אצל נטפליקס יש המון תקווה לנוער הלהט"בי

על פניו ל"עוצר נשימה", דרמת הנוער הלהט"בית (ועוד קצת) של נטפליקס לא הייתה סיבה להצליח כל כך. כן, היא התבססה על סדרת רומנים גרפיים פופולרית של הסופרת הבריטית (והיהודייה, למי שזה מעניין אותו) אליס אוזמן, כך שנקודת הפתיחה שלה הייתה לא רעה. אבל בעידן בו סדרות הנוער הקצינו רבות מאז ימי "הצלצול הגואל" או "בוורלי הילס 90210", ובתקופה בה עיקר עיסוקיהם של בני ובנות התשחורת של דור ה-Z, אם להאמין לסדרות להיט כמו "אופוריה", מוצג כממוקם על הסקאלה שבין סקס, סמים, אלכוהול ואורגיות, על הנייר לא היה נראה ש"עוצר נשימה" תהפוך הלהיט שהייתה בעונתה הראשונה.

סדרה מתקתקה ותמימה על בני נוער שמגלים את עצמם ואת מיניותם באופן הדרגתי היא כמעט בגדר סוס שחור, מועמד בטוח להפסד, כשרשתות טלוויזיה משחררות על ימין ועל שמאל סדרות כמו "איידול", נניח. אבל העונה האחת של "Heartstopper", כפי שהיא נקראת במקור, יצרה באזז שסדרות נוער אחרות רק מפנטזות ליצור, השתחלה לרשימת עשרת הסדרות הנצפות של נטפליקס והוחתמה מיד עם תומה לשתי עונות נוספות. 

עם כל הכבוד לאתוס הרוקנ'רולי ששולט בסדרות רבות היום, נראה שג'ן-Z לא בהכרח מחפש את הסנסציה בתוכן שהוא צורך, כמו את נקודות ההזדהות. ומאלה יש בשפע גם בעונה השנייה של "עוצר נשימה", ששמונת פרקיה עלו בסוף השבוע האחרון לפלטפורמת הסטרימינג ואשר אינם נופלים כלל מאלה של עונת המקור.   

עונה 2 מתחילה כמעט מאותו מקום בו הסתיימה קודמתה. צ'ארלי וניק הם צמד חברים שהקשר ביניהם נווט לכדי מערכת יחסים רומנטית. בעוד צ'ארלי הוא גיי מוצהר שכבר יצא מהארון (ושילם על כך מחיר חברתי), ניק מוכן לעשות כעת את הצעד ולצאת מול משפחתו והעולם כביסקסואל במערכת יחסים עם בחור. אלא שבעוד התגובה של המשפחה מקבלת, תומכת (וכנראה מייצגת לא מעט משפחות בסיטואציות דומות היום), הוא מגלה שהיציאה מול המיליה החברתי הפחות קרוב אליו היא כבר נושא אחר ומורכב יותר.

זו סדרה שחרטה על דגלה באופן מובהק טיפול במיניות להט"בית, אבל סקאלת המיניות וגילוייה של "עוצר נשימה" כוללת גם ביסקסואליות, א-מיניות וא-רומנטיות, קטגוריות שלא מקבלות את זמן המסך וההתייחסות שנושאים לכאורה "פתורים" יותר, כמו הומוסקסואליות או לסביות, מקבלים.

מבחינה זו "עוצר נשימה" היא סדרה אמיצה. לא רק בגלל האופן בו היא מציגה מפגנים פיזיים של חיבה בין גברים או נשים (לסרטים וסדרות רבות עוד קיימת הנטייה לעסוק בנושא אך לא להציגו ברמה הגרפית), אלא גם בשל היכולת שלה לתת במה לייצוגים אחרים של מיניות (או היעדרה). אגב ייצוג, כיאה לסדרה שעולה בשנות הזוהר של תנועת ה-Woke, היא מציגה גיוון אתני רב, שכולל דמויות שחורות ואסייתיות, בין היתר. כמו העונה הקודמת גם זו החדשה ניחנת בפס קול נהדר, שכולל שמות כמו וולף אליס, קרלי ריי ג'פסן, ה-1975 וטיילור סוויפט, לצד אמנים והרכבים ותיקים יותר, כמו הקיור למשל.

גם עיצובית מדובר בחגיגה לעיניים. השפה הוויזואלית שלה, כפי שאולי מצופה מסדרה מבוססת קומיקס, משלבת איורים ושרבוטים שנעים להם בטבעיות בין הדמויות, באים לסמל חיבה, התרגשות, התאהבות ויתר אלמנטים שבגילאי הטיפש-עשרה עושים שפטים בנפשם המבולבלת של מתבגרים. האם היא רלוונטית לקהל בוגר יותר? לא תמיד בטוח, בכל זאת מדובר בסדרה על בני נוער והתחבטויותיהם בנושאים שאפשר לסכם את כולם תחת הכותרת "התעצבות וגילוי עצמי". אבל גם עבור מי שמזמן עבר את גיל החטיבה או התיכון מדובר בצפייה מהנה למדי.

ודבר אחרון: גם אם נדמה שהייצוג הלהט"בי עבר כברת דרך בעשורים האחרונים, חשיבותן של סדרות מסוג "עוצר נשימה" עדיין לא יסולא בפז. בשבוע בו חבורת גברים רוצחת אפילו בברוקלין הנאורה הומוסקסואל שרקד לצלילי ביונסה, ובישראל רבנים עדיין קוראים לחסידיהם להילחם ב"פשע הלהט"בי נגד האנושות", נראה שהמאבק ללגיטימציה וקבלה של סוגים שונים של מיניות עדיין בעיצומו. בסופו של דבר הכל מתחיל בחינוך ו"עוצר נשימה" עושה עבודה יפה בכך, מבלי להיות מטיפה או דידקטית מדי.