כשראוואן אוסמן גדלה כילדה בלבנון בשנות ה־80, היא לא תיארה לעצמה שיבוא יום ותעמוד במשכן הכנסת בישראל, בפני אולם מלא אנשים שיאזינו בסקרנות לסיפורה. "זה כבוד גדול עבורי. תודה רבה", אמרה השבוע בעברית באולם נגב בכנסת, והמשיכה לדבר באנגלית על מצב הנשים בלבנון ובסוריה, על האתגרים שאיתם אותן נשים נאלצות להתמודד, על המיזוגיניות, על התעללות מינית, על חוסר הסימפתיה בעולם הערבי לנשים הישראליות שהותקפו ועל האכזריות של חמאס, שאנשיו באו במטרה להכאיב ולהשפיל.
"בניגוד לעולם הערבי, בישראל מי שייענש הוא האנס, ולא הנשים שהותקפו. יש הרבה נשים בעולם הערבי שעברו התעללות מינית והן בעדכם. כדי לנצח אתם חייבים להישאר ולהילחם יחד. אתם הצאצאים של אלו ששרדו את השואה והיו שותפים להקמת המדינה הנפלאה הזאת. מדינה שתדע שלום עם שכניה כי אסד ונסראללה לא יחיו לנצח - כמו שראינו עם ראיסי - ואתם התקווה של הלבנט, מדינה לדוגמה. שום דבר לא יכבה את האור בליבנו - לא חמאס, לא 7 באוקטובר. הנה אנחנו כאן, עומדים ביחד בגאווה בירושלים ועובדים על ימים טובים יותר. עם ישראל חי". כשהרימה את עיניה בתום הנאום, ראתה אוסמן מולה לא מעט עיניים דומעות. לאחר מכן ניגשו אליה עשרות אנשים שלא הכירה, כדי לחבק אותה. "מאוד התרגשתי לפני הנאום, אבל כשהתחלתי לדבר ההתרגשות נעלמה והחוויה הפכה למדהימה", אמרה, "אני כל כך שמחה ומתרגשת להיות כאן".
אוסמן (40) נולדה ב־1984 כבת בכורה לאב סורי ממוצא סוני, שעבד כאיש עסקים בתחום הטלקומוניקציה, ולאם לבנונית ממוצא שיעי. בעקבות הגעת הצבא הישראלי, במסגרת מלחמת לבנון, לקרבת הכפר שטורה הממוקם בבקאע, שבו התגוררו, החליטו הוריה לעבור את הלידה בדמשק, רחוק מהמלחמה וקרוב למשפחת אביה. שבועיים לאחר הלידה חזרו לכפר, לאזור שנחשב מעוז חיזבאללה, מאחר שהחיים בלבנון נחשבו טובים ונוחים יותר מאשר בסוריה. אוסמן גדלה בבית חילוני ומשכיל ולמדה בבית ספר צרפתי קתולי. "לבנון מזכירה קצת את ישראל", היא נזכרת, "נחמד שם, אנשים קולניים, אוהבים את החיים, יש גיוון בין אנשים ודתות, ולכאורה החיים נראים קצת כמו באירופה וכאילו כולם מקבלים אחד את השני. אולם מתחת לפני השטח ובעקבות מלחמת האזרחים המצב בלבנון שונה מבמדינות אחרות, כי אנשים מעולם לא שכחו את מה שקרה במלחמה ולא סולחים לצד השני. המקרה של הוריי, שבו סוני ושיעית התחתנו, נחשב חריג כי לרוב אנשים מתחתנים עם אנשים מהזרם שלהם בלבד".
ישראל - השחור המוחלט
ה"מפגש" שלה עם ישראל החל כבר מגיל צעיר, כאשר הוריה החביאו אותה במזווה, וכיסו במזרנים אותה ואת שלושת אחיה שנולדו אחריה, כדי להישמר מהפצצות חיל האוויר. "מאז אני שונאת מלחמות. לא הבנתי למה ישראל לא מפסיקה להפגיז, ותמיד שמעתי שהאשמה במלחמה היא רק על ישראל". במקביל, בבית שלה, בסביבת מגוריה ובבית הספר שבו למדה, שררה איבה מובנית ועמוקה כלפי ישראל. "הקולקטיב הערבי נקבע רבות על ידי הטלוויזיה, ובילדותי היו ערוצים מעטים והמסרים שם היו זהים ותמיד נגד ישראל, ולא משנה אם מדובר בחדשות או בסרט. הקולנוע, למשל, נשען ברובו על הסצנה המצרית, והמסר שיצא ממנה היה שישראל עומדת מאחורי כל הבעיות".
אפילו בבית הספר הקתולי הצרפתי קיבלה אוסמן מנה מכובדת של חינוך לאנטישמיות, הפעם מהצד הנוצרי. "לפני חג הפסחא היה ריטואל שבו מקרינים את הסרט על מותו של ישו ומציגים הכל בצורה מאוד גרפית. הראו שהיהודים הם אלו שבגדו בו ושלחו אותו למותו. זה היה מחריד. גם מראים שהיהודים יכלו לבחור אם להציל את ישו, אבל העדיפו להציל את אחד הפושעים ונתנו לישו למות כשהם בוחרים ברע. אתה מבין כילד שהיהודים הורגים תינוקות ושהם אנשים רעים, בוגדניים, כך שקיבלנו את האנטישמיות הקלאסית בצורה הבוטה ביותר גם מהצד הנוצרי ובאחד מבתי הספר המובילים והחזקים בלבנון. בשיעורי היסטוריה למדנו שיהודי אירופה הגיעו פתאום למזרח התיכון וגנבו לפלשתינים את פלשתין. אין שום הקשר היסטורי, והעיוות פשוט מקומם".
השיח עם ישראלים היה אסור ומסוכן. גם הנרטיב נראה שונה לגמרי מהצד הלבנוני. כך, למשל, האסון שאירע בשוגג ב־1996 בכפר קאנא, שבו נהרגו ונפצעו עשרות ילדים ונשים מפגזי צה"ל, פורש כרצח מכוון. עזיבת ישראל את רצועת הביטחון ב־2000 התפרשה כניצחון היסטורי, שאותו חגגו חלק מחבריה, והתגובה של ישראל לרציחת שלושת החיילים ולחטיפת שניים נוספים על ידי חיזבאללה ב־2006, אירוע שהתחיל את מלחמת לבנון השנייה, פורשה כחסרת פרופורציות. "חלק מתומכי חיזבאללה צוהלים כשהילדים שלהם מתים בקרב, בעוד ישראל אבלה על מתיה", אומרת אוסמן, "האופן שבו ישראל מעריכה וכואבת את מותו של כל חייל לא מובן ברמה העמוקה לאזרחים בצד הלבנוני. עבורם התמונה היא בצבעים של שחור ולבן, וישראל היא בצד השחור המוחלט".
כשהיתה אוסמן בת 18, החליטה המשפחה לעבור לבירת סוריה, דמשק, בעקבות הרעה במצב הכלכלי. אוסמן רצתה להגשים את חלומה ולהפוך לאנליסטית פוליטית, אולם אביה סירב מאחר שכדי להתקבל ללימודים אקדמיים היא היתה חייבת להצטרף למפלגת הבעת', מפלגת השלטון של אסד. "הוא לא הסכים ואמר שהם יהפכו אותי לאחת משלהם. הסברתי לו שאדע להתחמק מהם, אבל הוא התעקש ואמר 'על גופתי המתה' ודרש שאשאר לידו בסוריה. עד לפני כמה שנים הייתי אתיאיסטית, וזה עשה לי הרבה בעיות בבית הספר. אבי תמיד עמד לצידי, צידד בי וענה למורים שלי שאם האל קיים, הוא יעדיף שאאמין בו לא בגלל החשש מהגיהינום או מהרצון ללכת לגן עדן, אלא מתוך רצון אמיתי. הוא תמיד אמר, 'זה המסע שלך, ואת תבחרי אם להאמין או לא'. ואז אחרי כשנה הוא נפטר, ונאלצתי להישאר בסוריה ולהחליף אותו בעסק המשפחתי".
