אני מבקש מראש את סליחת הצנזורה הלשונית, עוד לא התרגלתי להגיד חרקיב. בשבילי זה עדיין חרקוב. הרגל שלי מאז, משייח' א־בריק. אני אקרא להן כאן שרה ולושינקה. שתי אחיות, נשים לבדן. איילת שקד אמרה שעבר עליה שבוע קשה, אבל לא קשה כמו שעבר על שרה ולושינקה, שיצאו מהעיר חרקוב הנצורה והמופצצת ב־5 במארס והגיעו כעבור חמישה ימי תלאות במסע ממיניבוס לבית כנסת, ומבית כנסת לאוטובוס ולמחנה פליטים, ועד הטיסה מקישינב המסוגרת לנתב"ג.
מ' היא המלווה שלהן בדרך החתחתים הביורוקרטית. ירדנו לקומה מינוס 1 במלון קיסר. אולם מלא שולחנות, וסביבם עולים ופליטים בשלבי צליחת הניירת השונים. "אנחנו צריכים תעודות זהות זמניות בשביל שתיהן", אמרה מ' לנציגת משרד הפנים. סוף־סוף גם היא כאן באולם הקליטה הירושלמי, כשכל הגורמים יושבים ופותרים זה עם זה את הבעיה.
"עוד אין להן", צולפת הפקידה. מ' לוחצת, מתעקשת. אני לידה רושם. שרה ולושינקה התיישבו ליד שולחן המתנה, לבושות כמעט בכל הביגוד המועט שהביאו איתן עוד מחרקוב. "המצב השתפר בשבועיים האחרונים", אומרת מ', שגויסה שוב אחרי שנים של פרישה מעסקי הקליטה.
"אתה ליד מחשב?" יורה נציגת משרד הפנים לטלפון. "כן... לא. אני לא מוצאת פה תעודה שלהן". התעקשנו שהתעודות היו צריכות להיות מוכנות היום. עוד טלפון. הלחץ המוסרי פעל. "עוד שעה זה יהיה כאן", פסקה הפקידה. "אתן יכולות ללכת לשתות קפה".
בלובי של מלון קיסר בירושלים, בהמתנה לפרס הגדול - תעודות הזהות הזמניות - סיפרה מ' על שיחת טלפון עם ידיד שנמצא בקייב עכשיו. "אמרתי לו, שתיתי וודקה שה'הוא' ימות. מה הוא עונה לי? את לא לגמרי צודקת. את יודעת שאת לא צודקת. לא האמנתי שהוא אומר זה, והוא עוד בתוך קייב. 'פוטין הוא כלי של ביידן. פוטין אשם, אבל לא הכי. התכנון האסטרטגי היה במערב'. פשוט נבהלתי. עד לאן מגיעה התעמולה. הוא גם אמר שזה נכון שפה במעבדות מכינים נשק ביולוגי".
מ' ושרה מכירות מגיל שלוש. מ' עלתה ארצה עוד בשנות ה־70, ועבדה בשירות המדינה. שרה נשארה בחרקוב עם אחותה לושינקה. "מכיתה א' עד י' ישבנו על אותו ספסל", אמרה מ', "כשהתחיל הבלגן, הן טלפנו אלי".
שאלתי אם דבר כזה כמו התקפה רוסית על אוקראינה, זה משהו שבכלל העלו על דעתן. "בחיים לא! זה לא נכנס לראש. אי אפשר להבין. אי אפשר לעכל. אין לזה שום הסבר", אמרה שרה. הן לא צעירות. חובשות לראשן כובעי חורף. שרה חיוורת. לושינקה נראית לאה, ומשא השנים ניכר בפניה. הן לבושות כאילו מוכנות כל רגע להמשיך בבריחה.
הנקודה המעניינת היא איך נקלט הבלתי ייאמן. "הן עדיין לא קלטו מה קרה להן", אומרת לי מ' בעברית. "ממש עד ההתקפה לא האמנו", אמרה שרה. "היו קולות שדיברו על מלחמה. אמרו שזה אפשרי. הקשבנו גם לקולות האלה, אבל חשבנו שזה קשקוש".
לושינקה: "התרגלנו לסיפורים האלה. חשבו שפוטין עושה הונאה. שאולי הוא יכנס לדונבאס".
שרה: "ההתקפה התחילה ב־24 בפברואר, בחמש בבוקר. התעוררנו מרעש של הפגזות. למחרת, אחרי ההפצצה, כל הזכוכיות בחדר המדרגות התנפצו. הטיח מהתקרה בדירה נפל. אנחנו גרות בקומה 4".
בבית נשארו רק מוצרים בסיסיים. האוכל הולך ואוזל. עד יומיים לפני המלחמה, שרה היתה מאושפזת בבית חולים, בגלל הקורונה. לושינקה היתה חולה אבל לא מאושפזת. ההפגזות נמשכות והן מחכות יום ועוד יום. הבית לידן ספג פגיעה ישירה ונהרס. הנחיות העורף של ממשלת אוקראינה היו לרדת למקלטים, אך המקלט מלא בגרוטאות ולא ניתן לשימוש. הן הרחיקו את המיטות מהחלונות והתבצרו בשיטה המוכרת של נייר דבק על החלונות. "אי אפשר להאמין", סיפרה לושינקה, "אבל התחלנו להתרגל. כבר לא קפצנו עם כל התפוצצות. מתרגלים".
שאלתי, איך החליטו שצריך לחתוך ולצאת. הן קיבלו הודעה בסלולרי על אוטובוסים שיוצאים מבית הכנסת עד דנייפרו, ונרשמו בלינק שנשלח. מישהי אמרה להן את מילות הקסם: מטפלים בזה. נסיעה ארוכה לתחנת הרכבת. ראו שם כמויות עצומות של בני אדם. התחנה מפוצצת. חזרו כל הדרך הביתה.
אבל הן היו רשומות במה שנקרא "רשימות חסד" של חרקוב, ויום לאחר מכן צלצלו אליהן. "תהיו מוכנות", אמרו להן, "תחכו למיניבוס".
"לושינקה בדיוק הלכה עם ידיד לסופר לקנות דברים. היא בדיוק חזרה משם. היא אומרת לי: אני לא נוסעת. אני לא אצליח להביא אותך לשום מקום, את חולה. אבל היא הכינה מהמצרכים כמה סנדביצ'ים, ומארגני ההסעה אמרו 'יש לכן רבע שעה'". זה הרגע שאישה שואלת מה לוקחים למסע ההימלטות, כשברור כמעט שלא יחזרו עוד לעולם הביתה. לא יכלו לארוז הרבה, עם לבוש חם לגופן, ורק מזוודת טרולי קטנה לשתיהן. "התחלתי לאסוף תמונות של ההורים. תרופות. תעודות לידה", אמרה שרה. לקחה אפילו את תעודת הלידה של סבתה, מאניה כגנה (כהנא). היא נספתה בשואה, בגטו באודסה. בגדים - רק מה שעליהן.
הגיעו לדנייפרו. שם שאלו: לאן? חלק אומרים לפולין. הן אמרו לישראל. התחילו לנסוע. "לא אמרו לאן. אמרו שזה סודי. כנראה דרך מסדרון הומניטרי. יצאו חמישה אוטובוסים אבל הנהג שלנו התחיל להתברבר. הנסיעה התארכה. 16 שעות. שלג יורד ללא סוף ועוטף את האוטובוס. בסוף הגענו למוגילב־פודולסק בגבול מולדובה. 10 שעות המתנה בגבול. כשעברנו, נשאלנו: ליאסי או לישראל. עלינו על ההסעה לישראל".
בקישינב, הרבה עצבים. מישהי שהגיעה מישראל אומרת: תגיע טיסת פינוי. מחכים יומיים להיכנס לרשימות. אחרי הטיסה מקישינב - ירדו בנתב"ג. "כשהגענו לבן־גוריון היתה הקלה גדולה. הדרך הסתיימה. אבל אז התחילה המתנה של 12 שעות. אף אחד לא ניגש להגיד משהו. להסביר. ההמתנה התחילה לערער את הביטחון. התחילו לדבר, רצות שמועות על אנשים שלא נתנו להם להיכנס לארץ. לושינקה נכנסה נורא ללחץ. אמרה: אולי נצטרך לנסוע למדינה אחרת. אבל עוד נסיעה אחת אני לא אשרוד". "ולקחו להם את הדרכונים", מעירה מ'.
בשדה חיכתה קרובת משפחה שאפילו לא ברור מה מידת הקרבה שלה. לא התייאשה משך כל השעות האלה. כשיצאו אל אולם הנכנסים, הצליחו איכשהו להזדהות. הבחורה לקחה אותם לביתה במעלה אדומים, שם הן מתגוררות עכשיו.
יש תחושה שאחרי ההתחלה החורקת, הפקידים מהסוכנות, ממשרד הקליטה, ממשרד הפנים ומהעירייה, מתחילים להתעורר. ללא מגע שר. פתאום הם מבינים שיש להם ייעוד. הדנ"א של פארק היורה הציוני קורם עור וגידים. "עוד מעט נסדר להן ביטוח ונמצא להן דירה", מפטירה מ'.
בלפור כבר לא
העלות פחות חשובה. ברמה הלאומית, של ריבונות וכבוד למדינה, אי אפשר לקבל בית ברעננה כ"מעון ראש הממשלה".
אופייני שהריצה הבהולה אל מאגר מלחי ההרחה באה בגלל הדיווח על עשרות מיליוני שקלים שמושקעים ב"מעון ראש הממשלה", שאינו בכלל בבירת ישראל, והוא ביתו הפרטי של נפתלי בנט. אמרנו שהשמיים נופלים לאט בימי בנט לפיד; סיפור מעון רה"מ ברעננה, ולא משנה כמה זה עולה לנו, מבשר שהשמיים עוד מעט נוגעים ברצפה. ממשלה עם מעוזים ברורים של פוסט־ציונות, שהעומד בראשה החליט, והממונים אמרו, שאין שום חוק שקובע שהבית ברחוב בלפור בירושלים הוא המעון הרשמי של ראש הממשלה.
זה תוסף מיוחד לשקרים; הוא הרי טען, כשהתארך מעט המעבר לבית ברחוב בלפור, שנעשים שיפוצים והוא יעבור לשם כשיסתיימו כעבור כמה חודשים. והם נמשכים. ונמשכים. וסמנכ"ל משרד רה"מ מבשר לשכנים, שהבית הזה ברעננה הוא "מעון ראש הממשלה". ברמה הלאומית של ריבונות ושל כבוד לדבר הזה שנקרא מדינת ישראל - יש מעשה נפסד מכך? הוא התלונן בעבר הקרוב, שמנהלים נגדו ג'יהאד. איתרוג כזה לא ראו אושפיזין בפורים.
אז איזה מין ראש ממשלה הוא? כזה שמרחיק מעצמו כל בעיה הדורשת טיפול וקביעת דרך ומדיניות. הטבח בבאר שבע הוא הבעיה האחרונה מבחינת יחסי ציבור, כמובן. ההנחיה: להגיד כמה מילים ולתת לדם להתייבש. לנקות את המדרכת. המתווך? ברור שראש ממשלה כמו בנימין נתניהו לא היה נכנס לזה אם לא היה רואה נתיב להסכם ולהפסקת המלחמה. בנוסח - אתה רוצה להיות ראש ממשלה? תנסה קודם לנצח בחירות. אתה טוען בבתי הקפה שאתה מהפכן? אז יאללה, תעשה מהפכה. צפוי בעתיד שלראש ממשלה מהימין יהיה מעון, בבית ברחוב בלפור; ממשלות שמאל ישכנו את הזה שלהם בכל מקום - רק לא בירושלים.
להחליש את ישראל
ממשלת בנט־לפיד לא חשודה באהדה לאיראן. היא חשודה בגישה לא מושכלת כלפי ממשל ביידן.
מה שניוט גינגריץ' אמר לפני כשבוע ב"פוקס ניוז" על נשיאות ביידן יפה אולי גם לממשלת בנט־לפיד: "זו הנשיאות המוזרה וההרסנית ביותר שהכרתי בחיי, ואולי בכל המאה האחרונה". גינגריץ' היה לפני יותר מ־25 שנה במקום של ננסי פלוסי כיו"ר הקונגרס בימי קלינטון. הוא אדם יודע דבר וחכם. "יש אנשים בממשל ביידן שרואים באיראן גורם של משקל נגד לישראל. זו הזדמנות (הסכם הגרעין) לצמק את השפעת ישראל, להחלישה. יש לנו הערכת חסר לגבי עומק הרגשות האנטי־ישראליים שמקננים בתוככי ממשל ביידן...
"יש שם הרגשה עמוקה, שישראל חזקה מדי. שחצנית מדי. אפילו יהודית מדי, אם לדבר גלויות. ולכן צריך לעשות משהו כדי לצמק את כוחה; והאנשים שאחראים למשא ומתן משך עשור שלם הם פרו־איראנים, רוצים לחזק אותם כדי ליצור איזון נגד ישראל. זה מתכון ודאי למלחמה אזורית". ממשלת בנט־לפיד לא חשודה באהדה לאיראן. היא חשודה בגישה לא מושכלת כלפי ממשל ביידן.
מקורות הטרנד
באיזה דחף של המרת סרטי סופר 8 מ"מ ישנים שצילמתי בשנות ה־70, גיליתי תיעוד ייחודי שצילמתי במרתון כנרת, 1978.
חלק מהירושלמים קוראים למה שקורה היום ברחובות הבירה "חג המרתון". זה כבר נראה דבר קבוע, מסורת שקיימת מאז ומעולם. למען האמת מרתון ירושלים הפך למסורת של סביבות פורים רק ב־12 השנים האחרונות. האירוע שמוכר היום כמרתון בינלאומי, עם אלפי משתתפים ואולי עשרות אלפים, קיבל את הדחיפה שלו בימי ניר ברקת כראש העירייה.
מרתון כנרת 78 // צילום: אמנון לורד
מרתון תל אביב הוא סיפור דומה. אלפי משתתפים, פסטיבל בניחוח בינלאומי, כמעט סמל סטטוס. אבל אירוע המרתון הראשון בישראל, שהפך למוסד עם מסורת, זה מרתון הכנרת או "מרתון טבריה הבינלאומי". בין 1934 ל־1977 היו כמה ריצות מרתון כאירועים בודדים, ייחודיים, בהשתתפות כעשרה רצים, לפעמים אפילו פחות מזה.
באיזה דחף של המרת סרטי סופר 8 מ"מ ישנים שצילמתי בשנות ה־70 לדיגיטל, גיליתי שבעצם יש במגירה תיעוד ייחודי. לא מרתון הכנרת הראשון, אלא המרתון השני בדצמבר 1978. בעזרת ידידה, חווה גולדשטיין (כספי), צילמתי את המרתון ההוא לאורכו, מקו הזינוק מצפון לעין גב ועד קו הסיום. מלבד נופי הארץ כפי שהיו אז, אפשר לראות שבמרתון של סוף 78' השתתפו כמאה רצים. זה נראה אז די מכובד, אבל היום זה מעט. לא זיהיתי משתתפים בינלאומיים ברמה העליונה. ויש מעט רצות.
מי שיגיע היום למסלול הירושלמי יראה שיעור ניכר של רצות בין המון המשתתפים. בתחילת מסורת המרתון השתתפו, עד כמה שהצלחתי לזהות בסרט הקצר שצילמתי, רק הרצות המצטיינות של התקופה. הכנרת נראית מלאה. רצים נפרדו בנשיקות מהמלווים ומהמלוות שלהם, לפני היציאה אל ההרפתקאה הלא־נודעת של 42 קילומטר ריצה. היו אז כל מיני סיסמאות, כגון "מאלפים לאלופים" או ההפך. כנראה ההפך. מהרבה בחינות האירוע הצבעוני הזה בירושלים הפך למאורע גדול יותר בלוח השנה של הבירה, מאשר אירועי הכותל למיניהם.
כן, הערה אחרונה: רק שלא יקראו גם את המרתון על שם יצחק נבון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו