כמעט עשור מאז שעזב את "סאטרדיי נייט לייב", הקומיקאי זוכה האמי ביל היידר מודה שאם היה מככב כיום בתוכנית המערכונים המיתולוגית, תרבות הביטול והפוליטיקלי קורקט המוקצן היו מגבילים אותו יותר מדי. "במבט לאחור, חלק נכבד מכל מה שעשיתי בתוכנית במשך שמונה עונות, אני לא משוכנע שהיינו מסוגלים לעשות כיום", אומר היידר בראיון זום מביתו שבמאליבו. "אני מבין מאיפה אנשים מגיעים עם הרגישויות המוקצנות שלהם, בטח בראייה רחבה כגבר סטרייט לבן, שפעם הסתובב ברחובות ניו יורק באשליה שניצחנו במלחמות התרבות ושהתקדמנו מאוד כחברה. ואז נבחר טראמפ, וכולנו הבנו כמה תמימים וטיפשים היינו. לפתע אתה קולט שאם קודם היית בטוח שכולם מבינים בדיחה, הרי כנראה חצי מהמדינה לא ממש חשבה שהיא מצחיקה. בעצם אי אפשר עדיין לגעת בנושאים רגישים כמו גזענות או אפליה. וכאדם שיוצר קומדיה, אני משלים עם המצב. יש הרבה יותר אפשרויות לפגוע באנשים שלא יבינו את הבדיחה, ומבחינה פרקטית זה בהחלט שינה דברים בתחום. הפילוג הפריד בעצם את האנשים שמבינים את מורכבות האקלים הנוכחי, ומבינים בדיעבד שעליהם להתייחס להומור אחרת, לעומת אלו שדבקים בעמדתם שאף אחד לא יגיד להם מה להגיד ומה לא להגיד".
ובזמן שיש דעות מנוגדות, יש הרבה יותר פלטפורמות שזקוקות לתוכן קומי.
"זה העניין, אנחנו מוצפים בטונות של תכנים, ונדמה שכל רעיון, מופרך ככל שיהיה, נשקל ברצינות, וההזדמנויות לייצר סדרות לא שגרתיות קיימות כפי שלא היו בעבר. זה הצד הטוב של התעשייה, שבאמת יש הרבה יותר דלתות שנפתחות בפני הרבה יותר אנשי מקצוע בתחומם. וגם הרמה עלתה, איכויות שלא מביישות סרטי קולנוע שהיו יכולים בקלות להיות מוצגים על המסך הגדול, לצד סרט עתיר תקציב של אחד האולפנים הגדולים. כי בקולנוע המצב די סטטי. אני לוקח את הילדות שלי לצפות בסרטים, ולרוב האפשרויות הן סרטי אנימציה או גיבורי על. אבל כל עוד זה באולם קולנוע - אין לי בעיה עם זה, מבחינתי זאת חוויה יפהפייה. אני זוכר שאחת הבנות שלי צפתה בסרט פיקסאר שדיבבתי בו דמות, ולפתע זיהתה את הקול שלי וישר אמרה לי 'איך אתה לא מודיע לי מראש?'. אני מבין אותה. אם אבא שלי היה מדבב את אחת הדמויות ב'מלחמת הכוכבים', אין לי מושג איך הייתי מגיב".
יוצא לך לצפות במערכונים שלך מהעבר?
"אני חייב ל'סאטרדיי נייט לייב' את הקריירה שלי, ללא ספק, כי לא היה לי באמת שום דבר משמעותי לפניה, כאילו דילגתי מגן חובה לאוניברסיטת הארוורד בבת אחת. הייתי קומיקאי מתחיל כשהתקבלתי, ולמעשה בית הספר האמיתי שלי למקצוע היה בתוכנית. למדתי איך לשחק, איך לעבוד בדינמיקה עם יוצרים, כותבים, במאים, ואנשי תפאורה ותלבושות. וכל זה הפך לבסיס של מה שאני עושה מאז. כל השנים הללו העניקו לי ביטחון ביכולת לפתור בעיות קריאטיביות במהלך היצירה. זה היה אימון למה שחיכה לי בחוץ. אבל אני שונא לצפות בעצמי, כך שאני משתדל כמה שפחות לעשות זאת. תמיד יש לך בראש מחשבה איך אתה נראה ואיך אתה בתור דמות מסוימת, וכשאתה צופה בעצמך זה אף פעם לא כפי שחשבת. אני פשוט רואה את הפרצוף האידיוטי שלי עם הלסת העקומה שלי, ורק בזה אני מתמקד, וזה ממש לא כיף. באותם רגעים אני מבין למה בבית הספר נבחרתי לליצן של השכבה".
שידור חוזר
הכישרון הקומי של היידר, שבו הוא מסרב להודות כשאני שואל אותו על כך, הוביל אותו להפוך לאחד הבוגרים המצליחים ביותר של "סאטרדיי נייט לייב" בעשור האחרון. הוא הולך בדרכם של כוכבים שיצאו מהתוכנית, מאדם סנדלר ועד טינה פיי, שפיתחו את הסגנון המאפיין אותם באמצעות פרויקטים שהם חתומים עליהם מאז יצאו לדרך עצמאית.
ב־2018 עלתה הסדרה הקומית השחורה "בארי", שאותה יצר היידר (43) עם התסריטאי־מפיק אלק ברג ("סיינפלד", "תרגיע"). בסדרה הוא מביים, כותב ומככב בתפקיד הראשי, בתור חייל מארינס לשעבר, הלום קרב, שכישוריו כצלף הפכו אותו למתנקש מיומן וקר רוח. הוא מוצא את עצמו מחפש קשר אנושי במסגרת של שיעור משחק אקראי בפאתי לוס אנג'לס, שאותו מעביר שחקן עבר כושל בשם ג'ין קוזינו, בגילומו של הנרי וינקלר ("ימים מאושרים", "משפחה בהפרעה").
בארי מתקרב לקוזינו וגם מתאהב בתלמידה בחוג בשם סאלי (שרה גולדברג), שחולמת להצליח ולהתפרסם. אך העיסוק הסודי שלו בתור רוצח שכיר מתחיל לסדוק את מצג השווא: בעונה הקודמת גילה קוזינו שבארי רצח את חברתו, שוטרת שעלתה על זהותו ומעלליו. בעונה החדשה הדינמיקה בין השניים הופכת אפלה, ובארי מנסה לכפר על כך בכל דרך אפשרית, כשהוא מבין שייתכן שייאלץ להשתיק גם את קוזינו לעד בדרך דומה.
"בארי", שעונתה השלישית עלתה ב־HOT, סלקום TV ו־yes, הפכה במהירות לאחת הסדרות המוערכות של HBO, עם 24 מועמדויות לאמי עד כה, כולל פעמיים עבור הסדרה הקומית הטובה ביותר. היידר עצמו זכה פעמיים ברצף בקטגוריית השחקן הראשי בקומדיה. בדומה להרבה פרויקטים מאז מארס 2020, גם העונה החדשה מגיעה בעיכוב ניכר מהמתוכנן ושלוש שנים לאחר העונה השנייה, בגלל המגיפה ששינתה את העולם.
"כבר היינו אחרי קריאה ראשונה של התסריט לעונה, ותאריך הצילומים נקבע להמשך חודש מארס. היינו מוכנים, אפילו התחבקנו לפני שהבנו בכלל מה זה ריחוק חברתי. כלומר, הרגשנו שיש אולי משהו מעבר לפינה, אבל לא בסדר גודל שכזה. אז אמרנו בשאננות לצוות שנדחה את הצילומים לכל היותר עד לחודש הבא, כמה שבועות - וזהו", נזכר כעת היידר. "את הזמן שפתאום עמד לרשותנו התחלנו להקדיש לכתיבת העונה הרביעית. וככל שהסגר התמשך, חזרנו לאחור לשכתב את העונה השלישית, כך שיצא שהיה לנו הרבה יותר זמן לכתוב דברים מחדש".
תכננת מראש, כשרק הגית את הסדרה, איפה תהיה בשלב זה?
"ממש לא. אנחנו עובדים מפרק לפרק, ממש חיים מסצנה לסצנה, ומנסים לפלס את דרכנו. חושבים מה נכון לעשות מבחינה עלילתית, מה אפשר לייצר שטרם קרה ואיך נראית האבולוציה של הדמויות, כדי להרחיב את היריעה ולראות עד לאן הכל יכול לגדול. אני אוהב טלוויזיה, אבל בחיי הפרטיים אני הרבה יותר קורא ספרים וצופה בסרטים, ככה שצפייה בעוד עונה ועוד עונה גורמת לי לאבד סבלנות. אני מרגיש שבמקרים רבים מבזבזים לי את הזמן, וממשיכים לטחון מים רק כי צריכים למלא כמות גדולה של פרקים מדי עונה, כי רשת הטלוויזיה הזמינה; ואז פתאום מתמקדים שלא לצורך בכל מיני דמויות שוליות ולא רלוונטיות. לי אישית אין סבלנות לשבת לצפות לעד, ואני מניח שזו תכונה שבאה לידי ביטוי בעבודה שלי, כי אני אוהב שתמיד קורים דברים בעלילה ושההתרחשות מתקדמת.
"אנחנו באים לצילומים עם תסריט מוכן, ועדיין נותנים מקום לאלתורים פה ושם, יודעים איפה אפשר לתת יותר קומדיה, לעומת סצנות קצרות עם תכלית מאוד ברורה ומדויקת, שפשוט מצלמים כפי שהן כתובות על הדף. מבחינתי, הערך הקולנועי הכי נשגב הוא לצלם חד וחלק, מבלי להרגיש שיש שמונה מצלמות שונות. סרטים כמו 'תינוקה של רוזמרי', או 'לקרוא ולשרוף' של האחים כהן, מאוד משפיעים עלי ביצירה. ופייבוריטים אישיים שלי הם 'נהג מונית' וסרטיו של אקירה קורוסאווה".
אז יש חותם אישי מובהק שלך בסדרה?
"אני אתן דוגמה מהעונה החדשה. אנחנו נוגעים בכל מיני אספקטים של עולם הבידור, ובחדר התסריטאים, כששאר הכותבים מבקשים רעיונות, אני מביא מהניסיון כטאלנט, איך שזה נראה מהצד שלי. בעונה החדשה, למשל, סאלי זוכה לסדרה משלה והיא מתראיינת הרבה, וכל מסע יחסי הציבור נכתב בהשראת הניסיון שלי מול מראיינים לאורך השנים. אני זוכר שקידמתי סרט דרמה מ־2014 בשם 'התאומים', שנוגע בהתאבדויות, וכשדיברתי על הנושא הטעון הזה עם מראיין, הוא פתאום קטע אותי ואמר 'אנחנו צריכים לסיים את הראיון, אבל שאלה אחרונה - מה דעתך על בן אפלק בתפקיד באטמן?'. ולא הבנתי מה הוא רוצה ממני באותו רגע. זה קורה לא פעם בסיטואציות ההזויות הללו".
האם קשה כשחקן למצוא חיבור לדמות של רוצח?
"אני ממש לא לוקח את בארי איתי הביתה, בוא נגיד את זה ככה. דווקא כי אני כותב ומביים את הדמות שאני מגלם, אני יודע לעשות את ההפרדה שזו עבודה, ולא החיים עצמם. ואולי זה יישמע לא טוב, אבל אני לא באמת מתעסק בזה שהוא רוצח. אני משתדל לשחק אותו בכנות, ובעונה החדשה הוא נדחק לפינה יותר מאי פעם, איבד את שבריר התקווה שהיה לו בקושי, וזה משהו שמאוד אופייני לאדם שסובל מהתקפי זעם. זה תמיד על חשבון האנשים שחשובים לו, והוא עדיין ממשיך בדרכו ההרסנית. הוא לא אדם שחושב על מעשיו, הוא מגיב מהשרוול. עבורו זה טבעי לפעול באלימות, וזה הולך ומחמיר מעונה לעונה. הוא מתקרב מהר לסאלי ולקוזינו, אבל לא באמת מבין מה זאת אהבה. הוא לא באמת יודע מה זה חיבור רגשי, ותמיד נמצא בצד של הקורבן. הוא מאוד מנותק, הרי בעונה הראשונה הוא הרג את חברו הטוב, ולא חשב בכלל על ההשלכות. אלו הסצנות המורכבות לצלם, ותמיד עדיף להיות אמיתיים מאשר מצחיקים, כי זה לא מכבד את הדמות".
אתה רואה את עצמך משחרר אחריות בפרויקט הבא?
"לצערי, יצרתי לעצמי תקדים שבו אני עושה הכל. אני די אידיוט, כי זה אומר שאני עושה את כל העבודה", הוא צוחק, "ונכון שאני מוביל את הסדרה, ותמיד מציינים את כל הכובעים שאני חובש, אבל יש הרבה אנשים מצוינים שעובדים מאחורי הקלעים, שבזכותם אני יוצא חכם, שמצילים אותי מלעשות בושות. החוכמה בפרויקט הבא תהיה להביא את אותם אנשים מיומנים שוב לעמוד לימיני. לומר על אמן שהוא יוצר בלעדי, מכותב ובמאי ועד לשחקן והמילה האחרונה על הסט - זה שטויות. ואני עדיין לומד בכל פרק מחדש ונהנה מאוד מהתהליך, ואני לא אומר את זה בניסיון להישמע צנוע. כשאתה נכנס לחדר העריכה אתה כל הזמן חושב 'למה לא צילמתי יותר? למה לא ניסיתי עוד דברים עם הסצנה? למה לא הייתי מספיק סבלני לקחת את הזמן הדרוש?'. בסופו של דבר אתה חוזר ועושה את אותן הטעויות".
ניסוי וטעייה
היידר נולד באוקלהומה ביוני 1978, והוא מעיד על עצמו שתמיד היה מעין אאוטסיידר ועוף מוזר בבית הספר. הוא העריץ את חבורת "מונטי פייתון", ובכלל היה חובב של קומדיות בריטיות. אף שבתור נער נהג לצלם סרטונים חובבניים עם חברים, לימודי קולנוע לא היו באופק, כיוון שלא היו לו ציונים טובים דיים כדי להתקבל לאוניברסיטה טובה, מעבר לקולג' מקומי. "אהבתי לגדול באוקלהומה, אבל לא היה הרבה מה לעשות שם כנער, מעבר לצפייה בסרטים. אחרי הכל, ספורט מעולם לא דיבר אלי, וגם לא סמים", מספר היידר בחיוך. "אבא שלי עבד בתור נהג משאית ובזמנו הפנוי השתעשע בסטנדאפ, ואמא שלי היתה מורה לריקוד. יש לי שתי אחיות צעירות ממני, משפחה די טיפוסית, שעדיין גרה שם. אף שלא הצטיינתי בלימודים היתה לי תחושת ביטחון בגיל צעיר, כי ידעתי שזה לא כי אני טיפש או לא מבין את החומר בכיתה, אלא פשוט כי לא היה לי שום עניין בלימודים. ואחרי זמן לא רב בקולג' החלטתי לעבור ללוס אנג'לס ולנסות שם את מזלי. התחלתי כעוזר הפקה בכל מיני הפקות".
בין הקרדיטים של היידר המפיק הצעיר, תמצאו עבודה על הסטים של סרט האסונות "פגיעה היקפית" עם ארנולד שוורצנגר, "ספיידרמן" עם טובי מגווייר מ־2002 וכמה תוכניות ריאליטי בכבלים. במקביל, החל לקחת שיעורי משחק ואלתור קומי, שם התיידד עם השחקן ניק אופרמן ("מחלקת גנים ונוף") ועם אשתו מייגן מולאלי, שכיכבה אז בסיטקום המצליח "וויל וגרייס" ואמרה להיידר שבכוונתה להמליץ עליו ליוצר "סאטרדיי נייט לייב", לורן מייקלס. באודישן שקיבל בעזרתה הוא הרשים עם חיקויים לאל פאצ'ינו, ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר ודמויות מקוריות, והתקבל לתוכנית בעונה ה־31 שעלתה בסתיו 2005, כשלצידו עוד שני מצטרפים טריים, קריסטן וויג ואנדי סמברג.
במקביל להצלחה בתוכנית, הוא גם החל לשחק בסרטי קומדיה כמו "הדייט שתקע אותי", "קח את זה כמו גבר" ו"גברים בשחור 3", ואף הצטרף ככותב ומפיק לסדרת האנימציה הפרועה "סאות' פארק", שעימה זכה באמי הראשון שלו בשנת 2009, בקטגוריית סדרת האנימציה הטובה. אחרי שהחליט לפרוש מ"סאטרדיי נייט לייב" באביב 2013, שיחק בסרטים כמו "אסון מהלך" לצד איימי שומר, "זה 2", סרט ההמשך ללהיט האימה, וגם דיבב בשלל סרטים כמו "הקול בראש", "מוצאים את דורי" ו"צעצוע של סיפור 4". בשנים האחרונות, עיקר עבודתו היא סביב "בארי".
סביב עליית הסדרה, לפני ארבע שנים, היידר היה כבר בעיצומם של הליכי גירושים מאשתו מאז 2006, במאית הטלוויזיה מגי קארי, שביימה פרקים בסדרות כמו "ברוקלין תשע־תשע" ו"קימי שמידט". לשניים שלוש בנות משותפות: האנה (12), הארפר (9) והיילי (7). מאז הספיק לנהל זוגיות של פחות משנה עם רייצ'ל בילסון ("The OC", "חשיפה לדרום"), והחל מסוף 2020 שמו נקשר בזה של אנה קנדריק, שכיכבה בסרטים כמו "דמדומים", "פיץ' פרפקט" ו"תלוי באוויר" לצד ג'ורג' קלוני, תפקיד שעליו היתה מועמדת לאוסקר בקטגוריית שחקנית המשנה. השניים כיכבו יחד בסרט חג המולד "נואל", שעלה בשירות הסטרימינג דיסני פלוס לפני שנתיים וחצי.
"אני נהנה ממה שאני עושה ומהעבודה עם HBO. גם התארחתי באחד הפרקים של 'תרגיע' עם לארי דיוויד בעונה החולפת, ואני אף פעם לא יודע מה עומד להיות הדבר הבא עבורי", הוא מסביר. "בשלב מוקדם אחרי שעברתי לאל.איי הבנתי שלדברים לוקח זמן להתבשל, שזו לא ממש תוכנית שאתה פורש קדימה. כשהייתי חדש בעיר הייתי מדבר על אילו דברים אני מתכוון לעשות ולתכנן הלאה, אבל קלטתי מהר מאוד שזה לא המקרה, ושהדבר הנכון מגיע אלייך".
בשונה מבארי, אתה לא נחת בעיר ישר ללימודי משחק.
"נכון. אף פעם לא למדתי משחק כראוי, ובאופן אירוני, כל עבודת ההכנה לסדרה חשפה בפניי מרכיבים של המקצוע שלא הכרתי. אני גם לומד דברים מצפייה בבנות שלי כשהן משחקות זו עם זו ומעמידות פנים, כי זה לא באמת שונה, זה פשוט לשנות משהו בך ולהתחבר לרגש מסוים לטובת תרחיש מסוים. זה משהו שבא באופן טבעי. לטוב ולרע, עבורי כשחקן זה להיות נוכח ברגע נתון ולפעול בו־במקום, בצורה אינסטינקטיבית. לפעמים אני טועה ולפעמים צודק".
dcaspi@goldenglobes.org
