המהומות הוכיחו: ערביי ישראל לא התפכחו

לפני הפרעות בלוד ובערים המעורבות האחרות, תכננתי להיפגש עם מנסור עבאס כדי לשמוע ממנו על דעותיו ועל המוכנות שלו ושל החברה הערבית להכיר בישראל. חשבתי שהם התבגרו והתפכחו, לכל הפחות בשביל להכיר בכך שעם ישראל הוא לא חבורת ליסטים בריונית שהשתלטה על ארץ לא לה.

לצערי, התברר בפרעות הללו שהחברה הערבית רואה את עצמה כחלק מהמרחב הערבי, אחים בדם של ערביי עזה ויו"ש. כך הצהירו במסמך שפורסם בשם "ועד ראשי הרשויות הערביות" ו"ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל". שם נכתב שהם לא ערבים ישראלים אלא ערבים פלשתינים. אך טבעי הוא שיפעלו בתיאום עם החמאס לסלק את היהודים מירושלים, מיפו, מלוד, מרמלה ומת"א.

דעתו האישית של עבאס לא חשובה כל כך. כבר היום הוא הולך עם שומרי ראש. מנהיג בחברה הערבית לא יכול ללכת לפי דעתו, הוא צריך להתיישר לפי הקו הקיצוני ביותר אם הוא רוצה לחיות. לא הוא ולא אף אחד אחר מהמנהיגים הערבים גינה את הפרעות ביהודים, את הלינץ' ואת שריפת הרכבים והבתים. המקסימום שהוציא מפיו זה גינוי לשריפת בתי הכנסת.

במציאות הזו אף אחת מהמפלגות הציוניות לא יכולה להיות שותפה להם בהקמת ממשלה.

הדברים נכונים ללפיד כמו שהם נכונים לבנט ולשקד, נכונים לגנץ כמו שהם נכונים לליברמן. המפלגות הערביות לא יכולות להיות שותפות כיום בהנהגת המדינה אפילו לא מבחוץ.

לצערנו, האלימות בחברה הערבית לא מסתיימת ברציחות על בסיס עברייני וגזעני. היא מאיימת על כל המנהיגים הפוליטיים שלהם שכבולים לאסלאם פונדמליסטי קיצוני.

קשה לי להאמין שבנט ושקד, כהנא ואורבך, סער, אלקין והשכל ייתנו יד לשעבוד מדינת ישראל. פעם הבין את זה לפיד, שאמר כי אי אפשר להיות שותפים עם כל הזועבי'ז למיניהם. בינתיים הוא חזר בו מהצהרתו. אני לא מאמין שמפלגות שהבטיחו זאת לפני הבחירות יכולות להרשות לעצמן לחזור מההבטחות לבוחריהן.