האם כישוף שביצע מכשף מהעדה האתיופית יכול להיחשב כתקיפה או כפגיעה של ממש על ידי בית משפט ישראלי? האם הטלת קללה יכולה להיחשב כבסיס לתביעת נזיקין בין בני זוג מסוכסכים? במקום להיכנס לסוגיה נפיצה זו, העדיף השופט לדיני משפחה לפסוק כי אין הוכחות שהמעשה עצמו בוצע.
הסוגיה הגיעה לפתחו של השופט הבכיר לדיני משפחה איתי כץ בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים. כאשר ההתנגשות בין עולם המשפט לבין המסורת השבטית האתיופית הובילה את השופט לדיון לא שגרתי, שבו היה מוכרח לאזן בין הדין המודרני לרגישות כלפי אמונת המעורבים בפרשה.
המקרה יוצא הדופן עסק בשני בני העדה האתיופית שהתחתנו בארץ מוצאם לפני 30 שנה, עלו לארץ וילדו ארבעה ילדים משותפים. אך לאחר משבר בזוגיות השניים נפרדו בטונים צורמים. האישה טענה בפני השופט כי בעלה לשעבר פנה למכשף מוכר בן העדה שהכין לו מרקחת. לטענתה, בעלה הגיע לביתה, מרח עליה את המרקחת כשישנה, ומאותו הרגע עולמה השתבש - היא חשה חולשה ופחדים וחייה השתנו ללא היכר. מעבר לעצם טענת הכישוף, נוספו תביעות ניזיקין שונות על גניבת כסף מצד הבעל והעברתו לבני משפחתו באתיופיה.
אומנם השופט יכל לדחות את טענת הכישוף, אך הוא נקט בדרך שונה. השופט כץ עסק בשאלה: האם בכלל ניתן להוכיח כי מעשה כישוף הוטל על האישה? לכן בחן השופט את הראיות והראה כי לא ניתן כלל לתמוך בטענת האישה, כיוון שאין לה שום ראיות לעצם המעשה, להשפעות שלו עליה ולקשר בין מצבה הנוכחי לפעולה אקטיבית של הבעל הקשורה לכישוף ולמריחת משחה עליה.
בעקבות כך כתב השופט כץ כי "באשר לתביעת הכישוף; התובעת לא תמכה עדותה בכל ראיה חיצונית על עצם התרחשות האירוע, ואני מעדיף את עדות הנתבע כי האירוע כלל לא התרחש, על פני עדות האישה כי הוא אכן התרחש".
רק אחרי כן מציין השופט כי "לו גם הייתי מקבל את גרסתה של התובעת, וכזכור איני מקבלה - הרי אין במסמכים שהוגשו כדי לבסס כל קשר סיבתי ולו לכאורה לאחריות הנתבע לתלונות התובעת על 'חולשה, עייפות ופחדים', ובית המשפט נעדר כלים כדי להעריך נזקי כישוף או אם הוא פעיל ואפקטיבי". בסיכומו של דבר - דחה השופט את התביעה וזיכה את הבעל.
את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של ישראל היום
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
