לימוד התורה - צורך לאומי?

1

ממש בערב חג מתן תורה עלתה סוגיית גיוס החרדים על שמחתנו ועיצבוננו וליוותה את הכנותינו לחג. המון אמוציות מעורבות ומעט דיון מושכל. גם לא מעט פוליטיקה מעורבת, מכל הכיוונים, מה שמקשה עוד יותר את הטיפול הרציונלי בנושא.

ראש לכל הדיונים - הבסיס שעליו יש לקיים את השיח החיוני והצודק בדבר שיתוף אחינו החרדים בשירות הצבאי והלאומי - הוא סוגיית לימוד התורה. האם קיים צורך לאומי בלומדי תורה או שמדובר באילוץ פוליטי? עוד לפני המספרים, האם לומד תורה שווה ערך לספורטאי או למוזיקאי מצטיין המקבל הקלות בשירותו, או שמדובר בערך נפרד? האם יש ערך ביטחוני לימוד התורה - לא ביטחוני במובן המיסטי, אלא ביחס לקיום האומה ולחוסנה הלאומי?

אולי כדאי להתחיל את הדיון בשאלה, האם יש ערך להמשכיות העם היהודי? אם התשובה היא חיובית, אפשר לראות מצב שבו האומה מוותרת על לימוד התורה וממשיכה להתקיים לאורך זמן? מה החזיק את העם אלפי שנים ללא ארץ וללא גוף לאומי, באינספור קהילות ברחבי תבל? האם יש לזה תקדים בתולדות העמים?

2

גולי ציון הראשונים שהוגלו לבבל במאה השישית לפנה"ס הביטו בשכניהם הבבלים. הם היו מוכרים להם. כשנכנסו עימם בדברים גילו שהם צאצאיהם של האדומים והמואבים, הארמים והמצרים ושאר עמים שהוחרבו אף הם בידי האימפריות בנות הזמן והוגלו מארצם. לאחר דור הם נטמעו בחברה המקומית, אימצו את תרבותה ואמונתה, ופיתחו זהות קולקטיבית חדשה. מבחינת הגולים היהודים זה היה אמור להיות גורלם, וכך ראו עצמם - כדור היהודים האחרון בהיסטוריה. הם הודיעו זאת למנהיג הרוחני בתוכם, הנביא יחזקאל בן בוזי הכוהן, והוא מדווח בספרו: "בֵּית יִשְׂרָאֵל... הִנֵּה אֹמְרִים: יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ". נגזרנו ממשפחת העמים ומהרצף ההיסטורי של הקיום הלאומי, אין תקווה לאחריתנו, שכן בתוך דור נתבולל וניעלם.

שבעים שנה לאחר מתן הפטור, החברה החרדית צריכה לעשות את חשבון נפשה למען קיום עולם התורה. ישראל זקוקה ללומדי תורה, ולכן למענם ולמען טהרת לימודם, חובה על אלה שאינם לומדים להצטרף למצוות "עזרת ישראל מיד צר" ולהתגייס. זו זכות אדירה שלא ידענו אותה בתקופת גלותנו

פחות משבעים שנים חלפו מאז חורבן ירושלים והארץ והגליית היהודים מארצם, עד שהחלו שיבת ציון, שיקום ירושלים ובניית המקדש מחדש. לא כך לאחר החורבן השני בשנת 70 לספירה. מאה אחר מאה התרוקנה הארץ מיהודיה. עם הכיבוש המוסלמי ב־638, החל תהליך מואץ של עזיבת הארץ בידי יהודים שסירבו להתאסלם. כך העמיקה הגלות, וקללותיה נחתו עלינו אחת לאחת. מגלות בבל לגלות פרס ומשם לגלות יוון ורומא, אשכנז וספרד, האימפריה העות'מאנית ואירופה, וגם ברחבי אסיה ואפריקה, ומעבר לים הגדול, לארצות שהתגלו בשתי יבשות אמריקה. כיצד אפשר היה להישאר עם אחד, אפילו בדמיון? לא היה לזה תקדים היסטורי.

3

פעם ביקשה ממני משלחת סינית להסביר מה זו ירושלים עבורנו. אמרתי להם ששנינו עמים עתיקים, אבל חוויית היסוד שלנו שונה לגמרי. הסינים לא חוו גלות. ההפך, כל מי שפלש אליהם נבלע בסופו של דבר בתוכם. כך יכולים היו לגדול מבחינה מספרית, וגם לא הוצב סימן שאלה עולמי על הקשר בינם לבין ארצם. לעומתם, העם היהודי חי רוב שנותיו מחוץ לארצו, מפוזר ומפורד, נרדף ונתון לסכנת קיום תמידית. אז מה שמר אותנו כל השנים האלה והבטיח את שיבתנו הביתה בעת פקודה?

באין מדינה ומוסדות לאומיים, מטבע הדברים הגרעין הלאומי נכנס לתרדמת בת מאות רבות. מה שעלה ופרח היה הרכיב הדתי בזהות הקולקטיבית. חכמינו ביטאו זאת באמרה התלמודית: "מאז שחרב בית המקדש, אין לו לקב"ה אלא ארבע אמות של הלכה". ההלכה היא הפרקטיקה היומיומית שחיזקה את הזהות הקולקטיבית ושימרה את הגרעין הלאומי הרדום. בתשעה באב, למשל, לא רק זכרנו מה היה ודיברנו על כך במעגלים. זה היה מחזיק מעמד לא יותר מדור או שניים; בסופו של דבר, היינו שוכחים מהיכן באנו ולאן אנו חולמים לשוב. לכן קיימנו ביום האבל הלאומי פרקטיקה דתית של צום, הליכה יחפה על הקרקע, הימנעות מרחצה ומיחסי מין, כלומר עינוי נפש דומה ליום כיפור, רק שהבסיס לא היה יום כפרה דתי אלא החורבן הלאומי ותיקונו, תוך הבטחה ושבועה לא לשכוח את ציון וירושלים. וזו דוגמה אחת מני רבות.

4

הפרקטיקה הדתית ששמרה עלינו לא היתה מחזיקה מעמד, לו עסקנו בפולחן ובטקסים בלבד. זה היה רק קצה הקרחון של תופעה עמוקה לאין שיעור וחסרת תקדים מצד עצמה: לימוד התורה ושאר הטקסטים שהצטברו באומה מדור לדור, ופיתוחם הלאה. כל דור פירש את קודמיו והוסיף אוצר משלו לדור הבא. מדובר באוצר הרוח האדיר ביותר שאומה כלשהי העמידה אי פעם לצאצאיה, מעיין חיים נובע שמימיו לא יבשו מעולם: תורה ומוסר, אמונה ופילוסופיה, נבואה וסודות האדם והיקום, שירה ופולקלור, מצוות, פרשנות ומשפט, חגים וזמנים, שפה והיסטוריה, דיני מדינה ומלחמה ועוד.

בכל קהילה שגורשה וקמה מחדש דאגו ראשית לכל לבנות מקווה לצורך המשפחה היהודית, ותלמוד תורה לתינוקות של בית רבן. בימי הביניים ידעו רק עשרה אחוזים מהאוכלוסייה הכללית קרוא וכתוב, וצבירת הידע של האדם הפשוט היתה תלויה בתיווך הכנסייה. לא כך היה בעם היהודי: תשעים אחוזים ידעו קרוא וכתוב ויכלו לגשת לבדם אל הטקסטים ברמה כזו או אחרת של אוריינות. רבים מהעילויים בחברה הנוצרית נשלחו למשרות בכנסייה ולכן לא העמידו דור המשך, בעוד בחברה היהודית העילויים התחתנו (פעמים רבות עם בת הגביר), וכך העמידו צאצאים מוצלחים. דומה שזאת אחת מהסיבות לפריחה המדעית אצל היהודים, החל מהרגע שהותר להם ללמוד באוניברסיטה.

5

רבים ממנהיגי הציונות היו בעברם תלמידי ישיבה, וכמעט כולם למדו בתלמודי תורה. בן־גוריון לא פטר תלמידי ישיבה מהשירות הצבאי כי נאלץ לעשות זאת. הוא היה אדם היסטורי ותלמיד חכם בעצמו, גם אם לא דתי במובן המקובל. הוא הבין היטב מה מקומו של לימוד התורה בעמנו ומה חשיבות פיתוחו של עולם התורה להמשך קיומנו בגיא צלמוות של ההיסטוריה. לא התקיים על כך ויכוח, אלא בהמשך על המספרים של הפטורים מהשירות הצבאי.

יותר משבעים שנה לאחר מתן הפטור, החברה החרדית צריכה לעשות את חשבון נפשה למען קיום עולם התורה. כבר לא מדובר בסכנה של היעלמות עולם התורה, חלילה, ולא בכפייה חילונית נגד שמירת אורח החיים החרדי. אסור שהציבור הכללי ידחוף את החברה החרדית, אלא התהליך צריך לבוא מתוכה. ישראל זקוקה ללומדי תורה, ולכן למענם ולמען טהרת לימודם, חובה על אלה שאינם לומדים להצטרף למצוות "עזרת ישראל מיד צר" ולהתגייס. זו זכות אדירה שלא ידענו אותה בתקופת גלותנו: היכולת להגן על קיומנו הפיזי. אחים יקרים, אנחנו זקוקים לכם.