איגוף משולש: מהלך אחד של נתניהו בארה"ב טרף את כל הקלפים

ישראל וארה"ב לחלוטין לא מיושרות בנושא האיראני. כך התברר מאמירה של ראש המטות המשולבים הגנרל מרק מילי בקונגרס כבר לפני חצי שנה (מארס 2023). מילי אמר שדאגתו העיקרית היא מפני "נשק גרעיני בפריסה". הוא לכאורה מציב התניה חדשה להכרזות ולהבטחות עבר של האמריקנים, שלקחו על עצמם למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני. משמעות האמירה הזאת של הגנרל מילי היא שגם אם לאיראן יש מספיק חומר בקיע ברמת העשרה של 60 אחוז ויותר, בוודאי 90 אחוז; וגם אם היא מסוגלת להרכיב נשק גרעיני ולפתח טיל בליסטי ארוך טווח כדי לשאת את ראש הנפץ, ואפילו אם יש כבר צירוף של כל שלושת היסודות האלה - איראן עדיין לא תימצא בהתנגשות עם ההבטחה האמריקנית, כולל זו שהשמיע השבוע ביידן.

קשה לחשוב על התגמשות גדולה מזאת, והיא מחזקת אמירות של רון דרמר עוד לפני שמונה לשר, כי הסימנים מראים שארה"ב עברה מול הגרעין האיראני לאסטרטגיה של הכלה, ולא של מניעה או חיסול.

כך, במידה רבה, הפגישה של ראש הממשלה נתניהו והנשיא המזדקן והנחלש מאי־שם בדלאוור, ככל שהיתה חשובה ואופטימית, היתה משנית בחשיבותה לפגישה של נתניהו עם אילון מאסק והשתתפותו בדיונים על ה־AI. נקודת האור היחידה בנושא האיראני היא מאמץ ההכנה המתמשך של קברניטי הביטחון בישראל להכשיר את הממשל האמריקני לאפשרות שישראל תפעל נגד הגרעין כשתחליט על כך, וזאת ברוח הנדרים של ראש המוסד, הרמטכ"ל ושאר הבכירים במערך המודיעין בצה"ל.

המפגש עם הנשיא נועד בעיקר לשדר חזרה לנורמליזציה בישראל - תוך כדי דיבור על נורמליזציה עם ערב הסעודית. אם יש פריצת דרך מול הסעודים בעקבות ההכרזה על עורקי הקשר היבשתי דרך ישראל, ומתקיימת פגישה רמת דרג עם הנשיא ביידן, הכלכלה בישראל - ובארה"ב - צריכה לקבל דחיפה כלפי מעלה. האופציה האופטימית הזאת יכולה להסביר את דברי ההסתה האלימים של אהוד ברק בראיון ל־CBS. מטרתו אינה לבלום חקיקה בלתי רצויה, מבחינתו, אלא לשדר לגורמים הבינלאומיים שישראל לא חוזרת ליציבות. שאקלים אי־הוודאות נשאר. והמיליציות שלו ידאגו לזה.

זה משאיר את הפגישה עם המולטי־מיליארדר מאסק, שקיבלה חשיפה אדירה לעיני מיליונים, כפגישה היותר חשובה השבוע. היה רגע בפגישה, שבו ראש הממשלה חזר כמה פעמים על המשפט "אין לנו זמן, אין לנו הרבה זמן". בגלל החזרה הזאת לא ברור למה התכוון, לאבטחת האנושות מפני סכנות ה־AI, או למשהו אחר שלא נקב בשמו: הנושא של איראן, שביידן הפחית בחשיבותו. בגלל השתנות הזמנים ראש ממשלה ישראלי לא חייב לסגור משבצת של שעה או שעתיים בבית הלבן או במלון בניו יורק עם הנשיא. אפשר להיפגש עם אמריקה גם בלי הנשיא, והמפגש עם אילון מאסק הוא הדבר החשוב באמת.

השידור הישיר בטוויטר היה מהלך אסטרטגי מזהיר של ראש הממשלה, הניצב בפני כוחות המבקשים להרוס אותו. זה היה איגוף משולש, של הממשל האמריקני, של "המחאה" בקמפיין האנטי־ישראלי שלה בארה"ב ושל התקשורת הנרצעת. המפגש עם מאסק גם החזיר במשהו כמה הייטקיסטים יומרניים לממדים הטבעיים שלהם. האפשרות לשותפות של ישראל עם איל הטכנו האמריקני בפיתוח AI בדרכים מועילות אבל מוגנות ושפויות, היא מבט אל העתיד. הרי ברור שעשרות המפגינים בסן חוזה ובניו יורק לא הגיעו משדרות, מפתח תקווה או מדרום תל אביב; הם או נפולת רילוקיישנס או כאלה שבהחלטה של רגע קופצים לנתב"ג ושרים "איי'ם ליבינג און אה ג'ט פליין".

מלכוד ביידן

אם הנשיא המזדקן לא יחליט לפרוש בקרוב, כמו שאפילו מרבית הדמוקרטים מקווים, במפלגה הרפובליקנית יכולים כבר להתחיל לגהץ את החליפות

בזירה הפוליטית הפנימית בארה"ב יש הרעה ברורה במצבו של הנשיא ביידן. שני גורמים משפיעים מאוד על דעת הקהל הפנימית. אחד, יותר ויותר הסתבכויות של הבן האנטר ביידן עם החוק, וחלק מהאינפורמציה שמתפרסמת קושרת את ביידן האב לעבירות השחיתות של ביידן הבן שקשורות בעסקיו באוקראינה, בסין ובשאר העולם. כתוצאה מכך, מתחיל הליך של הדחה (אימפיצ'מנט) בקונגרס. הגורם השני הוא שביידן יהיה בן 82 אם וכאשר יושבע לכהונה שנייה כנשיא.

הבוחרים במפלגה הדמוקרטית לא אוהבים את מה שהם רואים, ובסקר של CNN שפורסם לאחרונה, 67 אחוז מהדמוקרטים לא היו רוצים שביידן ירוץ בבחירות הבאות לנשיאות. ב"ניו יורק טיימס" הנתון "חיובי" יותר: רק 50 אחוז בערך - כלומר כמחצית מהבוחרים של ביידן - היו מעדיפים מועמד אחר לנשיאות. לפני כשבוע פרסם הפרשן המדיני הראשי של ה"וושינגטון פוסט" דיוויד איגנשיוס מאמר חריג מאוד; הוא קרא לנשיא להודיע שלא ירוץ שנית לנשיאות. איגנשיוס מציין שההחלטה של ביידן חייבת לבוא ממש בשבועות הקרובים. אם זה לא יקרה בטווח הקרוב, כבר לא יהיה אפשר להתחיל בהליך הדמוקרטי שממנו, מקווים הדמוקרטים, יצוף למעלה מנהיג כלשהו שיעצור את מרוצו החוזר של דונלד טראמפ לצמרת. יש מתאם בין התחזקותו של טראמפ בסקרים הלאומיים, בהתמודדות מול הנשיא המכהן ביידן, והתחזקותו בקרב הרפובליקנים לבין אי־הנחת הגוברת בתוך המפלגה הדמוקרטית והתגברות הקולות שדורשים מביידן לפנות את מקומו.

בכלל, קריאות כאלה, גם כשאנשים מקווים שכך יקרה, לא זכורות מהעבר. גם כשהנשיא ג'ונסון הודיע בתחילת 1968 כי לא יבקש שוב את מועמדות מפלגתו הדמוקרטית לכהונה שנייה, זאת היתה בעיקר החלטה שלו. היתה נגדו אופוזיציה שמאלית חזקה, אבל לא זכור שפעילי המפלגה ופרנסיה עודדו אותו לפרוש.

העובדה שביידן יתחיל כהונה שנייה בגיל 82 יוצרת מייד את התמונה של סגנית הנשיא, קמאלה האריס, כמי שנמצאת במרחק פעימת לב מהנשיאות. או בכל מקרה, סבירות גבוהה לפרישת ביידן במהלך הכהונה. והאריס באמת נתפסת כבלתי מתאימה לתפקיד הרם. כך שריצה נוספת מצריכה למנות סגן או סגנית חדשים, שהציבור לא יחשוש שיהיו בתפקיד הנשיא בעקבות פרישה של ביידן. כל ההתחבטויות והשיקולים המעורפלים האלה יוצרים לדעת ג'יימס קארוויל, אחד האסטרטגים הוותיקים ביותר של הדמוקרטים, מצב שמדכא הצבעה. חלק גדול ממצביעי הדמוקרטים לא רוצים את הצמד ביידן והאריס, וזה עלול לגרום להם להישאר בבית ולא להשתתף בבחירות.

קג"ב בעברית

30 שנה אחרי אוסלו, הגיע הזמן לתת את הדעת על פעילות שירות הביטחון בימים ההם מול הימין המתנחלי והכסת"ח המלא שקיבל מהפרקליטות

שתי התרחשויות המתוארות בספרו של יובל בלומברג "מלכודת אוסלו" הופכות אותו לספר שחייבים לקרוא בשנת ה־30 להסכם אוסלו. הראשונה היא חולשתו המדינית של יצחק רבין, שפשוט לא שלט במהלך המדיני שהגדיר את חייו, הסכם שרק שבועות מעטים קודם לכן לא היה מעלה בדעתו לחתום עליו. כלומר, הסכם עם אש"ף על שלטון עצמי בארץ ישראל, חתום בידי נציג אש"ף עלי אדמות יאסר ערפאת ומלווה בלחיצת יד בחסות הבית הלבן. ביוני 93' רבין מורה לחדול מהמשא ומתן באוסלו, ובספטמבר הוא חותם. הסיפור השני שבלומברג חושף הוא השימוש שנעשה בש"ב כדי להילחם נגד המתנחלים וחלקים מהאופוזיציה שהתנגדו להסכם אוסלו.

כל זה כלול בפרק העוסק ברצח רבין. צריך להקדים ולומר שהש"ב הוא כנראה ברמה אחרת היום, והיכולות שלו בהגנת המדינה והחברה הישראלית מוכחות מדי יום. אבל הש"ב של שנות ה־80 וה־90 נראה כאגף בשירות הקג"ב. החשש היחיד הוא שהנאמנות לחוק ולזכויות היא עדיין רק הסוואה של דנ"א סובייטי. מעין זאב בתחפושת של כיפה אדומה.

בלומברג תופר יחד אירועים שכבר נחשפו לכדי נרטיב הלוחמה נגד "אויבי השלום". מתברר שלביטוי המטאפורי הזה של רבין ופרס היה כיסוי במדיניות הטיפול במתנחלים. כהרגלה, התקשורת תרמה ככל יכולתה בשיתוף פעולה נרצע עם סוכני ש"ב כמו אבישי רביב, שעסקו נון־סטופ בהפקת אירועים של בימוי אלימות או בהשתפכויות גזעניות אלימות לתפארת הפרסום בערוצי תקשורת ובעיתונות הזרם המרכזי. כתבים מרכזיים מעידים על השת"פ הזה שהזין כותרות. הם לא מבינים שבכך הם מפלילים את עצמם.

בפעילות הריגול מעבר לגבול, מעבר לקווים, בארצות אויב או בארצות יעד, קורה לפעמים - או שקרה בעבר - שסוכן לצרכים מבצעיים נאלץ להתחתן עם מישהי כהכרח מבצעי. אבל הסיפורים של בחורות צעירות שסוכני ש"ב התחתנו איתן לצרכים מבצעיים מעניקים משמעות מקאברית לביטוי "נישואים פיקטיביים". כל זה בתחומי הארץ, בעיקר בגראונד זירו של חברון וקריית ארבע; סביר שגם צפונה משם ביישובי השומרון. בעורף של הכסת"ח הלגליסטי ניצבו כחיילים נאמנים דורית ביניש, עדנה ארבל ושאר אנשי פרקליטות המדינה, שסגרו תיקים על ימין ועל שמאל בעקבות עבריינות בשירות הלוחמה להשחרת המתנחלים והאופוזיציה. בלומברג מצטט את עדותו של שמעון שבס על עימות חריף בין רבין לדורית ביניש. "אני לא מבין איך את... לא עושה שום דבר כדי להעמיד לדין אנשים שקוראים לאלימות, להסתה ולהמרדה ברחוב לאור יום", אמר ראש הממשלה. ביניש אמרה שקשה לקבוע איפה נגמר חופש הביטוי ואיפה מתחילה ההמרדה.

טיסת המשך

טראומת הפלת המטוס הלובי בפברואר 73' היא עוד חוליה בשרשרת שהובילה למלחמת יום כיפור. חשיפת הטייסים דאז עלולה לפגוע בחיל האוויר היום

ההתרשמות מהפרקים הראשונים בסדרה של כאן 11 "האחת", על טייסת הפנטומים 201, היא שהיוצרים ביקשו להחדיר תחושות של כישלון ואשמה. מדובר בדגש של הסרט על פרשת הפלת מטוס הנוסעים הלובי בפברואר 1973 ועל מבצע הכושל "דוגמן 5" להשמדת הטילים הסוריים, שבו אבדו לטייסת הרבה מדי מטוסים וטייסים.

כל מה שנכון להגיד זה שטייסי חיל האוויר נלחמו בגבורה עילאית כמו אחיהם הלוחמים על הקרקע. האבידות היו רבות, ומטבע הדברים הן מעלות אצל הטייסים השורדים את השאלה לא רק למה אני חי וחברי הטוב איננו, אלא גם את התסכול המלווה בשאלה: איפה טעינו? מוטב להגיד מראש: לא טעיתם, נלחמתם. זה מה שקורה כשממלכת הכאוס ואי־הוודאות של המלחמה משתלטת.

כך גם פרשת הפלתו של המטוס הלובי. מכל בחינה שהיא הטייסים עשו כל מה שניתן היה כדי להנחית את המטוס על המסלול ברפידים, וגם כשבוצע הירי הוא עדיין נועד לגרום לטייס להחליט לגשת לנחיתה. הרמטכ"ל דדו אלעזר העיד בוועדת החוץ והביטחון, כי מוטי הוד אמר לו: "'אני רוצה להכריח אותו לנחות. נירה וייתכן שגם נפיל אותו...' אמרתי לו: בסדר". ההימור של מוטי הוד היה גדול מדי. אבל השאלה המעניינת היא איפה היה שר הביטחון משה דיין בסיפור הזה? איכשהו הוא הצליח להשתחל החוצה מהלופ של קבלת ההחלטה, והכל נשאר בציר הרמטכ"ל־מח"א. מחליפו של הוד, בני פלד, היה מי שנשלח לוושינגטון כדי להסביר לאמריקנים מה קרה. הלקח של פלד, כפי שאני זוכר משיחה איתו באחרית ימיו, היה שהדרג הפיקודי יישאר תמיד לבדו, ללא הגב של המנהיגים הפוליטיים. אלה יפעילו כיסא מפלט עוד לפני שהטייסים יקלטו שנורה לעברם טיל.

חשיבות המטוס הלובי נובעת ממה שאמר אז ח"כ מנחם בגין: "עוד לא היתה הסתה אנטי־ישראלית על רקע מוסרי כמו זו שמתנהלת ב־48 השעות האחרונות". הכותרת במאמר המערכת של ה"וושינגטון פוסט" היתה "רצח". כלומר, ישראל נכנסה לגירעון מוסרי כלפי הממשל האמריקני, וזה הוסיף משהו להחלטתה לספוג באופן פסיבי מתקפת פתע בשתי חזיתות. הסרט ממחיש היטב כיצד השפיעה הפלת המטוס על טייסי 201. זה היה הלם פסיכולוגי מלווה בדמורליזציה. אין סיבה לחשוב שהאירוע הבאמת טראומטי לא השפיע בצורה דומה גם על גולדה, דיין ודדו, שהעיד כי הזדקן בחמש שנים תוך כדי הפרשה העגומה. בנרטיבים השונים על מלחמת יום כיפור אין כמעט התייחסות לאירוע כגורם בהשתלשלות המאורעות בדרך למלחמה. אבל גם הטרגדיה הנוראה הזאת מצאה את ביטויה במיני־סדרה "האחת" בדרך אמביוולנטית, שמשאירה עננת רגש אשמה על הטייסים עצמם. חשיפת הטייסים שהשתתפו בעסק הביש הלובי עלולה לפגוע במורל הטייסים של היום.