ממעמקים קראתיך

לפני 16 שנה עברו עלי חגי תשרי בבית החולים. אבי, האיש הטוב, הרב שמואל קדר, עליו השלום, פרפר בין חיים למוות בטיפול נמרץ בתל השומר. בחול המועד סוכות, נכנע לסרטן והשיב נשמתו לבורא והוא בן 53. באותם ימים נוראים נעתי בין הרעש החיצוני של מכונת ההנשמה, לרעש הפנימי של השאלות הקיומיות על סופיות החיים ועל צדיק ורע לו. בין לבין זכיתי לשמוע רעש אחר, את יבבת השופר ותפילות החג. זה היה מובן מאליו שבבית החולים יש בית כנסת, מניין וקידוש. משום מה זה לא מובן מאליו בבתי החולים הפסיכיאטריים. עד שבאה אישה אחת עקשנית ושינתה השנה סדרי עולם.

קוראים לה ורד מזומן־אביעד. היא בת 45, אם לארבעה, חברה בארגון רבני בית הלל, אשת חינוך וחוקרת יהדות. אחד מבני משפחתה אובחן כסובל מהפרעה דו־קוטבית ועבר אשפוזים. אחרי שהצליח להגיע לאיזון תרופתי קיבל דחייה מצד המסגרות הדתיות. "לא רצו לקבל אותו, לא למסגרת התנדבותית ולא למסגרת של לימוד תורה. זה גרם אצלי לשבר גדול. מה הולך פה? בציבור הדתי מוקיעים מתמודדי נפש? היו המון בורות והיסטריה. אמרו לנו: 'אנחנו מפחדים מהתאבדות'. אבל לא כל מתמודד נפש הוא אובדני, וגם אם כן, אי אפשר לסלק אותו מהבית החברתי שלו".

"מי שמע על אנשים שישנים בבית חולים לחולי נפש? הוכחנו שהמקומות האלה הם לא מתקני כליאה, אלא בית חולים כמו כל בית חולים, שאפשר לבקר בו ולישון בו. זה השינוי שאנחנו רוצים להוביל"

אחרי שנים של סבל והסתרה, לפני כשנה הסכים בן משפחתה להיחשף, וורד החלה לפעול. היא ייסדה את קואליציית הארגונים הדתיים למען בריאות הנפש, במטרה להוביל שינוי, ואף עומדת בראשה. מי שמלווה אותה צמוד בכל צומת דרכים הוא הרב יובל שרלו, שגם מוביל את הקואליציה, יחד עם הרב בני וורצמן, הרבנית דבורה עברון, פרופ' ישראל שטראוס, תמי סמט ואפרת שפירא רוזנברג. שני הפעילים המרכזיים של הקואליציה בשטח הם ניצנית ריקלין ואריאל שרלו. כרגע עד שיהפכו לעמותה עצמאית הם פועלים בחסות ארגון רבני צהר.

בלי הדתה

מה שהחל כפעילות הסברתית בתוך החברה הדתית, הפך לשליחות חוצה מגזרים, כמו מסע התפילות בבתי החולים הפסיכיאטריים שקידמה הקואליציה, ומחאה רחבה שהם מתכננים בימי אלה תחת הכותרת "לא בלי בתי", נגד הנהלים שלא מאפשרים להורים לילדים באשפוז פסיכיאטרי לשהות באופן קבוע ליד מיטת ילדיהם.

הרעיון של מסע התפילות בחגים התבשל במוחה של ורד כבר זמן רב. את הפיילוט החלו בבית חולים גהה כבר בפסח האחרון. "גהה הרים ראשון את הכפפה והסכים לארח מפסח מתנדבים לתפילת ליל שבת. גם מולם זה לא היה פשוט. לקח לנו חודשים לשכנע אותם. הם רצו שכל מתנדב שמגיע לתפילה יחתום על 14 דפים, יגיע לראיון וישיג אישור מהמשטרה. רק אחרי שכנועים והסברים שלנו שאנחנו לא מביאים אנשים שמצאנו ברחוב, אלא אנשים בעלי משפחות, מוכרים היטב בקהילות, הם הסכימו.

"מי שמרכז את התפילה בפועל הוא נועם קרונפלד מפתח תקווה. הוא מתנדב בגהה כבר 11 שנה, מגיע בכל שבת, עושה קידוש, מדבר עם החולים ומחלק צ'ופרים במחלקת הנוער. מאז פסח הוא גם מרכז 150 מתנדבים מגבעת שמואל ומפתח תקווה, שמגיעים בתורנות למניין תפילה בסגנון קרליבך בליל שבת. בחלק מהשבתות גם אפשרו למאושפזים במחלקה הסגורה להשתתף בתפילה. לתפילה מגיעים מסורתיים ודתיים, כל מי שרוצה, והתגובות של המטופלים מדהימות. יש מטופלת שכתבה שכל שבוע היא מחכה לתפילה, לאנשים שבאים עם ריח טוב ובגדי שבת, אנשים שמוכיחים להם שהם לא בשבי, שיש מי שאכפת לו".

אחרי שהפיילוט התקדימי הצליח, החליטה ורד לפנות ל־14 בתי חולים פסיכיאטריים (לא למחלקות פסיכיאטריות בתוך בתי חולים כלליים). בתוך חודשיים חרשה את הארץ והצליחה להיפגש עם 13 מנהלים ונציגי בתי החולים. "סיפרנו להם על הפרויקט בגהה, בית חולים ששייך לאוניברסיטת תל אביב, שמרבית אנשי הצוות בו חילונים, ולכן אי אפשר לחשוד בו בהדתה. הצענו לכל בתי החולים שמתנדבים שלנו יגיעו להתפלל בראש השנה וביום כיפור בבית החולים. הסברנו שדווקא בימים הנוראים אסור להשאיר אותם לבד".

למה החגים והימים הנוראים הם תקופה קשה ומציפה למתמודדי נפש ולבני משפחתם?
"בחגי תשרי האדם עומד מול אלוהים, ביום כיפור הוא אמור להכות על חטא. אבל איך אדם שסובל סבל רב כל כך יכול להכות על חטא? על מה יבקש סליחה? הוא הרי רק סובל בעולם הזה שאלוהים ברא. הוא מרגיש שמי שצריך לבקש סליחה זה העולם ממנו, לא הוא מהעולם. החגים גם מבליטים את כל היש של האחרים. אתה בא לבית כנסת, כולם לבושים יפה, נרגשים ושמחים, יושבים עם המשפחות שלהם, ואתה יודע שהילד שלך תקוע בבית בגלל התרופות ולא יכול לבוא. איך אפשר לעבוד את השם בשמחה כשהילד שלך סובל כל כך?".

"ישנים במוסד פסיכיאטרי"

בפועל לבתי החולים לקח זמן לעכל את ההצעה של ורד. חלקם, כמו "כפר שאול" ו"שער מנשה", העדיפו לקיים ערב סליחות או פעילות לקראת החג. בראש השנה עצמו התקיימו מניינים בגהה, בעכו ובבאר שבע. "בעכו ובבאר שבע בתי החולים פעלו באופן עצמאי, בשיתוף הרב המקומי, בלי קשר אלינו. אני חושבת שזה כתוצאה מאדוות הפעילות שלנו, אבל אני לא יכולה לקחת על זה קרדיט".

פריצת הדרך המשמעותית היתה דווקא ביום כיפור. מלבד גהה, עכו ובאר שבע, התקיימו מנייני תפילה בשלוותה שבהוד השרון, ובאברבנאל שבבת ים.

