הפעם הראשונה שפגשתי את אסתר פולארד הייתה כשהיא ביקשה ממני לבקר את יונתן פולארד בכלא באטנר בצפון קרוליינה, על מנת להגיש בג״ץ נגד המדינה להכיר בו כאסיר ציון.
טרם ביקורנו בכלא, היא הזמינה אותי לראות את המלון שבו היא מתגוררת. זה לא היה מלון. זה היה מוטל מעופש מהסוג העלוב ביותר שקיים בארה״ב. בחדר שלה היא כינסה את כל חייה. היא הסבירה שהיא חייבת לגור שם כדי להיות קרובה ליונתן. שבימים שהוא זכאי לקבל ביקורים, היא חייבת לבקר אותו ולהיות שם לצידו, אחרת הוא לא יחזיק מעמד. היא צדקה. היא הקריבה את החיים שלה כדי להביא לשחרורו.
היא הייתה היחידה שהאמינה שהוא יזכה לצאת מהכלא ולהגיע למקום משאת נפשו, ארץ ישראל. ועבור זה היא נלחמה ללא לאות. גם כשרבים נטשו באמצע הדרך, גם כשרבים סברו שאין סיכוי, היא היתה היחידה שהמשיכה, ובמלוא הכח והאמונה.
כשיונתן פולארד נשאל מה החזיק אותו בחיים במשך כל שלושים השנים הארורות בכלא, כיצד הוא הצליח לצאת מהתופת בריא ושלם בנפשו ובדעתו, הוא אמר ששלושה דברים שנתנו לו את הכוח: עם ישראל שהרעיף עליו חיבוקים ואהבה, האל שבמרומים שבו האמין בכל ליבו, ואשתו אסתר שלא חדלה להילחם עבורו ולו לשניה אחת.
בשיחה האחרונה שלי איתה השבוע היא אמרה: "את יודעת, באף אחת מהבקשות שהגשנו לבית המשפט לא ניצחנו. לא בארה״ב ולא בארץ. בית המשפט תמיד פסק נגדנו. אבל בעקבות כל בקשה הזזנו לבנה, שברנו עוד קיר, הצלחנו להביא את הממשלה ואת הממשל האמריקני לצעוד עוד צעד אחד. ככה שאמנם לא ניצחנו באף אחת מהמלחמות שלנו, אבל זכינו בקרב".
היום ראש חודש אדר. בחודש הזה מסופר הסיפור על אסתר המלכה, שמרדכי היהודי היה צריך לקרוא לה לקום ולהציל את העם שלה. כך אסתר פולארד, בחורה צעירה יהודיה, החליטה שהיא מקריבה את חייה למען שחרורו של מי שמסר את נפשו למען העם היהודי. אסתר המלכה. יהי זכרה ברוך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו