מתים רק פעם אחת, זה ידוע, אולם במקרה של מוחמד סינוואר מרגיש לי כאילו הוא מת כל שבוע מחדש. מאז חיסול האח של יחיא במתקפה של צה"ל, לפני כשלושה שבועות, נדמה כאילו מדי כמה ימים מדווחים לנו מחדש על מותו. נתניהו, שר הביטחון או דובר צה"ל משחררים פתאום הודעה נרגשת בנושא, שמוסיפה עוד פרט מידע קטן, ואז נותנים לערוצי הטלוויזיה לחגוג מחדש. אתמול (שבת) שוב סינוואר היה בכותרות, כשדווח כי כנראה אותרה גופתו במהלך הפעילות הצבאית באזור.
מתים רק פעם אחת, זה ידוע. בשבוע האחרון נהרגו בעזה שמונה גיבורים מכוחותינו. חלקם התגייס אחרי שבעה באוקטובר, אחרים השלימו מעל 300 ימי מילואים. אמרו להם שלחץ צבאי יחזיר חטופים, אבל בינתיים החטופים היחידים שחוזרים - חוזרים בארונות. אמרו לנו שאנחנו פסע מניצחון, אבל מהי בכלל "תמונת ניצחון" של מלחמה שהיא דשדוש מתמשך? מיחזור של חיסול אחד מוצלח במשך שלושה שבועות.
אחת מהסצנות החזקות של דרמת המלחמה "המזח", ששודרה בחודש שעבר ב"כאן", שיחזרה את הרגע שבו המוצב הקדמי נכנע והסגיר עצמו למצרים במלחמת יום הכיפורים. קודם לכך, הבהירו החיילים כי יסכימו ליפול בשבי רק בנוכחות הצלב האדום וצוותי תקשורת מהעולם - כי זה כמו תעודת ביטוח מבחינתם. נוכחותם בשטחי הלחימה של עיתונאים בינלאומיים, גם במקרים ההפוכים בהם צה"ל שבה חיילי אויב, היתה אלמנט משמעותי בניהול המלחמה. הרי, זו הדרך היעילה ביותר להוכיח לעולם כי הכוחות הלוחמים נוהגים במוסר ובהתאם לאמנת ז'נבה ולדיני המלחמה.
זה קרה לפני חמישים שנה ומאז הפך העולם לעוד יותר מתוקשר. מה שאני מנסה לומר הוא שהסיבה העיקרית שבגללה אין לנו, ולא יהיה לנו, שום סיכוי לנצח בקרב ההסברה - היא העובדה שגם אחרי 20 חודשי מלחמה, צה"ל עדיין מונע מעיתונאים זרים להסתובב חופשי ברצועת עזה. אנחנו לא יכולים להתלונן שלא מסקרים אותנו באובייקטיביות - כשאנחנו לא מאפשרים לתקשורת נייטרלית לעבוד בשטח ולדווח אמת.
וככה יצא שכל החומרים שמראים לעולם מעזה - סצנות הרס ומוות, רעב, כאוס וטרגדיות משפחתיות - מתבססים אך ורק על צילומים של פרילנסרים פלסטיניים עם מקורות מפוקפקים, או על אזרחים שמעלים סרטונים לרשתות החברתיות. ספקי התוכן הללו מראיינים מסכנים מקומיים, מכוונים אותם לתשובות שיתאימו לנרטיב החמאסי ויזיקו לישראל - וגם אם משקרים, וכולם יודעים שהם משקרים, אין דרך להוכיח זאת מרחוק. ואולי בארץ אנחנו לא מבינים את המשמעות של זה, כי לא מקרינים לנו כמעט כלום ממה שקורה בעזה, אבל בעולם זה הדבר היחידי שמראים.
הטענה הכי נפוצה בתקשורת הזרה, ולכו תתווכחו איתה, היא שצה"ל מרחיק את העיתונאים הזרים מעזה כי הוא עושה שם דברים שלא רוצים שיראו. אחרת, למה לא נותנים לתקשורת הזרה להיכנס לשם, לראות ולסקר באובייקטיביות?
הכי קל להפיל את הכישלון ההסברתי על הממשלה, ובצדק, אבל לצה"ל יש אשמה לא פחות גדולה. על מנת שיהיה לנו סיכוי במלחמה על דעת הקהל - הצבא היה חייב להבין שחופש עיתונאי הוא הכרח קריטי אצל מי שמעוניין להראות לעולם את צדקת דרכו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו