שבוע וחצי לבחירות, קמפיין הליכוד רותח, ולא בהכרח מהסיבות הנכונות

הישורת האחרונה של מערכת הבחירות היא גם, למען האמת, הישורת הראשונה שלה. למרות המתח, אי־הוודאות והתחושה שהפעם (כמו תמיד, למען האמת) כל קול מכריע, לא הצליחו במפלגות הגדולות לעורר עניין ולדרבן את בוחריהן לעשות כל שביכולתם להביא להכרעה בכיוון הרצוי. בשבוע וחצי הקרובים, עד הבחירות, יעשו המועמדים את מה שעשו עד עכשיו: נתניהו ימשיך לנסות להעיר את הליכודניקים במעוזיהם המנומנמים, ולפיד ימשיך במסע המיתוג העצמי כמדינאי מהשורה הראשונה.

המהלכים האסטרטגיים כבר גובשו, הפעולות הבאות כבר מתוכננות בקפידה, אולם לכל אחד מהצדדים יש את האקס פקטור שלו, הקוץ בישבן שלא הצליחו להיפטר ממנו עד כה, הגורם הקטן שעלול להפוך את הקערה על פיה ולחרב את כל התוכניות. לנתניהו זו איילת שקד. ללפיד זה בני גנץ. שלושה חודשים של קמפיין לא הביאו שום פריצת דרך בניסיונות לנער אותם ולסלקם מהדרך.

בסביבת נתניהו, מעידים הנוכחים, הלחץ גובר. יש כאלה שאפילו מתארים תחושת פאניקה. כמו בכל מערכות הבחירות שלפני כן, לא משנה מי נושא באיזה תפקיד ומי מוגדר כמנהל מטה הבחירות - בשורה התחתונה נתניהו עצמו מנהל את כל העסק מא' ועד ת'. לפני החגים היה דוק קל של אופטימיות נסוך על פניו. הסקרים הפנימיים הראו שגוש הימין ביתרון, 62 בואכה 63.

כל מי ששוחח איתו שמע מסר אחד: הסקרים שמפרסמים בכלי התקשורת טועים. הם לא לוקחים בחשבון את ההתעוררות של מצביעי הליכוד. הפעם, היה בטוח, הם יבואו בהמוניהם. שנה וקצת באופוזיציה הספיקו להם. הקואליציה עם השמאל והערבים שיגעה אותם. נוסף על כך, אמר להם, הביקורים בכל ערב בשכונות שבהן אותרו "קלפיות זהב", כלומר אתרים עם שיעורי הצבעה נמוכים במעוזי הליכוד, יביאו הפעם להשתתפות משמעותית בבחירות, ואת זה הסוקרים לא רואים. כך היה משוכנע.

אבל זה היה מזמן. בשבוע האחרון, ואחרי עשרות ביקורים ברחובות ובשכונות קלפיות הזהב, העלייה המצופה בסקרים לא הגיעה. לא בכלי התקשורת ולא בסקרים הפנימיים שעורכים אנשי הליכוד. דשדוש מוחלט. נתניהו נתן פול גז, אבל החשש הוא שכל זה היה בניוטרל. וכשהמציאות הזאת טופחת על פניו האווירה משתנה, המתח גואה, הטונים נעשים צורמים והכאוס מתחיל לשלוט.

אפילו לשאלה מה לעשות עם שקד אין לנתניהו תשובה חד־משמעית. בני משפחתו מפעילים לחצים כבדים לדרוך עליה ולגמור אותה. נתניהו מהסס. בכירים אחרים במטה אומרים שאסור להשקיע אנרגיות במהלך שיתרונותיו לא מובהקים. ומה שיוצא מכל אלה זה גמגום אחד מתמשך. נתניהו אמנם קורא מעל כל במה שלא לבזבז את הקול על מפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה, אבל לא נוקט פעולות אחרות כדי לנסות למוטט לה את המפלגה מבפנים.

זה לא שיש לו ספק אם היא עוברת או לא. ברור לו שאין שום סיכוי שתעבור. השאלה החשובה מבחינתו היא לאן ילכו הקולות אם תפרוש. כמה אחוזים מהם ינדדו ימינה לליכוד או לציונות הדתית, וכמה שמאלה, אל גנץ ולפיד. כל עוד יש אי־ודאות בנושא, נתניהו מתקשה להחליט.

בינתיים שקד, שמשדרת שהיא מתמודדת עד הסוף, לא עוברת את אחוז החסימה בשום סקר. על פניו, די בעובדה זו כדי לגרום לה להחליט על פרישה בשבוע הקרוב. אולם התקווה שלה ושל אנשיה - כנראה תקוות שווא במצב הנוכחי - היא שברגע האחרון משהו יקרה, שאולי נתניהו יתעשת סוף־סוף, יבין שהיא הסיכוי היחיד שלו להגיע למנדט ה־61 המיוחל ויקרא להצביע לה כדי שתעבור את אחוז החסימה.

בינתיים נהנית שקד מתמיכה של גורמים משפיעים, כמו הרב מדן, שמפיחים רוח של תקווה במרוץ חסר הסיכוי שהיא מנהלת.

מחכים בפינה

מעבר לסקרים ולניתוח האפשרויות לקראת פתיחת הקלפיות, מבחין נתניהו בהר הגעש שמתחיל לבעבע תחת רגליו. בעיקר בקרב חבריו בליכוד, אבל גם בצמרת המפלגות החרדיות, מי שנקראים השותפים הטבעיים. כעת, לפני הבחירות, כולם משדרים אחדות, הולכים אחריו ולא פוזלים לשום צד. גם אם יבקש מהם לחתום על מכתב נאמנות או ידרוש מהם להתראיין בתקשורת ולהישבע לו אמונים - יעשו זאת.

אבל מתחת לפני השטח נשמעים היטב הקולות האחרים. אלה שנאמרים בימים האחרונים בכל ישיבה ובכל מפגש אקראי. שהפעם זה הצ'אנס האחרון שלו. אם יפשל - גוש הימין לא יישאר כפי שהיה. ייתכן שגם הליכוד לא.

כי למען האמת, עם כל הכבוד לנאמנות כלפי נתניהו שלה מצפים בוחרי אותן מפלגות, הישיבה באופוזיציה מטריפה אותם. רע"מ קיבלו בשנה האחרונה 54 מיליארד שקלים, והם - אפס.
לא זו אף זו, החיצים ממשיכים להיות מופנים כלפיהם, אפילו שנושלו מזמן ממוקדי הכוח. אביגדור ליברמן זה כבר סיפור ישן, לאחרונה גילתה גם מרב מיכאלי את סוד ההצלחה המובטח למי שיחבוט בחרדים, והתחילה גם היא לרכוב עליהם בניסיון לצלוח את אחוז החסימה.

נתניהו מבין שבמבחן הנאמנות הבא החרדים כנראה ייכשלו, אם לא יהיו לו 61. אף שאין ודאות לקואליציה חליפית עם החרדים ועם מפלגות גוש השמאל, הסכנה בהחלט קיימת.

סכנה נוספת היא זו המתפתחת מכיוון הליכוד, בתוך הבית פנימה. הדחתו של חיים כץ מתפקידו במטה הבחירות על ידי ישראל כץ נראית כמו הסנונית הראשונה בקרבות הפנימיים בתוך המפלגה. אם הליכוד ירכיב את הממשלה, הדברים יירגעו. אין כמו תפקידים בממשלה כדי לסייע בהרגעת הרוחות. אבל אם לא - אללה יוסטור.

נתניהו יצטרך לעמול קשה כדי להשאיר את החבילה שלמה. לא בטוח שזה יוביל למרד או לפילוג בתוך המפלגה, בכל זאת הדנ"א הליכודי לא מאפשר לצאת בקלות כזאת נגד המנהיג המכהן. אבל הפסד הפעם בבחירות עשוי להיות מאתגר הרבה יותר מהרגיל, ועלול להתבטא בחוסר משמעת סיעתית, בהפגנת שרירים מצד ח"כים בודדים, בתדרוכים אינטנסיביים נגד נתניהו בתקשורת, ועוד ועוד. מדרון חלקלק ומסוכן עבור נתניהו.

הנחמה היחידה שלו היא שגם בצד השני לא מלקקים היום דבש. התעקשותו של בני גנץ להכריז על עצמו מועמד לראשות הממשלה אילצה את לפיד לבחור לגדול כמה שהוא יכול, דבר שבא ישירות על חשבון מפלגות הגוש שלו. מספיק שאחת מהן לא תעבור כדי להיזרק מיידית לאופוזיציה.

היתרון הגדול של לפיד על פני יריביו הוא כוח האינרציה. אם לא תהיה הכרעה, יישאר הוא ראש הממשלה. החיסרון הגדול הוא שאם כן תהיה ממשלה - היא כנראה לא תהיה בראשותו. לגנץ יש סיכוי גבוה ממנו להרכיב קואליציה אם לא יהיו 61 לנתניהו.

