ארז איסקוב, אולי הדמות הכי מסוקרת של העונה האחרונה של "האח הגדול", מגיע סוף־סוף ל"סויסה + 1". אחרי שבועות של שתיקה מאז ההפסד בגמר, הוא יושב מול ערן סויסה ומשחרר את הלחץ. "אני לא יודע לזייף", הוא אומר בתחילת הריאיון, "אז אל תצפה ממני לתשובות של יועצי תקשורת".
איך זה מרגיש להיות "האיסקוב"
לפני שנצלול אל הדרמות עם תרצה כהן, מאי ערב ושלקה, סויסה מזכיר לאיסקוב שהיה אמור כבר מזמן להתראיין.
"כן, היה אמור להיות ריאיון והוא בוטל בעקבות כל המצב הרגיש שהיה", הוא מסביר. "כולם כבר יודעים מה שקרה עם סבתא שלי ז"ל, ומה שנקרא בהמשך של ההמשך גם נגיע לזה. אבל הנה, אני פה. אתה רואה?".
זה באמת הריאיון הראשון שלך מאז הגמר? זה טבעי לך בכלל?
"כן, אמת. תמיד הייתי בסדר עם ראיונות, אין לי בעיה. אני זורם. כשיש חיבור טוב, יש חיבור טוב".
אני מסקר את 'האח הגדול' מהיום הראשון, ואני לא זוכר מישהו שקיבל כזה באזז אחרי שיצא מהבית. פפראצי שלך בביג פאשן גלילות, מאות ילדים, נשים, גברים – טירוף. ציפית לזה בכלל?
"אני אגיד לך משהו. ידעתי שאני נכנס וזה יעשה באזז. אני מכיר את עצמי בסיטואציות, אני מכיר את עצמי בדינמיקה חברתית. לא האמנתי שזה יהיה באזז כזה חזק במדינה. לא האמנתי שילדים ובני נוער יתחברו אליי ככה, וזה הכי מרגש אותי בעולם. שאני יכול להשפיע, לתת כיוון וביטחון, זה מבורך בעיניי".
"חיים אחרים לגמרי"
מכאן השיחה גולשת לשינוי שעבר – מכדורגלן לעולם הריאליטי. "נכון, זה חיים אחרים", הוא אומר. "לפני ארבעה חודשים הייתי במקצוע אחר לגמרי. כדורגל זה לא תחביב, זה חיים שלמים. אימונים, ארוחות, תיאומים, הכול מדויק. פתאום אני בעולם אחר. כיף לי. אני מקבל אהבה מהקהל, מחזיר אהבה כמה שאני יכול. זה לא פשוט, זה אלפי הודעות ביום, אבל ברוך ה', אני משתדל".
שיחקת מאז כדורגל?
"לא".
אז מה, זרקת את כל מה שגדלת עליו?
"הלוואי שאחזור לשחק כדורגל. 'גולסטאר' והכדורגל זה פרק שנסגר, ואני מודה עליו. הוא עיצב אותי, חינך אותי, בנה אותי ועשה אותי מי שאני".
והשם שלך – איסקוב – הפך למותג.
"בחיים לא קראו לי 'איסקוב'. תמיד 'ארז'. פתאום כולם אומרים איסקוב. גם בקבוצות שלי קראו לי ארז. אז הנה, נזרום עם זה".
איך מפספסים את המיליון
כאן מגיע שלב ההתחשבנות.
איך קרה שעם כל האהבה הזאת, הפסדת את המיליון?
"תשמע, שאלה יפה. בסוף, כל מי שהיה בגמר היה ראוי. יובל לוי זכה – מברוק. אמרו לי שלא פירגנתי לו? יצאתי, אמרתי לו 'מברוק אחי, לקחת, שלך'. אני כבר במקום אחר, לא מסתכל על זה כהפסד. באתי למרתון, לא לספרינט. באתי להישאר".
ועדיין – אתה היית העניין של העונה. לא מבאס?
"לא יודע למה הייתי העניין. אולי פלרטטתי עם איזה 17 במקביל", הוא צוחק, "ואולי פשוט הבאתי את עצמי כמו שאני. מי שהתחבר – התחבר. מי שלא – לא. אני לא מצטער על כלום".
"אני לא יודע לזייף"
בהמשך השיחה הם חוזרים לרגע ההכרזה.
כשמכריזים את השם של יובל – מה עובר לך בראש?
"וואו, רגע משוגע. אני בטוח שאני מנצח, בעצמות. ואז מכריזים עליו, ועוברת לך בראש משקולת של מיליון שקל שנוחתת – אבל לא עליך. הייתי בשוק. לא ידעתי איך להגיב. אני לא יודע לזייף, הפרצוף שלי פשוט נפל".
זה נראה כמו כעס.
"לא, זה לא כעס. זה אכזבה טהורה. אני לא בן אדם רגזן. אם הייתי מפסיד בתחרות שתלויה בי, ניחא. אבל פה זה לא תלוי בי. פתחתי על 200 אחוז, נתתי הכול. וזהו, זה מה שהיה".
לקח לך זמן לעכל?
"כן. לקח לי ארבעה־חמישה ימים להתאושש. אני מפסיד משחק כדורגל – יומיים אני עצוב. אז פה? ברור שלוקח זמן. ניסיתי להבין למה הפסדתי ולא מצאתי תשובה. רק אחרי כמה ימים הבנתי. כנראה זה היה צריך לקרות".
"הייתי באפ אנד דאון"
הימים שאחרי הגמר, מספר איסקוב, היו סוערים במיוחד. "אני יוצא מהבית, בלי טלפון, בלי מושג מה קורה בחוץ", הוא מתאר. "מה שעניין אותי זה המשפחה. עברנו טרגדיה לא פשוטה. הייתי באפ אנד דאון מטורף. שמתי את 'האח הגדול' בצד. זה פשוט לא עניין אותי באותו רגע".
הייתה תחושה שעשו עליך סיבוב?
"לא. אני מאמין שהכול נקי. מה שהיה צריך לקרות קרה. אני לא חושב שמישהו סידר משהו. בסוף כל אחד מסתכל על הצלחת שלו, זה הכול".
יובל לוי זכה בגלל אסטרטגיה או שזה פשוט הוא?
"שמע, כל אחד ומה שהוא. אני חושב שהיה שם קצת אסטרטגיה, אבל זה שלו. הוא הבין מה תופס לו, וזה הצליח. הוא ילד גבר, יש לו ערכים טובים. לא היה לי איתו ריב אמיתי".
אבל אתה אמרת לו 'אתה לא נותן לי קונטרה'. זה לא משפיל קצת?
"לא, התכוונתי לזה כמו שזה. אתה באמת לא נתת לי קונטרה. עם מאור ברוכמן היה לי ריב, אז הוא נתן לי קונטרה. עם יובל – לא. זה לא עלבון, זו עובדה".
אז אתם יכולים להיות חברים בחוץ?
"לא. פחות. אם ארבעה חודשים לא התחברנו – לא נתחבר פתאום. אני לא צבוע. לא יכול לשחק את המשחק הזה של 'אחי אחי' כשזה לא אמיתי".
ואתה מבין למה אהבו אותו יותר?
"שמע, הוא בחור מקסים. יש לו ערכים, צדדים טובים ופחות טובים, כמו לכולם. מה שלא אהבתי זה שעשו 'הטוב מול הרע'. למה? אם אני פלרטטן, זה אומר שאני רע? אם אני ישיר, זה אומר שאני הנבל? לא מסכים עם זה".
שני אדרי, שלקה ושאר הדרמות
סויסה מזכיר את מערכות היחסים בבית.
הפלרטוטים, הקשרים, שני אדרי – איך אתה רואה את זה היום?
"בסוף, לא עשיתי שום דבר רע. נתתי את עצמי על פול. דיברתי, הבהרתי, לא השליתי אף אחת. אמרתי בפנים – כיף לי, אני נהנה, אל תפתחו ציפיות. אני לא רוצה לפגוע. אני לא בן אדם כזה".
ואם נניח שני הייתה מנצחת – היית מבין את זה יותר?
"כן, חד משמעית. היא נתנה מעצמה, יצרה עניין, עוררה רגשות. זה לא משנה אם צודקת או לא, אבל קרה משהו. אני מעריך את זה".
דיברת איתה מאז?
"כן. היא באה לנחם אותי יום אחרי שסבתא שלי נפטרה. אמרה מילה טובה, ואני מעריך את זה מאוד. היא בחורה עם לב טוב, באמת".
"לא בא לי להתעמת – פשוט לא עניין אותי"
אחד הפרקים ששודרו אחרי הגמר היה "חוזרים הביתה" – ואיסקוב לא השתתף בו.
למה בעצם לא באת? פחדת מעימות?
"לא, מה פתאום. זה לא פחד. פשוט לא הרגשתי שזה הזמן שלי. הייתי עם המשפחה שלי, עם אמא שלי, שהייתה צריכה אותי. יש דברים מעבר לריאליטי. כל השאר לא עניין אותי באותו רגע".
היו שם דיירים שלא פרגנו בכלל ליובל. אתה מבין אותם?
"כן, ברור. אתה בעצמך אמרת שעשיתי את העונה. אז מה, מי שעושה את העונה לא זוכה? ככה זה הולך? אבל בסדר, כנראה יש מי שאהבו אותו יותר. זה מה שיש".
אתה חושב שהמקום השני הזה הוא טראומה או מתנה?
"תראה, שירי מימון גם הייתה מקום שני. והיא עד היום מספר אחת. אז טראומה? ממש לא. להפך. המקום השני נותן דרייב. לא זכיתי פה? אז נזכה במקום אחר. אני רואה את זה כתחנה בדרך".
תעשה את המיליון בדרך אחרת?
"בעזרת ה'", הוא מחייך.
נחזור לרגע הקשה: סבתא שלך.
"אני את הנושא הזה פחות מעדיף לפתוח כי זה עדיין רגיש, ואני מכבד את המשפחה ואת אמא שלי. מעדיף פחות לדבר. יגיע גם הזמן לזה".
ובכל זאת, איך הגבת כשסיפרו?
"איך יכול להגיב נכד שמספרים לו שסבתא שלו נפטרה? בכאב".
מתי סיפרו לך? ברגע שיצאת?
"כן. כמה אפשר להסתיר את זה. ברור שסיפרו באותו רגע – ומשם כבר מתחיל הכל".
מי סיפר?
"המשפחה".
יש בזה 'סרט הוליוודי' - הפסד, ואז הטרגדיה.
"סרט הוליוודי מטורף. אלה דברים יותר לעומק ויותר משפחתיים. זה אפ אנד דאון לי ולמשפחה. סיטואציה מטלטלת. היינו קרובים מאוד. מאוד. מאוד".
יצאת להיראות קצת בחוץ, והייתה ביקורת: איך הוא 'כבר מבלה'?
"כמו שאמרתי, כל אחד מתמודד בדרכו. שכל אחד ישמור את הביקורת הזאת אצלו. כל אחד מתמודד עם אבל אחרת".
קורא טוקבקים?
"פחות. מבין את הלך הרוחות, לא נכנס לעומק".
שלקה: "זה הלב", מאי ערב: "רכבת הרים"
מה יש לך להגיד על שלקה?
"שלקה זה הלב. בחורה מאוד מיוחדת. התחברתי אליה. אמרו 'ישכח ממנה יום אחרי'? כשאני אוהב בן אדם – אני אוהב. אני לא משחק משחקי 'טוב לי בבית, רע לי בחוץ'. אם רצים עם בן אדם שלושה וחצי חודשים, אי אפשר לשקר לעצמך".
נדלקה עליך?
"מה פתאום. שמועות. 'נדלקה, התאהבה' – בסדר, אפשר להבין למה אנשים מדברים. לא מעבר לזה. מאחל לה שתתפוצץ על הסוף".
בוא נדבר על מאי.
"זו הייתה רכבת הרים. התחיל בפלירט מסוכן, חד. ככל שעבר הזמן, הכרתי אותה באמת. ראיתי לב טוב, עיניים טובות. היא ניפצה לי מלא סטיגמות. חשבתי אחרת לגמרי בהתחלה – מתנשאת, סנובית, פרובוקטיבית – והיא הראתה משהו אחר. יותר רגישה, יותר מכילה. לפעמים לא מסוגלת לפגוע באדם. אמרו לה 'תני למישהו לישון בחוץ', והיא לא יכולה. קשה לה באמת. הבנתי שיש פה משהו".
ואמרת פעם – 'זו אישה שלא אצא איתה'. למה?
"יש לי סגנון. אני מחפש 'אישה של פעם'. יותר נחבאת אל הכלים, ביישנית. שהגבר מוביל, ואנחנו צומחים יחד. פחות מתחבר ליותר קריירה".
'שתהיה בבית – תבשל, תגדל ילדים'? זה לא מיושן?
"אם היא רוצה להיות בבית – באהבה. ואם לא – גם בסדר. אני אולי מיושן, אז מה? לכל אחד יש טעם. לא אמרתי שבחורות אחרות לא בסדר".
הייתה ביניכם משיכה. איך עוצרים?
"לפני שנכנסתי ידעתי שלא אגיע למקומות כאלה. מכבד את המשפחה שלי, את המשפחה של מאי, את הצופים. הכי קל להיסחף שם. היינו מילימטר מזה – אבל היינו בוגרים. עצרנו. זה לא מכבד את המעמד".
אתה המבוגר האחראי?
"חד־משמעית. הרבה מתוך כבוד".
ואחרי הבית? נפגשתם בלי מצלמות?
"במסיבה. אחלה מאי".
משהו קרה?
"חיבוק, נשיקה בלחי, 'מה נשמע?'".
וכל הקרבה בבית – נעלמה?
"בית זה הבית, בחוץ זה בחוץ".
אז אתם ידידים עכשיו?
"סוג של. חברים לאח. אנחנו בקשר – 'מה נשמע? צריך עזרה?' – מתייעצים".
מתי דיברתם לאחרונה?
"אתמול".
תראה הודעות.
"אתה מגזים. בשביל לראות הודעות צריך כספת".
מי האחרון מהבית שדיברת איתו?
"נראה לי ארז מוגרבי. כשאני אוהב – אני אוהב. מוגרבי, שלקה – הכי קרובים".
יש שאמרו שהחיבור שלכם פגע בכם – ש'נגררתם'.
"החיבור לא פגע. אולי זה הצטייר ככה. אני בן אדם סוחף, יודע מי אני. אם אמרתי משהו הגיוני ומישהו הסכים – זה לא נגרר, זה היגיון. לא כל מה שמסכימים איתו זה 'הולך אחרי'".
מנהיגות ואחריות: "מי הכתיר אותי?"
הכריזמה שלך לפעמים פוגעת?
"כן, קורה. למשל במשימת פריז לא התאבסתי. באתי ליהנות. לקחתי קליל. ואז אומרים: 'אם אתה לוקח קליל, כולם לוקחים קליל'. אבל למה? אם בא לי לצחוק, מישהו אמר לכם לצחוק?".
זה לא 'ראש קטן'?
"באתי להיות המנהיג של הבית? מי הכתיר אותי? אם קיבלתי מנהיגות – שמח. גם עשיתי ממנה טוב: שוויון בין כולם, בלי איפה ואיפה. ויתרתי מעצמי לא מעט בשביל הקבוצה, אבל זה מהלב, לא בשביל תגים".
מנהיג אמיתי עושה לטובת הכלל.
"מסכים. אבל אם בא לי לצחוק במסיבה, אני אצחק. ואקח בחשבון את התוצאות".
אז מה הופך אותך למנהיג?
"הכריזמה, כושר הביטוי, לדעת לגעת באנשים ולזכות באמון שלהם. זה ככה כל החיים, בקבוצות כדורגל, בלימודים. איכשהו תמיד הגעתי להובלה".
תרצה כהן: פלירטוט, רגשות, גבולות
נניח תרצה – אמרו 'נסחפה איתך'.
"תרצה גם רבה איתי הכי הרבה בבית. הייתה משבשת אותי. לפעמים ענתה לי על דברים לא הגיוניים – ב' ואני אומר ד'. זה הקסם שלה".
אז מה היה שם?
"התחלנו כפלירט מסוכן, כמו עם מאי. ישבנו בספה, אמרתי לה: 'תרצה, בואי נשמור על זה – אני לא מחפש זוגיות'. והיא… אתה יודע. בסוף כולנו בני אדם. היא נפלה ברגש. אני אוהב אותה כבחורה – מקסימה, ערכית, ציונית – אבל זה פחות התחבר לזוגיות. בגללי. לא בגללה".
אם אתה היית רוצה, היא הייתה רוצה?
"נו מה? ברור".
יש מי שיאמרו 'גזלייטינג' – שאתה בונה פלירטוט ואז נסוג.
"עם דרורה פלרטטתי יותר מכולם. מה זה אומר? לא כי חיפשתי זוגיות. אמרתי מראש: פלרטוט כן, זוגיות לא. זה הדדי. כשהיא ביקשה לעצור, עצרתי. כשהיא פלרטטה – מה, אגיד לה 'אל תפלרטטי'? זה בית. זה הדדי מהרגע הראשון".
בהתחלה, כשאתם דיירים חדשים, אתה בונה פלירטוט, נשארים מתחת לשמיכה. נותן תחושה שאתה רוצה – ואז אומר 'לא יקרה'. למה?
"אני לא במקום של זוגיות. אמרתי את זה. אם ראיתי שמישהי נכנסת עמוק, אמרתי 'תחתכי'. לא חיפשתי לפגוע. בחוץ הייתי עוצר את זה מוקדם יותר; בבית – קשה. אתה קם ורואה את אותו בן אדם. חיוך קטן, ושוב נמשכים".
על מה זה יושב אצלך?
"זה האופי. פעם הייתי צעיר, רציתי לכבוש, לקבל פידבק. היום זה ממקום אחר. גם אני מחפש את הפינה החמה, בית חם, להקים משפחה. למצוא אישה טובה שנלך יחד באמונה הדדית".
מוכן כבר עכשיו לזוגיות רצינית?
"כן. הייתי רוצה בת זוג, בית, ילדים. זה מטרת החיים".
ובתכל'ס – מה עכשיו בקריירה?
"אני מתמקד בעשייה. מרחיב אופקים – משחק ודוגמנות. אני כבר עם מורה למשחק, מתקדם, ומחפש לפרוץ כל גבול שאפשר".
ומה עם תרצה – עכשיו
דיברתם מאז?
"כן. מדברים, הכול טוב".
קבוע?
"לא קבוע. אני במרתון עשייה. גם היא בעניינים שלה. זה פחות על הפרק".
נפגשתם?
"לא".
תיפגשו?
"בטוח. בוא, אנחנו לא ילדים".
הייתה משיכה עם תרצה?
- לא לפספס: חלקו השני של הריאיון, ובו כל מה שארז אמר על תרצה - ועוד. מחר, רק באפליקציית ForReal.