יש כובעים שמגנים מהשמש, יש כובעים שמסתירים פנים ויש את הכובע הזה: עגול, שטוח למעלה, נטול מצחייה, יושב כמעט בהתרסה על קו השיער. הוא נראה קטן. אבל ההיסטוריה שלו היא סיפור על כוח.
הצורה הזו לא נולדה באופנה. היא התחילה במדים צבאיים במזרח אירופה במאה ה-19. כובע גלילי, קשיח יותר מכומתה ישראלית, שמסמן משמעת, היררכיה וסמכות. שום רומנטיקה או חיבור לאופנה ומכאן כבר אפשר להבין שהקוד האסתטי שלו מעולם לא היה תמים.
בתחילת המאה ה-20 הצורה הזו חוצה אל עולם האופנה הצרפתי. בתי קוטור כמו דיור ובלאנסיאגה מאמצים אותה כי היא נקייה, גיאומטרית, כמעט ארכיטקטורות. היא לא מתחרה בפנים או מסתירה אותם היא ממסגרת אותם, אבל הרגע שבו הוא נטען במשמעות תרבותית אמיתית קורה בשנות ה-60.
ג'קלין קנדי הופכת את הכובע הזה לסמל אמריקאי. לא סמל של טרנד אלא סמל של אידיאולוגיה, הוא הופך להיות החלק העליון של תדמית נשית חדשה. 'First Lady' מודרנית, משכילה, אלגנטית, מחושבת. לא דקורטיבית אלא אסטרטגית.
בשנות ה-60 וה-70 הוא סימן נשיות שמבקשת להשתלב במרחבים גבריים דרך קודים של סדר ושליטה. הרבה לפני שדיברנו על Power Dressing במונחים של כתפיים רחבות וחליפות, הכובע הזה כבר עשה עבודה סימבולית והוא היה קטן פיזית אבל גדול רעיונית.
ואז הגיעו שנות ה-90 וה-2000 העולם התרכך או לפחות העמיד פנים שהוא מתרכך הרחוב נכנס לאופנה. לוגו הפך לזהות. בייסבול קאפ החליף אלגנטיות אריסטוקרטית וה-Pillbox נשלח לארכיון: הוא נראה רשמי מדי, בורגני מדי, מבוגר מדי.
אבל אופנה לא מוחקת קודים, היא מקפיאה אותם עד שהם שוב רלוונטיים והנה אנחנו כאן.
ב-2026 הכובע חוזר ולא במקרה.
אנחנו חיים בעידן של עודף. עודף מידע, עודף דימויים, עודף מלחמות, כאוס אסתטי ובתוך זה, צורה גיאומטרית קשיחה פתאום מרגישה כמו אמירה. החזרה שלו משתלבת בגל רחב יותר של נוסטלגיה אלגנטית. שנות ה-60, ארכיטקטורה של לבוש, חזרה לקודים ברורים זו לא נוסטלגיה נאיבית. זו נוסטלגיה שמבקשת יציבות.
זה אולי הסיפור האמיתי כשדור מחפש שליטה, הוא חוזר לצורות שמסמלות משמעת, כשתרבות מרגישה מוצפת, היא מתאהבת שוב בגיאומטריה. אז השאלה היא לא אם הכובע הזה יפה או מחמיא, השאלה היא למה דווקא עכשיו אנחנו שוב רוצים להיראות כאילו אנחנו חלק משושלת, כי כובע הוא אף פעם לא רק כובע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו