זמן בסיס: מסע במחנות צה"ל הנטושים ברמת הגולן

שער הכניסה המערבי של מחנה גדות עשוי רשת נמוכה וצפופה. בראש השער, על חוטי תיל חלודים, מלופפים דגלוני ישראל מבד. הם פרומים ומוצהבים, ובלהט החום של אוגוסט נראים כאילו רותכו לברזל. נשורת של עלי איקליפטוס ואורן מבצבצת מתוך העיסה שלמרגלות השער: בקבוקים ריקים, שקיות של חטיפים וחוטי צמר.

השער סגור בשרשרת ובמנעול, אלא שכעשרה מטרים לימינו הגדר פרוצה. לא נחוץ יותר מדילוג קל כדי לפסוע פנימה לתוך המחנה, לעבר אולם מרובע גדול, אטום, חידתי, ואל מבנה מוארך, מעין רכבת של חדרים, ששימש למגורי החיילים והיום חלונותיו ודלתותיו עקורים. השקט ברחבת המסדרים הריקה מצמית. למעט נהמת משאית שחולפת בצומת משמר הירדן, או קריאת עורב ברגע לא צפוי, רק החמסין מאוושש באוזניים.

זו התחנה הראשונה במסע בין בסיסי צה"ל עזובים ברמת הגולן - לא המוצבים המיתולוגיים של מלחמת יום כיפור, שנעשו עם הזמן לאנדרטאות מתוקשרות, אלא מחנות הקבע והבסיסים הקדמיים שהמו אלפי חיילים במשך עשרות שנים, וכעת עומדים ריקים מאדם. עד לא מזמן הם דמו לשכונות ולעיירות שוקקות חיים. עכשיו הם מצטיירים כעדות תיאטרלית רבת רושם לנטישה.

חלקם נהרסו מן היסוד ונותרו מהם רק גלי חורבות ופסולת, שבמבט חטוף דומים לפסלים דרמטיים. אחרים, מחנות שפונו לא מזמן, עדיין עומדים על מבניהם המרוקנים, ללא שום תנועה אנושית, בלי רמז אפילו לשמץ התרחשות. המבנים הללו נתונים לסבך הצמחייה, לשיטוט ולקינון של בעלי חיים, לנוודים ולתועים. הם מופקרים לחסדי הזמן החולף, וייתכן שיעמדו כך עוד שנים רבות.

ממחנה גדות, תחנה עזובה של המשטרה הצבאית בקרבת הירדן ההררי וגשר בנות יעקב, יצאנו אל נקודות בולטות בתוואי השטח: מוצב נחל גולן, מעבר לגדר המערכת בגבול סוריה, שעדיין נמצאים בו חיילים תורנים אחדים ששומרים על עשרות כלי שריון מתוחזקים; מחנה עגבנייה, על חורבות הכפר הסורי נַפָח, ששימש את היחידה המקשרת לאו"ם ופונה ב־2003; מוצב 116, מצפון לתל סאקי, שבו ישב במלחמת יום כיפור גדוד 50 של הנח"ל ושעתיד להיות אתר הנצחה; מוצב 103, בקצה העיירה הדרוזית מג'דל שמס, שצופה אל עמדת חיזבאללה ועדיין מחובר לחשמל ולמים, אבל אינו מאויש עוד בחיילים.

ועוד: מחנה חומה, ששנים רבות היה בית לגדוד 605 של הנדסה קרבית, וכעת שטחו העצום, עשרות קילומטרים רבועים, מעלה על הדעת עיר שננטשה בבהילות לנוכח אסון ממשמש ובא; ומחנה הרעם, של אגד ארטילרי 219, שדחפורים עלו עליו לפני כמה חודשים וערמו בו תילי הריסות.
יצאנו לשיטוט מצולם של יומיים, למסע הרהור ותעייה בניסיון ללכוד תמורות מתמשכות. לא רק על פני האדמה אלא גם בתודעת המקום. תחת השמש הקופחת, בין דרדרים יבשים, דרכי עפר בטושות ושבילי בטון סדוקים, אבל גם בצל ארזים מנחם. פה ושם נתקלנו באנשים במרחבים האינסופיים של הגולן, אבל הם היו רק ניצבים במופע שכותרתו דממה, או אולי שתיקה. תרנו אחר הלך רוח.

חללים חלולים

בכל תחנה שבה ביקרנו, המבט נדד מן המבנים שעל פני השטח אל מעמקי האדמה. מהגגות, מדרגות הבטון, הקירות, לוחות האזבסט, צינורות המים וחוטי החשמל - אל האבן המרוטשת ופירורי הטיח. המראות הישירים נמהלו ברשמים סמויים יותר, גם מופשטים, וכמובן, רישומי הנפש ששוטטה כשובל בעקבות המבט.

ואלה נמהלו בריחות מעופשים ומתקתקים של חלודה ועובש, ובריחות של עץ חלול שעלו משדות הקוצים הגבוהים. כמעט בכל תחנה: תחושות של זוהמה, טשטוש, ריסוק וריקבון. לעיתים העפר נהפך ביד גסה בעת הפינוי, וצבעו הדהוי נהיה לחום כהה, עז. ועל כל צעד ושעל, מקומות - על־קרקעיים, פתוחים, סגורים, תת־קרקעיים - מרוששים מהמולה ומתנועה, דוממים, חללים חלולים. מפעם לפעם תנודה חטופה מפירה את השקט, כמו מעוף עטלף שהבהלנו במעמקי בונקר אפלולי.

ההיעדר במרחבי הבסיסים והמחנות מגולל סיפור עתיר פאתוס, שמעורר בדמיון הפלגות ספרותיות: למשל, גלויות דהויות מפסטיבלי רוק משנות ה־90 של המאה הקודמת עדיין מעטרות בצפיפות את הקירות של מה שהיה חדר מגורים במחנה גדות - מי גרו פה? לאן התגלגל טעמם המוזיקלי? בבית הכנסת הריק מאדם ומספרי קודש במחנה חומה, מתגלים - פעם יחידה במסע - וילונות בד שמתבדרים ברוח. הווילונות שקופים, מהוהים, מטונפים. לוח המודעות עם זמני התפילות ריק מזמנים. מוזיקת הרוק הנעלמה מ"גדות" מתגלגלת בתפילה צנועה שאינה נשמעת.

יש בישראל הרבה מבנים עזובים שמעוררים במבקרים מזדמנים רושם כפול של הוד ואימה. אבל הדרמה בבסיסים ובמחנות הריקים בגולן היא שונה בתכלית. בעיקר כי הם סובבים מרחבי פרא ושממה, ולצידם פזורות צלקות מלחמה טריות למדי. אבל אם מתבוננים ממעוף הציפור על הרמה כולה, ייתכן שבמחנות העזובים בגולן חבויה הצעה רבת משמעות, מסר על זמניות, שבריריות וזהות. וזה אינו מסר פסימי דווקא. מעבר לכאן ולעכשיו, מעבר לדכדוך הטבעי שמשרים הבסיסים הריקים על נפש המשוטט בהם, הם עשויים לסמן תפנית היסטורית ברמת הגולן - מאזור מלחמה למרחב אזרחי.
עוד ארוכה הדרך. המדינה מבקשת עתה להקצות 250 מיליון שקלים לפיתוח ההתיישבות ברמת גולן, והבקשה אף נכללה בתקציב המדינה. אבל היחס הלאומי לגולן כאל פיקדון זמני, כאל מרחב שגם יישובי הקבע האזרחיים משמשים בו, פחות או יותר, מוצבים במערכה מתמשכת, אינו כפוף להחלטות ממשלה. הוא מצב תודעתי שניזון מטראומת המלחמה המקופלת בקיום הישראלי בכללותו. כדי לשנות אותו אין די בשינוי פני השטח.

כלכלה יבשה

מחנות צבאיים רבים בישראל פונו מאז תחילת המאה ה־21 בהחלטת המטכ"ל, כחלק מתהליך רב־שנתי. עד לא מזמן, הגדודים, אותה יחידה טקטית ותיקה, החזיקו בבסיסים ייעודיים להם. הבסיס, כשמו כן הוא: יסוד מכונן, נקודת מוצא, תשתית; אם נרצה: יריית הפתיחה. הבסיס - ממלכה אינטימית למפקדים ולנגדים זוטרים, מרחב תחום של פולקלור ואחוות לוחמים, הווי מקומי, קודים פנימיים ושפה אקסקלוסיבית. אלא שה"מם־קופים" (מ"ק), מחנות הקבע הנצחיים, כבר לא מתאימים לאתגרים הדינמיים, הכאוטיים, שעומדים בפני היחידות הלוחמות. המחנות, שבחלוף השנים דמו לקומונות קטנות בעלות ז'רגון ייחודי, נוסטלגיה ומיתולוגיה, לא נועדו למלא תפקידי חירום במלחמה, אלא שימשו את היחידות לתפקוד בשגרה. ואין שגרה.

