נוי בר, שהביאה לעולם לפני קצת פחות מחודש את בתה השנייה אחינעם המשותפת לה בן זוגה כתב חדשות 12 לשעבר אורי איזק, פתחה אתמול (שלישי) את הלב וחלקה עם העוקבים שלה בלידה הדרמטית והמטלטלת שחוותה בזמן מלחמת "שאגת הארי".
"מה שלומך?", נשאלה בר, שהשיבה: "התשובה לשאלה הפשוטה הזאת מורכבת, וגורמת לי רגע להיאנח. יש לי כל כך הרבה לספר על לידה ב- 39 דקות, בלי אפידורל, בחדר ממוגן תחת מתקפת טילים. לתוך המציאות המאתגרת הזאת על מה שקורה לגוף ולנפש רגע אחרי, על אהבה ופחד, ואחריות ואשמה. על החלמה. מה אני אגיד? תודה על הכל".
שעתיים לאחר מכן בחרה בר לשתף בהשתלשלות האירועים שקדמה להבאת החיים. "זו אמנם לידה שנייה, אבל בראשונה קיבלתי זירוז, אז לא ידעתי איך התפחות טבעית של צירים מרגישה. במשך כמה לילות היו לי צירונים לא חזקים, לא סדירים, לפעמים נמשכו גם שעתיים ואז נעלמו. ביום חמישי ה- 12/3, שבוע 40 פלוס אחד (יום אחרי התאריך המשוער) הגעתי לביקורת היריון עודף באיכילוב. מוניטור ואולטרסאונד תקינים ושום דבר מיוחד. חזרתי הביתה ומשהו כמו שעה אחר כך הצירונים של הלילות הופיעו, ודי מהר התחזקו לרמה שקשה לדבר במהלכם. הם לא היו הכי סדירים וחשבתי שאין מה להגיע לבית חולים לפני שהם מופיעים בתדירות של אחת לשלוש עד ארבע דקות. טעיתי. והטעות הזאת עלתה בכמעט לידה ברכב".
"בסביבותה שעה שלוש וחצי אמרתי לאור שאולי שווה שנצא למיון ומקסימום נתייבש שם קצת. בדרך כל ציר כבר כאב ברמה שאין אוויר. הגענו לכניסה למיון בשעה ארבע, ואני ישבתי על הרצפה, ראיתי כוכבים. אורי ניסה להסביר להם שהמצב שלי מתקדם, ולזרז עניינים. בדקו אותי, פתיחה חמש. לחדר לידה. במשך כמה דקות יקרות חיכינו לסניטר שיוביל אותי, ואני בינתיים צרחתי את חיי. בושות. התחננתי לקבל אפידורל, והתחלתי להבין שזה לא הולך לקרות. בשלב מסוים הרופא במיון הבין שאני בלידה, והחליט להוביל את המיטה שלי בעצמו, יחד עם עוד אחות".
"הדרך לחדר הלידה הרגישה כמו נצח. אלה לא חדרי לידה רגילים, אלא חדרים אחרים, ממוגנים, וכנראה רחוקים יותר. לפחות לא חניון. במהלך הנסיעה הלא נגמרת ירדו לי המים, והרגשתי כאב חזק מאוד בטוסיק. אמרתי לרופא שאני מרגישה שאני צריכה ללחוץ. והוא אמר לי 'חכי, אל תלחצי!'. נראה לי שבשלב הזה הם התחילו לרוץ".
"הגענו לחדר, שם חיכתה מיילדת. שאלתי אותה בבכי ובכאב ששום דבר לא דומה לו מה עם אפידורל. לא יהיה אפידורל. שתיים שלוש לחיצות והיא בחוץ. אני מזיעה את חיי. נחרדת מהמחשבה שאני הולכת להרגיש את הדבר הזה בלי טשטוש, בלי הרדמה, בלי אלחוש כלשהו. ככה. הכל. על הבשר. כמו שנשים ילדו פעם. לוחצת. מה עוד אפשר לעשות? רק להתקדם מהכאב הזה. גם אם זה אומר לסבול עוד בדרך לשם. שתיים שלוש לחיצות ובארבע שלושים ותשע היא הייתה בחוץ, כמו שהבטיחה המיילדת. אימאל'ה. תרתי משמע. ברוכה הבאה אחינעם אהובת לבנו".