"תופעות לוואי" לתקיפת צהל בבית החולים בחאן יוניס אתמול ממשיכות לצוץ לא חדשות לבקרים, אלא חדשות לשעות, ואף לדקות. בין היתר, פרסמה הצלמת הקנדית ולרי זינק כי היא "מתפטרת" מסוכנות הידיעות רויטרס בגלל התקיפה הזו. מה הקשר, אתם שואלים? הנה ההסבר שלה:
“במשך שמונה השנים האחרונות, עבדתי כנספחת עבור סוכנות הידיעות רויטרס”, היא כתבה במכתב שהעלתה לרשת, ומן הסתם גם שלחה למעסיק הקודם שלה. "התמונות שלי, המכסות סיפורים בערבות קנדה, פורסמו ע"י הניו-יורק טיימס, אל-ג’זירה וכלי תקשורת אחרים ברחבי צפון אמריקה, אסיה, אירופה ועוד”.
כאן משתנה הטון: "בנקודה זו, נהיה בלתי אפשרי עבורי להמשיך לקיים מערכת יחסים עם רויטרס, בהתחשב בתפקידה בהצדקת ואיפשור הוצאתם להורג של 245 עיתונאים בעזה. אני חייבת לעמיתיי בפלסטין לפחות את זה, ועוד הרבה יותר".
View this post on Instagram
היא ממשיכה: “כשישראל רצחה (כך לדבריה) את אנס אל-שריף, יחד עם כל צוות אל-ג’זירה בעזה ב-10 באוגוסט, רויטרס בחרה לפרסם את כל טענותיה חסרות היסוד של ישראל לפיהן אל-שריף היה פעיל חמאס – אחד מאינספור שקרים שכלי תקשורת כמו רויטרס חזרו עליהם בנאמנות והעניקו להם נופך של אמינות”. נזכיר כי לדבריה של זינק אין כל אחיזה במציאות: רויטרס פרסמה ידיעות בהן היא מתגאה בהעסקתו של שריף למרות המידע שחשפה ישראל, ואת תגובתה של ישראל היא פשוט מחויבת לפרסם כחלק מהסטנדרטים העיתונאיים של הסוכנות, שאילולא שמרה עליהם באדיקות מעל 100 שנה לא היתה קיימת היום.
אבל זינק לא עוצרת כאן: "נכונותה של רויטרס להפיץ את התעמולה הישראלית לא הצילה את כתביה מרצח העם של ישראל. חמישה עיתונאים נוספים, כולל צלם רויטרס חוסאם אל-מסרי, היו בין 20 האנשים שנהרגו הבוקר בתקיפה נוספת נגד בית החולים נאסר. זה היה מה שמכונה תקיפת ‘נקישה כפולה’, שבה ישראל מפציצה מטרה אזרחית כמו בית ספר או בית חולים, ממתינה להגעתם של חובשים, צוותי חילוץ וכתבים, ואז תוקפת שוב". השקר לא יכול להיות בולט יותר: זינק מעוותת לחלוטין את הרעיון של תקיפות "הקש בגג", שבהן ישראל מפילה פצצה קטנה כדי להתריע על הפצצה קרבה של בניין, מחכה שתושביו יתפנו ואז תוקפת אותו כשהוא ריק מאדם.
“התקשורת המערבית מעורבת באופן ישיר ביצירת התנאים שבהם זה יכול לקרות; כפי שניסח זאת ג’רמי סְקֵייהיל מ-Drop Site News, ‘כל כלי תקשורת גדול – מהניו-יורק טיימס עד לוושינגטון פוסט, מ-AP ועד רויטרס – שירת כמסוע לתעמולה הישראלית, הלבין פשעי מלחמה ועשה דה-הומניזציה לקרבנות, והפקיר את התחייבותו לכאורה לדיווח אמתי ואתי’. על ידי חזרה על ההמצאות הג’נוסיידיות של ישראל מבלי לקבוע אם יש להן אמינות כלשהי – נטישה מרצון של האחריות העיתונאית הבסיסית ביותר – כלי תקשורת מערביים איפשרו את הריגת יותר עיתונאים בשנתיים ברצועת אדמה זעירה מאשר בכל מלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השנייה ומלחמות קוריאה, וייטנאם, אפגניסטאן, יוגוסלביה ואוקראינה יחד, וזה מבלי להזכיר את הרעבת כלל האוכלוסייה, טחינת הילדים ושריפת אנשים בחיים".
כאן אנחנו מוצאים את עצמנו עוצרים להזכיר – למרות שכל דובר עברית כנראה חשב לבד על ההשוואה הזו – על כמה השקר האחרון אכזרי, לאור העובדה שלא רק שהוא לא נכון, הוא מתאר ממש בדיוק מושלם את מה שעשו הפלסטינים למשפחות שלמות בדרום הארץ בשבעה באוקטובר, באכזריות שצה"ל לא מסוגל להתחרות בה גם אם ינסה.
”העובדה שעבודתו של אנאס אל-שריף הביאה לרויטרס פרס פוליצר לא הספיקה להם כדי להיחלץ להגנתו כאשר כוחות הכיבוש הישראלים הוסיפו אותו לרשימת התנקשות של עיתונאים שהואשמו בהיותם פעילים צבאיים של חמאס והג’יהאד האיסלאמי (מעניין לציין כי בניגוד לרוח הדברים ביתר המכתב, זינק לא טורחת כלל לנסות להציג את השתייכותו של שריף לארגון טרור כנתונה בספק – אבל הוא היה גם עיתונאי, ונראה שבעיניה זה מכשיר כל פעילות אחרת שלו). היא לא הספיקה להם כדי להיחלץ להגנתו כשהתחנן לתקשורת העולמית להגנה לאחר שדובר צה"ל העלה סרטון שהבהיר את כוונתם להתנקש בו בעקבות דיווח שלו על הרעב הגובר. זה לא הספיק להם כדי לדווח על מותו בכנות כשנרדף ונהרג שבועות בודדים מאוחר יותר".
היא מסיימת: “הערכתי את העבודה שהבאתי לרויטרס במהלך שמונה השנים האחרונות (באמת? הערכת את העבודה של עצמך? תודה רבה, באמת!) – אך בנקודה זו אינני יכולה להעלות על דעתי לענוד את התג העיתונאי הזה בתחושה שאינה בושה וצער עמוקים. אינני יודעת מה זה אומר להתחיל לכבד את האומץ והקרבן של עיתונאים בעזה – האמיצים והטובים שחיו מעולם – אך מעתה ואילך אפנה כל תרומה שיש לי לתת עם החזית הזו לנגד עיניי".
כמה פאסון, וכמה מעט אמת. אפילו אם אל-שריף היה צדיק גמור, לסוכנות ידיעות אין כל יכולת להגן על כתב שנמצא בשטח אויב. גם איתי אנגל לא זוכה להגנה כשהוא יוצא לצלם כתבות בסוריה או אוקראינה, וודאי שתושב עזה, שהשתתף בטבח השבעה באוקטובר, לא זכאי לשום הגנה או סימפתיה. אבל כנראה שמערבות קנדה המשעממות קל מאוד להתאהב בתדמית הרומנטית של טרוריסטים מסכנים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
