חוששים מתגובה איראנית? כך תתמודדו

המילים הללו נכתבות בתחילת השבוע, וקשה לדעת אם ועד כמה הן תהיינה רלוונטיות כשיפורסמו בעיתון בסוף השבוע. את הימים האחרונים אופפת אווירה של חרדה כללית, בהמתנה מתוחה לנקמת האויב, שמבטיח כבר כמה ימים "עונש כבד" על המהלומות הקשות שהנחיתו עליו כוחותינו. כבר כמה ימים שאני חושב על הסיפור הקשה המובא בדברי חז"ל (מסכת שמחות, פרק ב) אודות אותו "תינוק אחד מבני ברק ששיבר צלוחית" ועורר את חמתו של אביו. האב הכועס, איים על הבן שהעונש החמור בוא יבוא, והבן המבועת, שנחרד עד מוות מאימת הפורענות שעתידה להתרגש עליו, הלך ו"איבד עצמו בבור" - שלח יד בנפשו.

חכמים למדו מהסיפור על הכוח ההרסני של ההמתנה לצרה, על הנזק הנפשי שהיא עשויה לעולל, ועל עוצמת החרדה שעשויה לאפוף אדם אל מול הלא נודע. במובנים רבים, לנפש האנושית קל יותר להסתגל לצרה קשה וכואבת, מאשר להתמודד עם הספק המנקר ועם חוסר הוודאות, אף אם מדובר בצרות חמורות פחות.

הפרשות החותמות את ספר במדבר ופותחות את ספר דברים, מתארות את אחד מרגעי האימה וחוסר הוודאות הקשים ביותר שידע עם ישראל בתולדותיו. ארבעים שנות הנדודים במדבר הסתיימו, והעם עומד להיכנס לארץ ישראל, שם צפויות מלחמות קשות ועקובות מדם עם עמי כנען. משה רבנו, המנהיג האגדי שהוציא את ישראל ממצרים והוליך אותם במדבר, נואם את נאום הפרידה שלו ונפרד מצאן מרעיתו, שכבר נפרד בחודשים האחרונים מאהרון ומרים, מנהיג ומנהיגה משמעותיים וחשובים שהלכו לעולמם. ההתנהלות הניסית - עמוד האש ועמוד הענן, המן ושאר ניסי ההליכה במדבר, כולם עומדים להתבטל עם הכניסה לארץ כנען. בני ישראל הולכים אל הלא נודע, דואגים ומפוחדים.

בתוך כל המציאות הכאוטית ומעוררת החרדה, מספר משה לעם על הקשיים האישיים שהוא עצמו חווה, ארבעים שנה מוקדם יותר, סמוך לאחר יציאת מצרים. ובתוך אותו סיפור דברים, מציע משה לעם את אחת העצות המוצלחות והיעילות ביותר להתמודדות עם מצבי קושי, אתגר, אימה וחוסר ודאות. משה מספר לעם על האתגרים שבמסע במדבר, על הסכנות שנשקפו מהאויבים מסביב, ועל הקשיים שבהובלת עם קשה עורף, שישים ריבוא בני אדם, במסע בלתי נגמר במדבר.

"לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם" (דברים א, ט) אומר משה לעם, וחשוב לדייק ולדקדק בלשונו. משה לא אומר שאין הוא יכול לבצע את המשימה, אלא רק שאין הוא יכול לבצע אותה לבדו. כמה פסוקים מאוחר יותר יחזור משה על תמיהתו וישאל – "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי" (שם, יב), ויספר לעם כיצד ביקש למנות מערך רחב של עוזרים, שיתמכו ויסייעו למשה במשימות הקשות שהוא נדרש אליהן.

כבר בתחילת הדרך הזהיר את משה חותנו יתרו כשאמר לו "לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה... לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ" (שמות יח, יז-יח). ואף משה עצמו כבר אמר והודה – "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה" (במדבר יא, יד). זו הכרה מדהימה מצד אדם שנבחר לתפקיד על ידי הקב"ה בעצמו, וזוכה להתגלות אלוהית על בסיס יומיומי, אך מבין היטב שהמשימה גדולה מכדי שיוכל לשאת אותה לבדו. למען האמת, התובנה הפשוטה הזו, היא אחד הדברים הבסיסיים ביותר שמעידה התורה על המין האנושי, כשרגע אחרי יצירת האדם מעיד עליו בוראו – "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" (בראשית ב, יח).

איני יודע כיצד נכון להיערך למלחמה או להסלמה. אין לי דעה מוצקה על המהלכים הראויים והרצויים, וגם אני, כמו אותו תינוק בבני ברק, חש מצוקה ודאגה נוכח איומי הפורענות. אך זאת אדע היטב - אל מול חרדות ואימה במציאות של אי ודאות, אסור לעמוד לבד. האינדיבידואליזם המודרני סיפר לנו על כוחנו ועוצמתנו כיחידים, על יכולותינו והישגינו כפרטים, ואנחנו האמנו. אך משה, שהיה באמת בעל כוח ועוצמה שלא היו כדוגמתם, דווקא הוא מלמד את העם, ברגעים נוראים של חרדה ואימה, גרועים שבעתיים מאלו שאנו חווים כיום, ש"לא אוכל לבדי", שלא ניתן ולא כדאי לשאת לבד. החיבוק של המשפחה, הקהילה, החבורה, הציבור והעם - הם תמצית המתכון להצלחתנו.

השבוע נציין את צום תשעה באב, היום בו חרבה ירושלים לפני אלפי שנים. לא במקרה קשרו חז"ל בין חורבן ירושלים לשנאת האחים ששררה באותם ימים בקרב עם ישראל. הלכידות, האחווה והחיבור, הם סוד כוחנו. בהיעדרם - חורבן הוא תוצאה כמעט בלתי נמנעת.