סיבת מותו הפתאומי של אביה בגיל 48 היתה התקף לב, אבל שורת תרחישים שאירעו לאחר מכן גרמו למשפחה לתהות לגבי גורלו. המשפחה גם גילתה שחשבונו רוקן ממש סמוך למותו. אוסמן, שהחלה לנהל את העסק המשפחתי, נשארה בסוריה עד 2007, אז הכירה את בעלה לשעבר, מהנדס ממוצא לבנוני. השניים התחתנו ועברו לערב הסעודית, ובינתיים נולד בנם הבכור והיחיד. מערכת היחסים לא צלחה, הם התגרשו ב־2011 והיא התחברה שוב למשפחתה ותכננה לפתוח בר יין באחד המלונות בדמשק, אולם היוזמה התעכבה, ובינתיים נפתחה מלחמת האזרחים והיא החליטה לעזוב לצרפת.
פער שנובע מבורות
ההחלטה להגיע לצרפת שינתה בדיעבד את חייה מקצה לקצה. אוסמן, שמעולם לא פגשה יהודי, שכרה דירה בעיר שטרסבורג וגילתה לפתע שהיא מתגוררת בלב הרובע היהודי, ממש ליד בית הכנסת המרכזי בעיר. "ביום הראשון שלי בדירה ירדתי למטה ומצאתי ממש ליד הבית חנות מצרכים קטנה. נכנסתי פנימה ומצאתי את כל התבלינים שהכרתי מהבית וממש הופתעתי. מילאתי את סל המצרכים, ופתאום שמעתי שני אנשים מדברים מאחוריי בשפה זרה מוכרת. נזכרתי שכשהיינו קטנים היינו משחקים עם האנטנה כדי לראות טלוויזיה, ולפעמים היינו רואים סרטים מצוירים מהטלוויזיה בישראל והם היו בעברית. אם אחד ההורים שלי או מבוגר היה תופס אותנו, הוא מייד היה מכבה את הטלוויזיה או מעביר בכעס לערוץ אחר.
"מרגע שהבנתי שהם מדברים עברית, נכנסתי להתקף חרדה. הסתובבתי וראיתי מאחוריי שני חרדים לבושים בבגדי שחור ולבן, ופשוט עזבתי את סל המצרכים ורצתי הביתה כמו משוגעת. נעלתי את הדלת, לא יכולתי לנשום. הסתכלתי על עצמי במראה והרגשתי מטופשת ושאלתי את עצמי למה בעצם הגבתי בצורה הזאת, הרי הם לא עשו לי כלום. אז הבנתי שזו הפעם הראשונה שאני נמצאת באותו המרחב עם יהודי, וכנראה כל מה שלמדתי על יהודים הבהיל אותי. כשבאתי לשלם, המוכר
שאל אותי מאיפה אני. עניתי בחשש מסוים שאני מסוריה ומלבנון, והוא עזר לי לארוז את הקניות והיה מאוד נחמד אלי. לפעמים אני חושבת על זה שאם היה מגיב אלי באגרסיביות או מתעצבן על הסצנה שעשיתי, יכול להיות שחיי היו שונים".
במשך חודשים ישבה על מרפסת ביתה וצפתה ביהודים הולכים לבית הכנסת, שבתחילה בכלל חשבה למוזיאון. "הלבוש הזכיר לי את הלבוש של הנשים בלבנון ובסוריה. מאוד נהניתי לראות איך הילדים מכבדים את המבוגרים, ואיך המבוגרים מתנהגים יפה לילדים, משהו שפחות ראיתי בסוריה ובלבנון. פעמים רבות הורים לילדים מתנהגים אליהם בצורה פחות ידידותית".
את צרפת עזבה לטובת עבודה בתחום יחסי הציבור עבור חברה בינלאומית בקפריסין. מאוחר יותר עברה לדרום גרמניה עם בן זוג אנגלי, שהכירה במקום העבודה. בגרמניה פתחה בית קפה קטן, ובמקביל החלה להתעמק בספרי ההיסטוריה והתחברה עוד יותר להיסטוריה היהודית. "מאוד נוח בגרמניה אז נשארתי. נפעמתי ממערכת היחסים בין גרמניה לישראל ולעם היהודי. למדתי על התהליך המורכב שאירע עד שהיחסים השתקמו אחרי השואה, וחשבתי שזה המודל המושלם לחיבור בין מדינות אחרי מלחמה ושאפשר ללמוד מהתהליך איך אויבים יכולים להיות חברים".
הרגע הכי קשה
גלי הפליטים שהחלו להגיע לגרמניה מסוריה ב־2015, הובילו לשינוי נוסף בחייה של ראוואן. "אנשים התלוננו, אבל אני שמחתי שהסורים יצאו משם כי לדעתי העולם אכזב את הסורים, ובתוך גל השנאה נגדם חשתי שוב אחת מהם. יש מעט מאוד טרגדיות שקרו בעוצמה שכזאת בשנים האחרונות. עם זאת, הרצון לתת לסורים להיכנס ללא שליטה לאירופה יצר מצב מסוכן. כאשר אנגלה מרקל אמרה שגרמניה יכולה לקלוט את גל הפליטים, חשבתי לעצמי שייתכן שאינה מבינה מהן ההשלכות של קליטת גל הפליטים. הגיעו הרבה גברים צעירים מתרבות שהיא מיזוגינית, ודאגותיי מההיבט הזה היו כנות. במקביל, דאגתי מאוד מהאנטישמיות שהם יביאו איתם. הספר 'מיין קאמפף' עולה פחות מדולר בסוריה, והוא חלק מהתרבות במדינה, כמו האמונה ב'פרוטוקולים של זקני ציון' והכחשת השואה, כך שזה היה רק עניין של זמן עד שהאנטישמיות תכוון ליהודים ועל הדרך תפגע בקונדלציה בין היהודים לגרמניה.
"החלטתי לעשות משהו סביב העניין הזה, מכרתי את העסק שלי והתחלתי ב־2020 ללמוד באוניברסיטה לימודי יהדות ואסלאם. במקביל, עבדתי עם ארגון שמעורר מודעות במערב לתהליכים שמתרחשים בעולם הערבי, והתחלתי לעורר מודעות בעולם הערבי לשיח עם יהודים וישראל, לספר על מה שיהודים עברו בשואה, לקחתי חלק בקבוצות שהביאו מוסלמים לאושוויץ. כשהבנתי כמה מוסלמים לא יודעים על השואה ועל העולם היהודי, החלטתי לגשר על הפער בין יהודים לערבים. זה אולי נשמע נאיבי, אבל מי היה מאמין שישראלים יוכלו להסתובב בדובאי ובבחריין? הסכמי אברהם רק הבהירו לי שיש סיכוי לכל, ורק צריך לקדם את השיח באמצעות חינוך והפצת מידע מדויק שיקרב בין הצדדים".
הלימודים האקדמיים עוררו בה עניין ביהדות. בהדרגה, התחילה להאמין שיש יד מכוונת בתהליך שהיא עוברת, עד שהחליטה להתגייר. "במסגרת הלימודים באוניברסיטה לקחתי שיעור עם הרב שאול פריבק, שאמר לי: 'ביהדות, כדי להיות יהודי טוב צריך פשוט לנסות בכל יום להיות אדם קצת יותר טוב מביום הקודם'. אולי לאנשים זה נשמע קצת מטופש, אבל עבורי המשפט הזה הוא פורמולה שעובדת עבור כל אדם בעולם ולא משנה מי אתה, כל אדם יכול לעשות את זה. בהדרגה מצאתי ביהדות שלום פנימי, והעולם נראה לי הגיוני יותר דרך תפיסת העולם היהודית. אני מרגישה שהשם נתן לי מתנה בכך שהעניק לי את היכולת לעבור את התהליך הזה שאני עוברת כעת, ואני מבינה שהדברים שעברתי הם לא צירוף מקרים.
"בעבר לא האמנתי והייתי אתיאיסטית, ואחרי תהליך ארוך אני מבינה עמוק בפנים שהשם מאיר לי את הדרך. מה שלא הבנתי זה למה רק אני רואה את ההכוונה הזאת בצורה כל כך ברורה, עד שפעם אחת כשהייתי כבר בתוך תהליך הגיור, שיתפתי את זה עם חבר שגר בניו יורק והוא אמר לי שההבדל ביני לבין אחרים הוא שהצלחתי לקרוא את הסימנים שבדרך ולא התעלמתי מהם, ואני מאמינה שזה באמת כך. אני עדיין בתהליכי גיור ועושה את זה בצורה הנכונה עבור הנפש שלי, וכבר כעת אני מרגישה שותפות גורל מלאה עם העם היהודי".
התחושה שהיא חלק מהעם היהודי גרמה לאוסמן להזמין בדיקה גנטית. ב־5 באוקטובר קיבלה תשובה שחלק מהמטען הגנטי שלה הוא יהודי ממוצא איראני ועיראקי, תשובה שלא הפתיעה אותה כלל. יומיים אחרי כן, התהפך עולמה. "הטבח ב־7 באוקטובר היה ניסיון להרוס את הסכם אברהם וכל סיכוי עתידי לשלום בין ישראל לערבים. במשך שבועיים כאבתי את מה שקרה והתחלתי לפחד שציר ההתנגדות מנצח ושאין תקווה. ואז עברתי ל'מוד' מאבק, ומשהו בי השתנה לגמרי, לתמיד. יצרתי קשר עם כל החברים הישראלים שהכרתי וביקשתי שישלחו אלי את כל הסרטונים שחמאס שחרר ותרגמתי את כולם. את הזוועות שראיתי שם לעולם לא אשכח, אבל התעקשתי לעזור להראות לעולם הערבי מה חמאס עשו.
"הרגע הכי קשה מבחינתי היה לראות את הווידאו של נעמה לוי, שמובלת שותתת דם לג'יפ על ידי איש חמאס, אחרי שעברה תקיפה פיזית ואולי אף תקיפה מינית, ואת הרגע שהיא הסתכלה למצלמה, מבינה שהרגע הזה מתועד ושהוריה ומשפחתה יראו את זה. זה היה רגע ששינה את חיי לנצח. הפכתי בן־לילה לאקטיביסטית. רציתי שכל העולם יידע מה חמאס עשה, ואת זה שאיראן עומדת מאחוריהם כשהם גוררים את עזה, בידיעה שהרבה עזתים ימותו רק כדי שהעולם יהיה נגד ישראל. מאחר שאמצעי התקשורת הערביים חד־צדדיים ולא מראים תמונה מאוזנת, החלטתי להתחיל להעביר מסרים דרך הרשתות החברתיות".
אוסמן החלה לשתף תכנים פרו־ישראליים ברשתות, מה שהוביל לאיומים על חייה, לטיעונים שהיא מרגלת של ישראל ובוגדת, ולהקנטות מצד אנשים שהכירה במהלך חייה. הסרטונים צברו שיתופים, ומאות אלפי אנשים נחשפים אליהם. היא הקימה עם אנשי אקדמיה בגרמניה הפועלים נגד אנטישמיות ועם ערבים נוספים את פרויקט Arabs_ask, שמסביר לעולם הערבי בערבית ובשפות נוספות מה באמת קורה בישראל.
"אנחנו מעלים את כל מה שנכון להציג לעולם הערבי, כולל את הסיפור האישי שלי ושל ערבים אחרים. קיוויתי שאם אדבר, ערבים ומוסלמים יבינו טוב יותר שמה שהמשטרים מוכרים להם לא נכון ושעוד ערבים יצטרפו. קיבלתי המון הודעות ממוסלמים ומערבים, אפילו איראנים מטהרן, שעודדו אותי להמשיך. הרבה מהם ציינו שהם מצטערים ומתביישים בזה שמשהו כמו מה שקרה ב־7 באוקטובר יכול לקרות".
נעבור את זה יחד
בעקבות הפרויקט קיבלה הצעה להגיע לישראל, מה שעבורה היה הגשמת חלום, אך גם כריתת גט סופי עם משפחתה בלבנון ובסוריה. "הביקור בישראל קרה משתי סיבות עיקריות. הראשונה היא להראות סולידריות ולהצהיר שבחרתי לעמוד לצד ישראל. השנייה היא להראות שלא כל הערבים מצדיקים את הטבח, ושיש הרבה כאלה שמתנגדים לו. יש הרבה שלא יכולים לגנות את הטבח כי זה יעלה בחייהם, אבל הם נגד פעולות מזוויעות שכאלה. אחרי הביקור המשפחה שלי ניתקה איתי כל קשר, אבל מבחינתי אין אופציה אחרת. כשראיתי שאנשים מצדיקים את האלימות המינית ואת הרצח המזעזע, פשוט לא יכולתי שלא להגיד באיזה צד אני, ואני בצד של ישראל, של מדינת היהודים".
לפני ההגעה לישראל ביקשה ליצור קשר עם איילת שחר, אמה של נעמה לוי, מתוך רצון להיפגש איתה. "הלכתי לבקר אותה בדירתה והבטחתי לה שהשם של נעמה ירדוף את חמאס עד לקבר, ושאני מחויבת לכך. אני לא יודעת אם המפגש הזה היה יותר כדי לחזק אותה או אותי, אבל מה שהרשים אותי יותר מכל היה שהיא אמרה שהיא רופאה שעובדת עם צוות רפואי ערבי ועם אוכלוסייה ערבית, ושהיא לא כועסת על כל הערבים בגלל מה שחמאס עשו. היא יודעת לעשות את ההפרדה, וזה גם מה ששמעתי מרוב הישראלים שאיתם דיברתי. הם יודעים לעשות הפרדה בין הטרוריסטים לבין אלה שרוצים שלום, והם עדיין מקבלים אותם".
במסע שלה לישראל גם סיפרה בפומבי על תהליך הגיור. "כשנסעתי לירושלים בפעם הראשונה, בינואר השנה, הייתי כל כך בלחץ. עצרנו בצד הדרך לפני הכניסה לשער דמשק ופשוט הקאתי, כאילו שחררתי את כל הרעל שהיה בי. אנשים מייד הגיעו והציעו עזרה, ופתאום הרגשתי טוב והגענו לכותל. וזהו, האמונה שלי היא האמונה היהודית. אני נמצאת כאן בתקופה הקשה ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל והחלטתי שכולם יידעו, ולא משנה מה המחיר, שהגורל שלי הוא חלק מגורל המדינה. אני בטוחה שישראל תנצח במלחמה. זה נראה כאילו הסיכויים נגדנו והרוב נגדנו, אבל כששיתפתי את דבר הגיור זה נבע גם מתוך תחושה של להביא את הכוח הזה ולהראות שאני מצטרפת אליכם, ואני בטוחה וגאה שנעבור את זה וננצח ביחד".
***
ראוואן אוסמן השתתפה בכנס ״הקמת הקואליציה הבינלאומית נגד אלימות מינית ומגדרית כנשק מלחמה״, ביוזמת ארגון ELNET וח״כ שלי טל מירון מיש עתיד, אשר התקיים בכנסת. בכנס השתתפו 18 נשים מנהיגות מאירופה אשר הגיעו מטעם ELNET לישראל במיוחד על מנת להשתתף בכנס. בנוסף השתתפו חברי כנסת, שגרירים וחברי פרלמנט מכל העולם, משפחות חטופים, ופעילי ופעילות זכויות אדם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו