יש אנשים סיפורים, ויש אנשים אגדות. מלך ברגר היה גם וגם. חייו היו סיפור, עשייתו היתה אגדה. אף שראיתי וחוויתי אותה בעצמי, קשה להאמין שבכלל התקיימה. שום תסריטאי לא היה מציע סיפור כה מופרך כדי לתאר את מסלול חייו, אשר הסתיימו השבוע. אך האגדה שלו ושל מעשה יצירתו רק התחילה.
לפני עשור וחצי נכנסתי לביתו בפעם הראשונה. אף שסיפרו לי מראש מה אראה שם, שום דבר לא יכול היה להכין אותי למה ששכן בתוך דירה קטנה בצפון שכונה ד' בבאר שבע. כשהדלת נפתחה ראיתי זוג עיניים תכולות שזהרו במרכז פני ירח לבנות. כשהזמין אותי פנימה, החווה המלך תנועת יד רחבה שכמו פרשה בפניך מזח בין העולם שבחוץ לים הפלא שבפנים. וכשנכנסתי לחלל הבית כל מה שראיתי היה את יצירת חייו - ונשמתי נעתקה.
כל קירות ביתו היו יצירה ענקית. כמלך בארמון שיכונים, ברגר חי בתוך מוזיאון חי, נושם ומתפתח. קשה לומר שהיו ציורים על קירות ביתו, שכן כל הקירות כולם התמזגו לכלל יצירה אחת ענקית. משהו בין ציור לפסיפס או פסל ענק, שהלך ונבנה סביבו עד שהפך להיות היקום שיצר, שבו התבונן ושעליו מלך.
מקרוב הבנת מדוע היה קשה למקם את היצירה שלו במרחב מסוים. היצירות של ברגר הורכבו מצבעים ומזרדים, מקווים ומגרעיני זית ותמר, מצורות ומענפי עצים, מהות וחול מדבר. היצירה היתה העולם, העולם היה היצירה, והכל יחד היה יקום שאיים לסחוף אותך לתוכו, וזה לא היה דבר רע בכלל.
יש אמנים והם קוסמים של טריק אחד. הטכניקה היא הדבר הכי מעניין ביצירתם. משאירים אותך תוהה איך הם עשו את זה, אבל לא גורמים לך להתפעם מהמהות שבשלה כל זה נעשה.
מלך ברגר היה בדיוק ההפך. אף שהסביר לי באריכות מהיכן אסף את חומרי יצירתו, מה שהפליא אותי לא היו החומרים שמהם נוצרו החיים אלא היקום מלא החיים שיצר על קירות ביתו - יקום נאיבי, אנושי וחייזרי בו־בזמן, אוהב וזורח. זה היה יקום שבו מרטין לותר קינג האפרו־אמריקני ויורי גגארין הקוסמונאוט הרוסי עמדו אחד לצד השני כאילו היו אחים. ובמובן מסוים הם באמת היו אחים מאותה אמא אדמה. ביקום הזה אדם היה אדם, הרבה לפני שהיה תוצר של תרבות זו או אחרת, לפני שהשתייך לקבוצה כזו או אחרת.
ב־2001 התפרסם מחקרם של ונטר וקיד, שבו קבעו כי כל בני האדם זהים אחד לשני גנטית ב־99.9 אחוזים. מה שאומר שכל ההבדל בין המגוון העצום של בני אדם ובנות חווה שתפגשו בחייכם הוא בסך הכל עשירית אחוזון בודד. וביקום של ברגר ספק אם ההבדל הזה התקיים.
הציורים שלו היו נאיביים עד בלי גבול. "שלום, שוויון ואחווה" הוא קרא לאחת מיצירותיו, וזו היתה רק ההתחלה. פגשתי אותו לראשונה כשהיה עמוק בשנות ה־70 לחייו, אך לרוב חשתי שאני מדבר עם ילד בן שבע, שלא מצליח להבין למה בני אדם נלחמים אחד בשני, מדוע הם כה שונאים אחד את השני, ומדוע יש כה הרבה שאין להם דבר, ועשירים שלעולם לא יוכלו לבזבז את כל ממונם - ושניהם מתקיימים באותו העולם ממש.
היצירה של ברגר נראתה כהמשך לאמנות העמלנית מבית הגוש הקומוניסטי. אך בניגוד להתרסה העוצמתית והלעומתיות, היצירות שלו היו מרחבים אינסופיים של תקווה חסרת אידיאולוגיה, פרט לעשיית הטוב ולדרך הטובה לאדם ולעמיתיו. העימותים היחידים ביצירתו היו בין השמש והירח, השמיים והאדמה, וביניהם חיו בני אדם ובנות חווה, שיצרו את חייהם בשקט, בשלווה ובתואם הרמוני.
מה כל כך חשוב לאדם בשנות ה־70 לחייו לצאת מביתו מדי יום אל העיר, לאסוף את שאריות החיים, להביא אותם אליו הביתה ומהם ליצור יקום מקביל בדירה קטנה?
המשורר אבות ישורון כתב ש"מולדת החיים היא הילדות", וסיפור חייו של ברגר חשף חלק מהתשובות לחידת היקום המקביל שהקים בביתו. ברגר נולד בצ'כיה ב־1926. בגיל שלוש נדד עם משפחתו לדרום אמריקה. משפחתו היתה אחת המשתתפות במיזם הברון הירש להקים מרחב יהודי מוגן ובטוח, הרחק מאירופה הסוערת והקטלנית. על החוויה סיפר ברגר לעיתונאי דני בלר מהאתר ברנז'ה: "בשנת 1929 הייתי כבר בברזיל. אבא קיבל שטח אדמה בקוּאַטְרוֹ אִירְמָאוּס שברִיּוֹ גְּרָנְדֶה דוֹ סוּר. קיבלנו פרה, סוס ושטח אדמה, בדיוק כמו שהיה נהוג עם המתיישבים בארגנטינה.
המשפחות היו במרחק חצי קילומטר זו מזו. לא היה חשמל, לא היו מים זורמים. מקרר? חפרנו מתחת לאדמה שהיתה קרה. שירותים לא היו, היינו עושים בשדה".
אך למרבה הצער המיזם לא הצליח. "היתה אנטישמיות בפורטו אלגרה. היה עיתון פשיסטי, והיו כאלה שממש חיכו שהיטלר יתפוס את המושכות בברזיל. אני זוכר הפגנה נגד היהודים. היו מהגרים גרמנים שקראו להחרים את התוצרת החקלאית של היהודים, זה נודע לי משיחה עם בעלי מכולות".
ברגר הצטרף לאנטיתזה העולה כנגד הנאציזם והאנטישמיות: "כמו שצמחו הנאצים בברזיל, כך צמחה המפלגה הקומוניסטית. החברות במפלגה עלתה לי בהרבה מכות, אבל המצפון שלי לא נתן לי לנהוג אחרת. לא יכולתי לעמוד מנגד למה שראו עיניי".
לאחר תלאות התגלגל ברגר לארץ היהודים. ב־1960 קבע את מושבו בבאר שבע. במשך שנים רבות עבד במחלקת הגינון העירונית, אך כל הזמן פיתח ושכלל את היצירה שלו בחלל היחיד שהיה לו - ביתו.
בראיון לעיתונאית אילנה קוריאל הסביר ברגר את המניע ליצירתו: "אני מנסה לבנות פסגת מחשבה לענייני הטבע ואיכות הסביבה; להעשיר את המבט לתוך הטבע והחומרים שבו. אם יביטו בסקרנות - יחדרו לתוך המשמעות והערכים, בני אדם ילמדו רבות, איך להפוך את החיים ליותר מעניינים ויפים. בעידן הטכני של היום האדם חי בטרדות רבות, בשאיפות לצאת מהלחץ של חיי היום־יום, להיות בקשר עם הטבע והעשייה מסביב".
ברגר הקפיד לקיים תערוכות ברחבי העיר, בבית האמנים, ביד לבנים ובמסגרות החינוכיות שבהן הרצה על משנתו, והעביר סדנאות חינוכיות רבות לצעירי הנגב, יהודים ובדואים כאחד. כש"חבורת שבא" שבה הייתי חבר הפיקה את פסטיבל סמילנסקי לאמנות באר־שבעית, ברגר קיבל את התואר "מלך הרחוב" והציג את היצירות הענקיות שלו בגאווה מול העוברים, העוצרים והמתעניינים.
אך כאמנים רבים בפריפריה, ברגר חש שאולי יש אמן בעירו, אבל רק אם היא תל אביב. כהרבה אמני פריפריה, הוא חי במשך שנים בתסכול שעולם האמנות הישראלי לא ממש רואה אותו כאמן "אמיתי" רק בגלל מגוריו ומקום חייו.
למרות ניסיונות שבים ונשנים של ברגר וגורמים רבים לעניין את הממסד ביצירותיו, הוא נשאר תופעה באר־שבעית ודרומית. אך ב־2020 קרה לתל אביב נס: לאחר חצי מאה של התעלמות, עיני הממסד השכילו לראות את מה שראינו כאן במשך שנים רבות. בגיל 94 הציג ברגר תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב, ששינתה את היחס אליו כליל. לפתע הנאיביות המוזרה שלו הפכה למגניבה, כל הדחיות של האמנות שלו כילדותית ותימהונית הפכו להתפעמות מהישיש הייחודי.
כשנודע לי שברגר נפטר השבוע, נזכרתי כיצד יצאתי מביתו מסוחרר מהפער בין היקום המקביל שבו שוטטתי לבין המציאות שמסביב. לרגע חשתי שברגר הוא־הוא הנסיך הקטן של סנט־אכזופרי, אותו נסיך נאיבי שנתקע על פני הכוכב שלנו עד שהפך למלך ישיש. במקום לצייר כבשה, צייר המלך יקום מקביל, את זיכרונותיו מעולם הבית, שממנו הגיע אל הכוכב שלנו כדי ללמד אותנו איך לחיות בשלום, בשלווה ובאחווה. ועכשיו, כשעבודתו הסתיימה, המלך בדרכו חזרה ליקום שממנו בא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו