אם הפרק השישי בעונה השנייה של "המדובב" לא יגרום לכם לצפות בסדרה הזאת, אז אתם לא אוהבים טלוויזיה. כן, זה מאוד שטחי ומכליל לכתוב את זה, אבל אם בכל הרשתות החברתיות מדברים על הפרק הזה, ואם בווטסאפים כולם מעבירים הודעה אחת: "נו, ראית?", אז קרה פה משהו.
• אחרי 20 שנה: סדרת ההמשך הזו היא מהטובות שראינו
• ברוטלית וקודרת, אמפטית ומרגשת: "האחרונים מבינינו" מציבה רף ציפיות גבוה
• סוציופט פיננסי: הדוקו על מיידוף הוא מסמך איכותי על אמריקה הגרידית
יכול להיות ש"המדובב" לא פופולרית כל כך, כי היא משדרת ב"יס" ואילו בתוכנה ובמהותה היא תוכן שמתאים יותר לקהל הצרכנים של "הוט", אבל מה זה משנה. כשיש יצירה טלוויזיונית כל כך טובה, היא פורצת והפלטפורמה שבה היא משודרת לא באמת משנה.
ברשותכם/ן, אין מה להתעכב רק על הפרק השישי הזה, על אף האופן שבו הוא תופס את הצופה ולא מרפה, מהסיבה הפשוטה שזה יהיה לא הוגן. "המדובב" לא צריכה פרק אחד בעונה השנייה, כדי לגרום לכם לחשוב עליה ולעסוק בה. זה לעשות לה עוול, כי מגיע לה הרבה יותר.
"המדובב" מקיימת את החוק הראשון של יצירה מצוינת - היא מבינה שככל שאתה יותר מקומי, כך אתה יותר גלובלי. היא לא רוצה לעשות הוליווד, היא לא מחפשת את עצמה מעבר לים, והיא לא צריכה שמישהו יפרמט אותה למדינה אחרת. "המדובב" היא הסדרה הכי ישראלית שיש היום בטלוויזיה שלכם, ובגלל זה היא עושה את העבודה בצורה כל כך טובה. הדמויות של דוד (עמוס תמם, שזוגתי חושבת שאני לא יודע שהיא דלוקה עליו, מבלי שהיא יודעת שנדלקתי עליו הרבה לפניה. אפשר שלא?), אסא (אור בן מלך, שאם לא ישתבש במהלך הדרך, יהפוך לאחד השחקנים הגדולים ביותר שגדלו כאן) וסופי כץ (יש משהו לכתוב על אניה בוקשטיין שלא נכתב כבר עליה בעבר? אולי ששנינו שיחקנו בסרט "ארץ חדשה". אז כבר היה ברור לכל מי שצפה בילדה בת ה-12 שהיא תהפוך לכוכבת. אני לעומת זאת שימשתי ניצב סוג ז' ב-3 סצנות, סיימתי את הקריירה הקולנועית שלי שם), הן לא דמויות מתחתית החברה הישראלית, הן לא מציגות איזה עולב שכאילו אמור לאפיין את הקריות החיפאיות, אלא הן הדמויות הכי ישראליות, הכי אותנטיות של 2023 בטלוויזיה שלנו.
עם דמותה של עדה (עידית טפרסון החדה, שיחד עם ציפי שביט בעונה הראשונה, מזכירה לנו כמה עומק יש במשחק הנשי הוותיק בישראל, וכמה מעט אנחנו מקבלים ממנו על המסך) ושלל שחקני המשנה הפשוט מצוינים, אנחנו מקבלים את החלום הישראלי המעודכן למי שהגורל לא חילק לו קלפים מצוינים: נדל"ן כמובן, כסממן להצלחה עבור מי שהדלת להיי-טק סגורה בפניו, הרשות המקומית והפוליטיקה הקטנה שמאפשרת להרים לרגע את הראש מהאפרוריות של החיים, ופשעים ועבירות קלות כי אולי במקום אחר בזמן אחר המציאות היתה יכולה להיות אחרת. אפשר לדמיין לרגע את העיסוק בסדרות ובסרטי פשע אחרים בהיסטוריה של התרבות הישראלית, אצלי האסוציאציות לקחו ל"מתחת לאף" הקלאסי משנות ה-80 המוקדמות.
במובנים מסוימים דוד ואסא הם גלגול עכשווי ומתקדם של סמי בן טובים והרצל מלול, שהם אולי מתוחכמים יותר, מקופחים פחות וחולמים רחוק יותר, אבל החלום נשאר אותו חלום: לדפוק את הקופה.
