"עצב בצד": שחף רז בסטורי חשוף

שחף רז פתח את הבוקר שאחרי מליאת ה-30 לאמו עם זריחה וסטורי חשוף. ברצף סטוריז שפרסם היום, אחרי שאתמול ציינו במשפחתו 30 יום לפטירת אמו, הוא כתב על החזרה ההדרגתית לחיים, על הנשימה שהשתנתה, ועל ההחלטה לחזור להצחיק ולשמח את האנשים סביבו. 

"יום חדש, חזרה לחיים"

רז שיתף בסטורי הראשון תמונת זריחה, וכתב: "אתמול ציינו 30 יום לפטירתה של אמא שלי והיום קמתי לזריחה הזאת". משם הוא עבר ישר ללב העניין: "יום חדש, חזרה לחיים, חזרה לנשימה. החיים לא בדיוק מה שהיו, וגם הנשימה קצת יותר אבל עובדים עם מה שיש". זה משפט קטן שמסביר הרבה. לא נאום גדול, רק אדם שמנסה להבין איך ממשיכים.

"לא בטוח כמה אני רוצה להרחיב"

בסטורי נוסף, רז כתב על האופי הפרטי של אמו, ועל הפער בינה לבין החיים הציבוריים שהוא חי. "אמא שלי הייתה בן אדם מאוד פרטי - פשוטה וצנועה. רחוקה לא מעט מהחיים הציבוריים שאני חי ועדיין תומכת בכל צעד שאני עושה".

הוא הסביר שבגלל האופי שלה, לא הרבה לשתף עליה באינסטגרם גם בחייה. "בגלל האופי שלה, לרוב לא הרביתי לספר עליה פה ומאותה סיבה גם אני לא בטוח כמה אני רוצה להרחיב בלספיד אותה כאן לעיני כל". ועדיין, הוא בחר לשתף משהו ממנה. "הדברים שהיא לימדה אותי, בחייה ובמותה, הם חלק בלתי נפרד ממני ואני מעביר את הדברים האלה הלאה לעולם גם כשאני לא שם לב לזה".

"לשים את העצב בצד"

אחד הדברים שרז בחר להדגיש הוא חוש ההומור ושמחת החיים שקיבל ממנה. "אחרי 30 יום של התכנסות, כל מה שבא לי כרגע זה לשים את העצב בצד (כי הוא לא באמת הולך לשום מקום) ולחזור לנסות להצחיק ולשמח את האנשים שסביבי".

בהמשך הוא הוסיף: "אז זה מה שאני אבחר לעשות מעכשיו. אני לא בטוח אם זו התמודדות, הנצחה, או בריחה אבל זה מה שמרגיש לי נכון". זו אולי השורה הכי מדויקת בכל הרצף הזה. כי לפעמים גם מי שמחזיק מיקרופון, מצלמה או קהל, לא באמת יודע לתת שם מסודר למה שעובר עליו. וזה בסדר. אפילו באינסטגרם, המקום שבו כולם יודעים הכל על הכל.

"לא מוותרת על סיבה לרקוד"

בסטורי השלישי רז שיתף תמונה של אמו מבר המצווה של אחיו, והוסיף: "למרות השיער הלבן שהתדרדר בו בשנותיה האחרונות התמונה הזאת צולמה בבר המצווה של אחי. היא בדיוק איך שאני תמיד אזכור את אמא שלי: שמחה, מחויכת ולא מוותרת על סיבה לרקוד".

את הרצף הוא חתם בהערה אישית מאוד: "(אל תשפטו אם אני אקעקע את התמונה הזאת בקרוב)" לפי הדברים שכתב, רז בוחר לזכור אותה לא רק דרך האובדן, אלא דרך הצחוק, הריקוד, והניסיון להמשיך גם כשהחיים השתנו.