים כואבים, בוטים, פוגעניים, קיצוניים, סרי טעם. ועדיין, גם חופש הביטוי - ככל זכות אדם אחרת - אינו בלתי מוגבל. חירות הביטוי אין היא חירות שיסוי והפקרות ביזוי. ביטויי שנאה וגזענות, מסיתים ומדיחים, שעשויים, בהסתברות גבוהה, "לעורר מדנים" שסופם פגיעה פיזית, אינם מותרים.

אכן, על רשויות התביעה לנהוג משנה זהירות בהעמדה לדין בשל ביטויים שנשמעו. גם ידם של בתי המשפט קמוצה למדי בהרשעת נאשמים כאלה ובהשתת עונשים חמורים עליהם. הניסיון לימד אותנו ש"משטר ביטויים" ו"משטרת מחשבות" אינם ממש יעילים.
ההליך הפלילי והענישה שכרוכה בו, אינם יכולים לשרש לחלוטין ביטויי שנאה, הסתה וגזענות. ההיסטוריה והמציאות מלמדות אותנו שהמאבק בביטויי השנאה ובקריאות ה"בוגד" חייב להיות קודם כל חינוכי, חברתי.
לפני שנות דור קבע ביהמ"ש העליון את מבחן "הוודאות הקרובה", לאמור: ניתן למנוע השמעת ביטוי שמייצר חשש וסכנה ברורים ברמה של "ודאות קרובה". בכל מקרה אחר, למרות אי הנוחות והצלילים הצורמים, יש לאפשר את חופש הביטוי, ולא אחת להסיג מפניו זכויות חשובות אחרות ואינטרסים חשובים.
בספרו "הבשורה על פי יהודה" מעלה עמוס עוז על נס את דמות הבוגד. יהודה איש קריות, אותה דמות בוגדנית אולטימטיבית, שהיתה למשל ולשנינה, סמל ודוגמה (וכן כר נרחב לאנטישמים למיניהם) לכל הרע שבעולם, הופכת לפתע לגיבורת הספר. היהודי שבגד בישו והסגירו לידי הרומאים שצלבו אותו, מואר פתאום באור יקרות. עוז הפך את גיבורו לא רק לאידיאל נשגב ומרומם; הוא בנה סביבו פילוסופיה שלמה. "מי שמוכן להשתנות, תמיד ייחשב בוגד בעיני אלה שאינם מסוגלים לשום שינוי, ופוחדים פחד מוות מפני שינוי, ואינם מבינים שינוי, והם מתעבים כל שינוי", כתב עוז, והתהדר בשייכותו ל"חברה הטובה", לכל אותם אנשים שהתווית "בוגד" הוצמדה אליהם, כמעין תג מחיר.

אבל בחוק הפלילי נחשבת עבירת הבגידה, ובצדק, לאחת החמורות ביותר, שעונשה מיתה או מאסר עולם. הבוגד מועמד אלי קלון ומוקע ברבים. סטייתו־בגידתו אינה פריו של מעשה כֶּשֶׁל בודד אלא מעשה מחושב ומכוון, רציף ומתמשך, של חוסר נאמנות ומצפון, בגידה בחברים ובכל ערכי היסוד.
הניסיון לשייך את השנאה והאלימות לצד אחד של המפה הפוליטית אינו עומד במבחן המציאות. עידן התמימות שהיה כאן לפני רצח רבין (ה"מהדרין" ילכו אחורה אל רצח ארלוזורוב, אמיל גרינצווייג, קסטנר ודי האן), כבר עבר מן העולם. כיום הכל יודעים ש"מילים מסוגלות לרצוח".

אם חפצי חיים אנו, אם אנחנו מבקשים להתהדר בהיותנו חברה ומדינה "יהודית ודמוקרטית" באמת, עלינו לעשות כל שלאל ידינו כדי להרחיק ביטויי שנאה, הסתה וגזענות מעלינו, ולהוציאם אל מחוץ למחנה - בטרם תהיה פגיעתם קשה, וסופם רע ומר.