"מי שריכז את התפילה באברבנאל הוא הרב שי בן נעים מבת ים. חוץ ממתנדבים תושבי העיר, ארגנו גם ארבעה צעירים מירוחם, שבמסירות נפש ישנו ביום כיפור בסניף בני עקיבא והגיעו לכל התפילות בבית החולים. האירוע המרגש ביותר היה בשלוותה, שם הובילו את המניין מילטי לוינסון מחשמונאים והרב אלקנה שרלו מירוחם, יחד עם רב בית החולים שמשון טל. בסך הכל התארחו שם ביום כיפור 14 גברים ושבע נשים. בית החולים אפשר למתנדבים לישון בבית החולים. זה לא ייאמן, עשינו מסיבת פיג'מות בבית חולים פסיכיאטרי.

"אני אישית, בשל הקושי המשפחתי שלי, לא יכולתי להישאר שם ביום כיפור, אבל הגעתי בערב החג להביא עוגות שמרים לצאת הצום. ראיתי שהכל מאורגן למופת ושוחחתי עם מאושפזות מקסימות, שהתרגשו כל כך על כך שלא השאירו אותן לבד. אמרתי להן: 'אתן לא כאן לתמיד, בשנה הבאה אתן כבר תיהנו איתנו כאן כמתנדבות ולא כמאושפזות'".

ההדים מהתפילה בשלוותה ביום כיפור עוד ממשיכים להגיע לוורד מהמתנדבים, מהוריהם, מהחולים ומאנשי הצוות. "זה היה אירוע מטורף, בייחוד כאשר הרב אלקנה שרלו, בגדלות נפש, נתן לחולים להוביל חלק מהתפילות, ובין המתנדבים היה אפילו מישהו על הרצף, שגם הוא התחזן. המתנדבים שלנו גם דיברו עם החולים, הקשיבו להם. זה חשוב בייחוד בשבתות ובחגים, שבהם הצוות המקצועי פועל במתכונת מאוד מצומצמת.

"זה היה אירוע משנה דרך, פורץ גבולות, מי שמע על אנשים שישנים בבית חולים לחולי נפש? הוכחנו שהמקומות האלה הם לא מתקני כליאה, אלא בית חולים כמו כל בית חולים, שאפשר לבקר בו ולישון בו. זה השינוי שאנחנו רוצים להוביל. רק דרך חיבור לקהילה ופתיחת בתי החולים לביקורים של הורים, משפחה וחברים, יגיע הריפוי האמיתי".

אחרי החג התקשר אל ורד נפעם ד"ר שלמה מנדלוביץ, מנהל בית החולים שלוותה. "את לא מבינה מה עשיתם פה", אמר לה. הוא תיאר כיצד מצב הרוח של החולים השתפר פלאים, וכיצד הצוות גם היה בעננים אחרי שלא נאלץ לשאת לבד בעול תורנות החג. "ביקשתי מד"ר מנדלוביץ להיכנס למפגש הזום שעשינו עם המתנדבים שלנו. היו לנו כ־30 מתנדבים חדשים, שזו היתה הפעם הראשונה שבה הם נכנסים לבית חולים פסיכיאטרי, לכן ערכנו להם מפגש הכנה עם הפסיכולוגית אלישבע לב־רן. ואחרי יום כיפור עשינו גם מפגש עיבוד וסיכום.

"למפגש הזה הצטרף ד"ר מנדלוביץ, הוא הודה מאוד למתנדבים, ביקש שהקשר יימשך והזמין אותם לארוחת ערב כפית בבית החולים, שבה גם יכירו לעומק יותר מה עובר על אדם בהתקף פסיכוטי, משהו בסגנון של 'דיאלוג בחשיכה'".

לא כולם אמיצים כמו מנדלוביץ. היו מי שנסוגו ברגע האחרון. "האמת שהיתה אמורה להתקיים תפילה ביום כיפור גם ב'שער מנשה'. השגנו כבר עשרה מתנדבים ומי שאמור היה להוביל את התפילה זה ד"ר אסף מלאך מעפרה, אבל לצערי ברגע האחרון, אחרי שעבדנו כל כך קשה, בית החולים חשש וביטל. הם כן הסכימו לפעילות מיוחדת בסוכות. כמו כן, אנחנו מארגנים כעת שמחת בית השואבה ב'איתנים' וב'באר יעקב' עם להקת 'מזמור' המקסימה. אני מבינה את הקושי לארח ואת החשש, ומקווה ומאמינה שאחרי הסנוניות הראשונות יגיעו כולם, ונגיע במהרה לימים שבהם, כמו שבכל בית חולים כללי יש מניין ובית כנסת, כך גם בכל בית חולים פסיכיאטרי יהיו. ימים שבהם חולי נפש לא יורחקו מהקהילה".