קדושה ופוליטיקה

מסורת ידועה היא בכפר חב"ד להזמין אישי ציבור ומכובדים ל"הקפות שניות" במוצאי שמחת תורה. מדובר באירוע המוני ומרומם במיוחד, שהמונים מכל רחבי הארץ פוקדים אותו ובאים לחגוג בכפר יחד עם תושביו החסידים. השנה, הנחשבת ל"שנת הקהל", זו המגיעה אחרי שנת השמיטה, שבה הנחה הרבי לקיים כינוסים המוניים עד כמה שניתן, הגיעו רבים במיוחד. לפי הערכת המשטרה נכחו במקום כ־15 אלף איש.

גם מספרם של הפוליטיקאים שביקשו לבוא לאירוע עלה בהתאם. לא בטוח שכולם ידעו שמדובר בשנת הקהל, מה שכן בטוח זה שהם ידעו שבעוד שבועיים יש בחירות. בני גנץ או גדעון סער, שהיו באירוע, לא משלים את עצמם שיזכו לתמיכתם של החב"דניקים, אולם הם יודעים שעבור בוחרים פוטנציאליים אחרים לתמונות שלהם רוקדים עם ספר תורה וזוכים לכבוד וליקר מחסידי חב"ד ומרבני חב"ד יש ערך שלא יסולא בפז, רגע לפני שהולכים לקלפיות.

חשב מי שחשב ממארגני האירוע שיהיה זה מכובד לאפשר למכובדים שהגיעו לשאת דברי ברכה במקום. דברי הברכה הפכו מטבע הדברים לנאומי בחירות בעיצומו של המעמד הקדוש והחגיגי. המארגנים הבינו שטעו, כאשר את נאומיהם של גנץ וסער הפריעו קריאות בוז מהקהל. לא החב"דניקים היו שצעקו, אלא חלק מהאורחים הרבים.

סוף מעשה במחשבה

אבל הנזק כבר נעשה. חב"ד, שמרחיקה את עצמה, בהוראת הרבי, מהפוליטיקה, מצאה עצמה פתאום בלב הקלחת הפוליטית שלא ברצונה ושלא מדעתה, כאשר דווקא באירוע זה התגלה שנתניהו לא מוכן להיתפס בסמיכות לאיתמר בן גביר, מחשש שתמונה כזו תפגע במועמדותו.

היה זה כאשר בן גביר, שפועל רבות למען חב"ד בכנסת, הגיע לכפר דקות לפני שרכב השרד של נתניהו הגיע גם הוא למקום. מהר מאוד התברר שהאחרון לא מוכן לרדת מהמכונית ולהגיע לבמה כל עוד בן גביר יושב עליה. למארגנים לא היתה ברירה, והם החלו להפציר בבן גביר לרדת כדי לאפשר את כניסת נתניהו. יו"ר עוצמה יהודית נפגע ועזב את המקום בזעם. כעבור זמן לא רב התרצה ושב למתחם הריקודים.

לא כך היו חייבים להיות פני הדברים. לאירוע אחר של חב"ד, שהתקיים באותו ערב בדיוק בחצר החסידות בניו יורק, הוזמן השגריר באו"ם גלעד ארדן. במקום נכחו אלפים רבים, אולם איש לא חשב שצריך לתת לו לדבר. להזמין אותו ל"הקפה" ולאפשר לו לשמוח עם ספר תורה לעין כל זה מכובד די והותר.

בכפר חב"ד לא חשבו כנראה עד הסוף, ונאומו של נתניהו היה נאום בחירות לכל דבר. עד כדי כך צרם העניין, שרב היישוב שיגר מכתב חריף להנהלה ומחה נמרצות על הפיכת ההקפות לאירוע פוליטי. זאת אף שיש לציין כי איש מהחסידות לא הוכתם או נחשד בעשייה פוליטית. היה זה רק הלוקיישן שהביא לתקרית, שיכולה היתה להתרחש גם בכל מקום אחר.

בלשכת נתניהו הכחישו נמרצות שהוא נמנע מלשבת במחיצת בן גביר. מצד שני התקשו להציג גרסה משלהם לתקרית, כזו שמניחה את הדעת. האירוע חידד את השאלה והצליח לטעת עוד יותר את הספק בדבר ההרכב הקואליציוני המועדף על נתניהו במקרה של ניצחון. למרות המסרים הברורים על כך שפניו לממשלת ימין, נראה שגם אופציות אחרות על השולחן.