התחשיב הכלכלי היבש גדע מסורות עבר. המ"קים מתמעטים. הנתונים חסויים, אבל לא מופרז להעריך שמאות מהם פונו בעשור האחרון. הגדודים העצמאיים צורפו לגדודים אחרים, לפעמים אף לחטיבות, במחנות רחבי ידיים, שבהם סטנדרט הבנייה משופר ותנאי המחיה טובים יותר.
פינוי הבסיסים הישנים הוא אפוא תולדה של תהליך סדור באישור הדרגים הגבוהים. לעומת זאת, הביצוע בשטח, במבחן הזמן, עשוי לעורר רושם פרטיזני - לא פינוי שלם, אלא ספק נטישה, כמעט גירוש. לרוב מפנים את המחנות במהירות וביעילות, והם נשארים שוממים עד להשלמת הביורוקרטיה ולהעברת השטח מצה"ל לידיים האזרחיות של המדינה, לרשות מקרקעי ישראל. אבל אדמת הגולן אינה נדל"ן מבוקש. הפקידות משתרכת במשעולי הרמה, ובינתיים מבנים ריקים זרועים כמו מוקשי־ענק בלב כברת הטבע הלירי של הגולן.
כשצה"ל מפנה בסיסים במרכז הארץ, נולדת הזדמנות עסקית. היזמים עומדים בתור כדי לשלם לקופת צה"ל על הנדל"ן שהתפנה. השטח עובר מסחור מהיר, ומשנה כהרף עין ייעוד וצורה. רמת הגולן, לעומת זאת, רחוקה מישראל הקפיטליסטית. על 25 אלף תושביה היהודים, היא נעה בין קיפאון לזמניות. אין בה קביעות, לכל היותר - סטטיות. השינויים כמעט לא מורגשים - תזוזות סיסמוגרפיות זעירות. אבל עזיבה ונטישה, כל עזיבה, כל נטישה - קל וחומר של שטחים גדולים שבהם חיו עד זה מכבר רבבות בני אדם - תמיד מורגשות. ובגולן, שינוי בסדר גודל כזה כמוהו כרעידת אדמה.

מבני זיכרון

בשורת חדרי החיילים במחנה גדות נותרו רק פתחי חלונות ודלתות. כל חדר הוא פרוזדור גלוי למשב רוח הפורץ מנהר הירדן הסמוך, מגיח מפתח החלון ומלטף לרגע את הפנים. יש ברוח להקל במעט את מועקת החום.
המבנה הקסרקטיני עשוי אבן טמפלרית בהירה, שריד למשמר הירדן הישנה, מושבה שייסדו אנשי העלייה הראשונה באלול תר"ן (1890). קושי וחולי עברו על האדמה ואנשיה: במלחמת העולם הראשונה ניטש באזור קרב עקוב מדם בין הבריטים לעות'מאנים; בשנות ה־20 המלריה קצרה קורבנות בקרב החלוצים; ומשנות ה־30, במשך שני עשורים, סבלה המושבה מהתנכלויות של פורעים ערבים. ב־48' הסורים כבשו את המקום, שהושב רק כשנחתמו הסכמי שביתת הנשק בקיץ 49'. לאחר המלחמה הוקם מושב משמר הירדן, והמשטרה הצבאית התיישבה בחורבות המושבה, על אם הדרך, בואך גשר בנות יעקב ומעבר הגבול הסורי.
פינוי הבסיס, לפני כעשור, בוצע לפי הפרוטוקול הצה"לי: מהיר ובלי סנטימנטים. נשארה רכבת המגורים הזאת, תוצר אדריכלי זול ויעיל של בתי חלוצים, שמיועדת לשימור. החדרים אינם שמישים - חוטי החשמל והתאורה חתוכים, מסגרות החלונות נתלשו, האסלות בשירותים נופצו ונעקרו. אבל בחללים יש שפע עדויות להווי החברתי ששרר במקום: גלויות, שיירי פוסטרים, סיסמאות, איורי קיר, טביעת כף יד שהוטבלה בצבע שמן שחור והוצמדה לקיר, לקישוטו. הנוכחות האנושית מתגלה ביתר שאת דווקא בגלל הפינוי היסודי, עתה כשאין מה שיסיח את הדעת מעקבותיה.

השיטוט איטי, גישוש לא בלי חשש. סופו - בחדר האחרון - באגרוף בבטן. לכאן הובאה גופתו של אורי אילן, לוחם גולני שנפל בשבי הסורי עם ארבעה מחבריו. אילן עונה בשבי ובינואר 1955 התאבד. חבריו שוחררו. על גופתו, שהובאה מדמשק, נמצאו עשרה פתקים. במפורסם שבהם, שהיה נהוג לספר עליו בבתי הספר, כתב אילן: "לא בגדתי. התאבדתי".

זה חלל חשוך, מלבני וצר. הוא משרה שלווה פנימית מפתיעה, כאילו סיפור הגבורה המיתולוגי של אורי אילן גובר על הריק שבחדר. אלתרמן כתב: "מִן הַגְּבוּל הַצְּפוֹנִי, מִן הַגֶּשֶׁר, הוּבָא / שָׁב מֻטָּל - עַל גַּבּוֹ וְרוֹגֵעַ כַּדִּין / מִי הַבָּא? זֶהוּ אֶחָד נַעֲרֵי הַצָּבָא / זֶהוּ אוּרִי אִילָן. זֶה אֶחָד הַיְּלָדִים".
עם השנים הוסב החדר לפינת הנצחה: על הקירות נתלו קטעי עיתונות ממוסגרים, ודיוקנו היפה של אילן הוצב לצד המשקוף הימני. הדיוקן עדיין שם, חשוף לכל ללא שמירה ותחזוקה. כך גם אנדרטת הסלע הגדולה, החדשה למדי, שרובצת בחזית המבנה. היא נתרמה ב־2016 "על ידי עם ישראל", לשון הכיתוב בגבה. מחנה גדות אמור להפוך למרכז מידע על משמר הירדן הישנה, אבל למעט המבנה המרובע הגדול, המשופץ והנעול, וכמה חוטי סימון אדומים, מקצתם רפויים וקרועים, דומה שאיש לא היה פה זמן רב.

לעומת גדות, שריד של מחנה שעבר גלגולים במשך מאה שנים, מחנה חומה, בהמשך כביש 91, הוא אתר מודרני בעל נוכחות, שהשיטוט בו מעורר מורא ומועקה. מנקרת ההרגשה שזה אזור אסון. לפני שלוש שנים פונה ממנו גדוד 605 (המח"ץ) של הנדסה קרבית. היום שער המחנה פתוח. רכב מטיילים יכול לחנות בחזית חדר האוכל העצום, השומם, שבירכתיו חדרים לניפוי אורז ומחסני קשות, ארונות חימום לשבת וגומחות לירקות יבשים. "יש לנפק ישן מפני חדש", כתב משגיח הכשרות בשלט, ובלא יודעין סיפק מטאפורה לעתידו של המקום.

605 הוא גדוד הַבְקָעָה וצליחה. לוחמיו השתתפו במיטב התמרונים ההנדסיים של הצבא - מצליחת התעלה במבצע "אבירי לב" באוקטובר 73' עד הקרב בוואדי סלוקי במלחמת לבנון השנייה. הגדוד מצויד במחפרים ובכלי הנדסה כבדים, וגם עתה, לאחר שיצא מ"חומה", חונים תחת סככת הסדנה הזנוחה שני די־9 אימתניים, ארבעה מטרים גובהם ורוחבם - זוג קרנפים אפריקניים בשנ"צ. לפעמים מפעילי הכלים באים לכאן כדי להשמיש את השטח למטווחים בשביל יחידות אורחות, אבל לרוב אין פה נפש חיה. את הדי־9 אי אפשר לנעול כמו רכב פרטי, זאת יודע כל לוחם הנדסה. סיבוב על המפלצת? רק לבעלי תעוזה.

מבני המגורים, החמ"ל והשלישות פרושים בשטח. אנחנו משוטטים במקום בשעת צהריים לוהטת, מתעכבים בצל עץ חרוב כדי להסדיר את הנשימה. כביש 91 ריק מתנועה, ובמבט פנורמי, המבנים בשלמותם נראים כמו קיבוץ עזוב או פארק שעשועים מיותם. עדיין לא הוחלט על הצפוי למחנה. השמועות אומרות שמכינה קדם־צבאית, שיושבת כרגע ברמת טראמפ, עתידה לאכלס אותו. עד אז, מרבצי הדרדרים הגדלים פרא עלולים להעלים כמה מהביתנים.

קשה להמשיך לסייר במחנה הנטוש. התחושה היא שראינו רק מעט ממנו, אבל מחנק עומד בגרון. אנחנו יוצאים מן המקום כמעט בבהילות, ופורשים - איזו הקלה - לארוחת צהריים במפקדת החטיבה המרחבית במחנה נפח. בהגיענו, חיילים וחיילות צובאים על חדר האוכל. הקורונה מחייבת כניסה מבוקרת: זמן מגיפה, אמנם מצב חריג, אבל שגרה, בלי שמץ דרמה. סביב־סביב ליהוק צה"לי טיפוסי. גדרות, חלקת דשא מלאכותית קטנה, שבילים נקיים מעשבים שוטים, ועל הקירות מודעות מפורטות, מגילות, על לבוש הולם, אזהרות משימוש בחומרים נרקוטיים וכדומה. המראות מחדדים את הפער שבין מחנה נפח השוקק, החיוני, לחללים הריקים במחנה חומה, שנותרו בצד הדרך כפסולת המיועדת לשריפה. ההשוואה בלתי נמנעת: בדומה לכך נראה בוודאי "חומה" בזמנים יפים יותר.

מחנה צבאי ריק מאדם מהתל במבקרים בו. הוא מוצא מהקשרו המקורי. כשהוא פעיל ומלא חיים, נוכחות החיילים והקצינים מגשימה את תכלית קיומו. אי אפשר לטעות בייעודו. אבל לאחר שלובשי המדים נעלמים, כשהמבנים עומדים דוממים וחשופים לפגעי הזמן, לפתע פתאום המחנה נדמה ליישוב מחוּלל, רדוף רוחות, אתר שבו פעלו ורגשו חיי עבודה, חברות ומשפחה, ועכשיו אין בו הרבה חוץ משבבי חוויות ורסיסי זיכרונות של אנשים שאינם במקום כדי לספר.

ב"חומה", כמו בבסיסים אחרים שראינו, אחדותה המונוטונית של הריקנות מדגישה את מה שחורג ממנה, סימני דרך לשחזור העבר, שכמוהם כאותיות מתות: למשל, פיסת נייר עם שם זרוקה בפינת מבנה, לוח מודעות ריק, שולחן מיותם, וכיסא, שכמו בקלישאה הוליוודית מטופשת, נטוי על צידו עם שלוש רגליים בלבד.

חלק מהבסיסים המפונים ריקים אפילו מזה, והם, למרבה האבסורד, נהפכו לאנדרטה של עצמם.
כזה הוא מחנה הרעם, שנהרס עד היסוד. כדי להגיע אליו מ"חומה" נוסעים כמה דקות בכיוון מערב, חולפים על פני בית המכס העליון, ששופץ והוסב למלון יוקרתי, ועוברים ליד מעיינות עין אמפי ועין עלמיין (בריכת הקצינים). פה, בין עצי דקל, איקליפטוסים ואלונים תמירים ושובבים, בגוני ירוק עזים או פסטליים, ישב אגד ארטילרי 219 עם משגרי MLRS.

הנוכחות המסווגת של הנשק הטקטי הרב־עוצמה אולי היטתה את הכף לטובת הרס בדחפורים. והרס, יודע כל פרח לימודים בבצלאל, הוא מסקרן מאוד ואפילו יפה לעין בדרכו. עכשיו ההרס במקום מצטלם כמיצב אמנותי שהוקם בקפידה במוזיאון גדול ממדים - פסיפס של חורבות. אנחנו נעים במהירות בין הררים של גושי בטון גדולים ומוטות ברזל ארוכים ומעוקמים בשלל צורות. הכל אפור, אפור.
בדרום המתחם ההרוס של "הרעם" עדיין מזדקף מגדל שמירה ארצישראלי. גם הוא מספר סיפור על ארעיות הביטחון השוטף באדמה הזאת. במנועי חיפוש ברשת אפשר למצוא באגביות מגדלי שמירה בעולם מכל מיני סוגים וצורות: צריח לבנים אדום באלבניה, מגדל רעפים מבוטן במדינת באדן־וירטמברג בגרמניה, צריח משונן ומשוריין באביניון שבצרפת.

אף אחד מהם לא דומה למגדל הארצישראלי, שאף הוא, מן הסתם, אינו ישראלי. זה מגדל רעוע למדי בצורת מתומן, עשוי עץ ומתכת, בעל ארבע רגליים דקיקות וסולם מקובע בצידו. חלונות מכל עבריו וזרקור על גגו, הוא נועד לספק ביטחון לשומרים ולשוכני הבסיסים. בבתי סוהר בישראל, וגם לאורך חומת ההפרדה ואזורים רגישים אחרים, המגדל המיושן הזה הוחלף בפילבוקס יצוק בטון, אבל ברוב מחנות הקבע הוא עדיין עומד בדממה בקצה.
ותמיד יש הבונקר. הוא, הבלתי הריס, נדמה למקדש מוזר בנוסח האינקה, בין שתוכנן בסימטריה ובין שהושלך בחיפזון כגל אבנים כבדות. הוא המבנה היחיד במחנות ובבסיסים שהעניק מגן ממש, והיחיד שחווינו כמתקן שעשועים לא נעים, מעין עיר השדים בשילוב קיר המוות. הבונקר עשוי ברובו חומר טבעי מהאזור, עמיד וזול - אבן הבזלת. החום הכהה והשחור של הבונקר, מול הלבן והצהוב של המבנה הרגיל, הזמני, שבמוקדם או במאוחר יפונה או ייהרס.

הטבע מתעורר

הדרך מצומת מחניים למחנה גדות זרועת ברושים ושדות חקלאיים, אבל כשעומדים מול המחנה, ממש לפני הסיבוב החד היורד אל הירדן, מתגלה ג'ונגל אקלקטי דחוס בדונם או שניים: אורנים, איקליפטוסים, עצי אשל ושיחי בוגנוויליה, קיפודנים, דרדרים, צלפים. דומה שרס"ר המחנה היה חובב בוטניקה מושבע - 2,000 מינים של שיחים צבריים ירדו לעולם ומחנה גדות נטל אלף מהם. שיח אלוורה מהודר מעטר ככתר מלוכה את הכניסה לבונקר חשוך. במורד הבונקר - דלת שבורה של ארון קשר, קרעי מפות וגזרי מדריכים טקטיים מכוסים עפר יבש.

בעלי החיים הם פועלי הבניין שנותרו לאחר שהמקום התרוקן. אט־אט הם מסייעים לטבע לשוב ולשלוט בטריטוריה שנגזלה ממנו. כמו בתחילת מגיפת הקורונה, כשחיות בר יצאו מהיערות ונצפו לפתע משוטטות במרכזי הערים ובאוטוסטרדות הריקות, כך גם בחדר המג"ד, שרוקן מתכולתו, לא תופתעו לגלות גירית מצויה.

במוצב 116, לא רחוק מתל סאקי, פתחנו דלת של מחסן רכב, סגורה כמדומה זמן רב, ותנשמת לבנה פרשה מעלינו במעוף איטי את מוטת כנפיה. ליד מחנה הרעם הוקסמנו מסוס פראי אפור שדהר בצהלה לצד שרידי הגדר. מהשיחים העוטפים את שלד מבנה השק"ם של מחנה חומה, זינק לעברנו שפן סלעים סורי בגודל כלב ממוצע, ונעלם דילוגים־דילוגים מאחורי התלולית המובילה לכביש. ובכל בונקר שאליו נכנסנו הקפדנו להרכין ראש, כדי לאפשר לעטלפים להיחלץ בבטחה מהחשיכה, היישר אל אור היום המסנוור בחוץ.

צרעות, שפיריות, לטאות, עכבישים, עקרבים, נחשים, פרפרי נימפיות וכחלילים - אלה האורחים השקטים, הרמוסים, החבויים במרחבים האלה. הם לועגים לשיירים שנותרו מדיירי המחנות, מתעלמים מארעיות האכסניה. קיני צרעות דבקים בזוויות המשקופים של החדרים. גללי לטאות פזורים כפירורים על הרצפה. ליד חדר תדריכים חדיש למדי שמענו תזוזות חורקניות של חיה. פחדנו להיכנס ולבדוק את מינה.

במוצב נחל גולן, תעלות הבונקר המבוטנות המוליכות לעמדת התצפית - שממנה נפרש נחל הרוקאד במלוא תפארתו - כמעט חסומות לגמרי בסבך מעובה של עלים, שיחים וקוצים. המאמץ משתלם: כשמגיעים לבימה הגבוהה, הנוף עוצר נשימה, גם אם נקודת ההתמזגות בין הרוקאד לירמוך רחוקה מדי לעין בלתי מזוינת.
מבנה מעוטר בכתובת - "טירת הגולן" - הוא כמעט השריד היחיד במחנה עגבנייה. קרוב לוודאי ששימש את חמ"ל המבצעים של יחידת הקישור לאו"ם, שהיום מסופחת למפקדת החטיבה. זה מבנה סורי צבעוני ומסקרן, גג אבן משולש סוגר עליו, ובחזיתו שורה אופקית של לבנים שחורות. הוא מעלה על הדעת עמדת מכס או תחנה של ביקורת גבולות. על נקלה אפשר לדמיין פקיד שיושב בתוכו ומחתים אשרות. ברוב שעות היום הוא חוסה בצל אורנים.

אנשי ההר

את הלילה שבין ימי השיטוטים אנחנו עושים בנמרוד, למרגלות החרמון, בבקתת העץ של האלוף (מיל') גרשון הכהן, מעל העננים. הכבשן של שעות היום התחלף בערפל סמיך וצונן שכובש את החשיכה. את הבקתה גרשון בנה בעמל ידיו, מחוץ לגדר היישוב שהיה ממייסדיו. כעת, בערפילים האופפים אותה, נדמה שהיא צפה באוויר.
כמו אוהלו של אברהם אבינו, הבית של גרשון אינו רק אורחן להולכי הדרך, אלא נקודת מפגש לחילופי מידע ודעה. גרשון מסביר פנים, ובמקום "שלוש סאים קמח" של אברהם ממהר להביא ירקות טריים לסלט וחולץ בקבוק יין אדום שנשתמר היטב - אוצר בית דין. היין מחמם את הגוף כנגד הרוח הקרירה שנושבת בנמרוד גם בקיץ.

בכניסה לבקתה תלוי תצלום מ־1921 של סבו, נתן גרדי, וחבריו החלוצים בקרני חיטים. לכולם רובים. "אין חריש ללא נשק", הוא מעיר. יש מחיר להתיישבות ולהיטמעות. בשיחתנו הנמשכת לתוך הלילה, גרשון מדבר בדאגה על הרושם שהגולן הוא מחוז של ארעיות, וכיצד הוא מצטייר בעיני ילידיו, הדרוזים, שכניו הטובים שעימם הוא חולק שפה משותפת ואהבה לאדמה וליצורים החיים עליה. הוא שומר אוכל לזאבים ולסוסים, ולפני השינה מבהיר שאם נשמע רעשים מעליית הגג זה הדָּלָק, סמור בר שמכרסם את הבידוד.

בבוקר מגיע לקפה דולאן אבו סלאח, ראש מועצת מג'דל שמס. המראה הצעיר שלו מצודד, ומטעה - הוא בתפקיד כבר יותר מעשור. האם הוא מרוצה מכך שצה"ל נטש את מוצב 103, בפסגת הכפר שלו? הרגשות מעורבים. מצד אחד, איש לא אוהב עמדות ירי וחיילים מאחורי הבית. מצד אחר, נוכחות הצבא נעשתה לשגרה. ביציבות, ואפילו באשליית היציבות, יש אפשרות לנורמליות. היעדרות הצבא היא טלטלה המלווה אי־ודאות. המונח "זמניות" מגיח גם בשיחה הזאת.

דולאן דואג לבני העיירה שלרווחתם הוא אחראי, אף שרק שיעור קטן מתושביה הצביע לו. רוב אנשי מג'דל שמס מחזיקים בתושבות ולא באזרחות ישראלית, ואינם משתפים פעולה באקט סמלי כמו הצבעה בקלפי. דולאן רוצה לדאוג לכולם, ודאגה משמעה תקציבים. הפקידים בירושלים, כהרגלם, רוצים עוד ועוד תוכניות־מתאר ומערימים קשיים ביורוקרטיים. ההתעלמות, המהמורות הממסדיות - זו תמצית הזמניות בעיני דולאן.

כשדולאן יוצא, אנחנו יוצאים עם גרשון החוצה. הוא בדיוק סיים את נטיעת אלול, בטרם תשבית שנת השמיטה את העודרים. גרשון מראה לנו את עצי הדובדבן והתות שנטע בסיוע עוזר ממג'דל שמס, בשלוש טרסות הצופות אל קלעת נמרוד הנשקפת מקרוב. המבצר הצלבני, שהוקם במאה ה־12, שרד את האיובים, המונגולים, הממלוכים, העות'מאנים. גם היום מדובר במשלט מרהיב ורב־עוצמה. אף שהיישוב נמרוד חולש עליו מלמעלה, דומה שהמבצר עדיין מגחך לעברו. מרק טווין כתב עליו במסעותיו בארץ: "כה עתיק, עד כי אין איש יודע אימתי נבנה ובידי מי". הוא לא מתערער מהרוחות החובטות בו ללא הרף או מהרצון האנושי לנדוד הלאה.

נטישה בראי הכוונת

ראש מטה פיקוד צפון היוצא, יורם כנפו, מבקש להסביר בשיחת טלפון מדוע מה שנראה כמו נטישה אינו נטישה. הדבר נכון בעיקר למוצבים, שממוקמים ברובם על גדר המערכת. "בניגוד למחנות הקבע שהופכים בהמשך לשטח אזרחי, הרי מוצב, גם אם הוא ריק, נשאר באחריות צה"ל", הוא אומר. "אנחנו מחליטים לאייש אותו כנגזרת להערכת מצב מבצעית. זה יכול להיות מוצב שנועד למלחמה בלבד, או מוצב מעולמות הביטחון השוטף והגנת הגבולות. זה יוצר חוסר ודאות לצד השני, שלא יודע מתי אנחנו שם ומתי לא".

משחק חתול ועכבר מודרני. תחבולה זולה, צפויה, אבל אפקטיבית. ל־103, מוצב קטנטן בקצה הגבוה של מג'דל שמס, עם ביתן מגורים אחד ואינספור אנטנות, הגענו בין השמשות. מהלוחמים בעמדות המבוטנות, הצופות אל שטח סוריה, נותרו רק כתובות חרוטות, ובהן מגוון גרסאות על המוטו האייקוני "נשבר הז**". במקום החיילים באו ה"אמצעים הסטטיים" - מכ"מים מתוחכמים. הם משמיעים זמזום קל ומשקיפים 24/7 על האמפיתיאטרון שניבט ממול, במרחק 250 מטר. מאחורי האמפי - הגבול הוא תפאורה למחזה דמים ארוך שרחוק מלהסתיים - עמדת חיזבאללה.
השבת הקרקע לידיים אזרחיות מצריכה, מבהיר כנפו, "עמידה בשלושה תנאים - סריקה של חוליית ביטחון המידע כדי לוודא שלא נשארו מסמכים או תשתיות מסווגים; סריקה של כוחות הנדסה, שבודקים שאין חומרי נפץ או תחמושת שעלולים לפגוע במטיילים או בעוברי אורח; וסיור עם אנשי רשות מקרקעי ישראל, שמסמנים אילו מבנים מחובת הצבא לפנות ואילו מבנים עלינו להשאיר. מה משאירים? בעיקר מבנים מעולם השימור כמו מחנה עגבנייה מהתקופה הסורית, או כאלה עם 'קטע' אמנותי או אדריכלי שעשויים לשמש את תושבי המקום".

התורה כולה על רגל אחת. אבל בפועל התהליך אורך לפעמים שנים. כך נוצר זמן אפור, שבו המחנה העזוב מופקר לחסדי הטבע. אם תרצו: זמן הפקר בשטח עזוב. זה זמן מכוער, מפורז בין כוונות ורצונות, זמן מעיק של בטלה, בליה, כליה, ולעיתים הזמן הזה בלתי הפיך. הרי חדשות לבקרים תוכניות משתנות ותקציבים מועברים לייעודים אחרים.
כנפו לא בדיוק שבע רצון מהמצב. "יש אינטרס להקטין את מחנות הקבע שצה"ל עזב ולהעלים אותם אם אין בהם שימוש", הוא אומר, "אם יש מקום שהיה פעם מ"ק ומישהו הלך וזרק שם פסולת בניין - הצבא יהיה אחראי אם איזה ילד יטייל שם וייפצע".

עד שיצליח לממש את כוונותיו, ליבו ימשיך להתכווץ למראה המקום הריק. "הייתי מג"ד של גדוד הרעם, גדלתי במחנה הזה והשקענו בו המון. לפעמים אני מסתובב שם ואומר לנהג להאט את הרכב, מעלה זיכרונות. אני נזכר במסעות הכומתה, ביציאה ובחזרה למחנה במלחמת לבנון השנייה, איפה היו הילדים שלי כשהם באו לבקר אותי במהלך השבת בתורנות".

למוצב נחל גולן, שבו סיימנו את מסענו, הגענו כמו אורח לא קרוא באירוע משפחתי. הבסיס עצמו כבר לא פעיל, אבל הפינוי לא הושלם, וכנראה לא יושלם בעתיד הנראה לעין. הצוות שנותר כאן מנומנם, משימותיו מינימליות. הש"ג הסתקרן מבואנו למקום ושש להצטלם. הוא פסע לאיטו ליד השער, הכין את עצמו לצילום, לקח את הזמן. מה לא עושים כדי להפיג את השעמום האינסופי בשמירה.
כלי השריון חונים בסדר מופתי, מיושרים על המילימטר. תהליך הפינוי כאן נלכד באמצע, אולי תקוע. הרכבים מתוחזקים ומצוחצחים, כמו צעצועי משחק שהוגדלו עשרות מונים, אבל רק שלושה־ארבעה חיילים נמצאים כאן, כאילו הושארו מאחור. אין מטבח. את המנות מביאים מבסיס סמוך. הנוף מרהיב ועוצר נשימה, אולי הכי יפה שראינו, אבל הדממה עוכרת שלווה. עד שצצה תגלית בחדר התדריכים שנתרם על ידי נדבן אמריקני: 20 חיילי יחידה מסווגת נחים על הרצפה, הציוד פרוש לצידם. הם עברו שם כמו שנוודים ישנים תחת קורת גג מתפוררת בחור זנוח. כצפוי, הם מחייכים ואדיבים, אבל לא מספקים מידע מי הם ומה הם עושים כאן.

וכך, מן השער החלוד ודממת חדרי המגורים ברוב המחנות שבהם ביקרנו - אל הפינוי החלקי, עוברי האורח והנוף הבראשיתי של מחנה גולן; מן המחנה העורפי, המפקדה שנושקת למורדות הרמה - אל המוצב הקדמי, המתוח, שצופה אל עיירות וכפרים סוריים. רמת הגולן בעיצומה של תכונה, אמנם איטית, אבל דרמטית. כיצד המקומות הרבים האלה, הריקים והמתרוקנים, ישפיעו עליה? מוקדם לדעת. רק אפשר להיזכר בחיוך קל בשלט שתלתה המועצה האזורית על שער הכניסה למחנה גדות: "מרוץ בעקבות ראשונים, מטעם המדרשה למורשת, חברה וטבע".