של מי הרבנות?

ומחגי תשרי, אל חג הבחירות הקרב ובא, ואל הסקרים. עכשיו זה באופנה. אלא שכמו רוב עם ישראל מאסתי בביקורים תכופים בקלפי, בפוליטיקה ובעיקר בסקרים מוזמנים ומגמתיים, אבל הסקר הבא דווקא תפס אותי. הוא מעניין ומעורר מחשבות ודאגות. מדובר בסקר של מכון המחקר "מאגר מוחות" שהוזמן על ידי ארגון רבני צהר. הסקר ביקש לבחון את עמדת הציבור הרחב בקשר לסוגיות דתיות שעל סדר היום כמו כשרות, גיור, חתונות והרבנות הראשית.

השאלה המעניינת ביותר בסקר היתה: "לו היית מכיר/ה בן/בת זוג שאינו/ה יהודי/ה על פי ההלכה ואשר לא יכול/ה להתגייר ברבנות, מה היית עושה?". 32% ענו: "זה לא היה מפריע לי להתחתן איתו/ה". 35% ענו: "הייתי מחפש/ת פתרונות יהודיים אחרים כמו גיור עצמאי או גיור בחו"ל וכדומה". רק 33% ענו: "הייתי נפרד/ת ממנו/ה מייד". המשמעות היא ש־%67 ענו שיישארו בזוגיות עם בן או בת זוג לא יהודים שאינם יכולים להתגייר באמצעות הרבנות.

בשאלה אחרת ענו 81% מבעלי הדעה שצריך לשנות את הדרך שבה מתנהל הגיור בישראל, ו־%57 ענו שהם לא רוצים שהרבנות הראשית תהיה הגוף שיבצע את הגיור. גם אם מדובר בסקר שהוזמן על ידי גוף שנמצא כיום בפוזיציה אופוזיציונית לרבנות הראשית, הוא מדיר שינה. להתנתקות של הרבנות הראשית מהציבור הישראלי יש כבר השלכות שמסכנות את עתידו של העם היהודי. לא פחות.

מי שמכתיבים היום מדיניות גיור נוקשה במדינת ישראל הם לצערנו רבנים שתפיסת עולמם אינה ממלכתית. הם רואים לנגד עיניהם טובת מחנה קטן ומחמירן, לא את טובת כלל הציבור. הסיכוי שצאצאיהם יפגשו בן או בת זוג לא יהודים בצבא או באוניברסיטה שואף לאפס. הסיכוי שהילדים שלי או שלכם יפגשו צעירים ישראלים, תורמים, חכמים וטובי לב, אבל לא יהודים על פי ההלכה, גדול הרבה יותר. ואם הסוגיה לא תטופל בדחיפות, בדור נכדינו זה כבר יהיה אבוד. אנחנו עוד רגע מפספסים את הרכבת. בוכים על חנוכת קו רכבת תחתית בשבת (אכן, עצוב) ולא רואים איך אנחנו דוהרים אל מציאות של פירוד ומחנאות, שאלה לא מתחתנים עם צאצאי אלה.

הפתרונות נמצאים בתוך ההלכה. יש דרכים בתוך הגבולות ההלכתיים להקל בדיני הגיור, בייחוד בגיור ילדים קטנים. על הדרך גם לא יזיק להפוך את הגיור לתהליך מאיר פנים. בשביל זה צריך אומץ הלכתי ורבנים רחבי כתפיים שאינם עושים שיקולים של כאן ועכשיו, אלא מביטים מעבר לחומת השטעטל, אל האופק.