ובכן, זו הייתה חתיכת שנה, הלוא כן? מגפות השתוללו, וריאנטים חדשים התפשטו, ומיטב יוצרי המוזיקה הלועזיים הפנימו את גליה הראשונים של הקורונה ועיבדו אותם לכדי אלבומים חדשים. אם גם לכם השנה החולפת הרגישה מהירה במיוחד - אינכם לבד. בעולם שמתנהל בקצב בלתי נתפס, ביקום של כותרות מתחלפות, שמות מתעופפים, פרשיות מתפוצצות ואלבומים שנורים אל חלל הסטרימינג, כמעט היה קשה לעקוב אחר המתרחש.
בדיוק בשביל זה יש לנו סיכומי שנה מסוג זה. גם כי אנחנו מחויבים להם חוזית, אבל בעיקר כדי "לעשות סדר בבלאגן" כמו שאומרים, להעלות באוב אלבומים מצוינים מתחילת השנה שאולי הספקנו כבר לשכוח, ולהזכיר שבין כל הרעש וההמולה - הייתה גם מוזיקה לא רעה בכלל ב-2021, המתקרבת אל קיצה בצעדי ענק. בקיצור, אלה היו אלבומי השנה המאוד משונה שחלפה לה. אזכורים ראויים לתקליטים שבקלות יכלו להיכלל לרשימה: "I Don't Live Here Anymore" של דה וור און דראגז, "The Nearer the Fountain, More Pure the Stream Flows" השקט והמלנכולי של דיימון אלברן, "No Gods No Masters" הפוסט-אפוקליפטי של גארבג' ו-"Surrounded by Time" היפה והמתבגר של טום ג'ונס. כן, אשכרה יש אלבום של טום ג'ונס ברשימת אלבומי השנה של 2021. אמרנו שזו הייתה שנה משונה.
אדל - "30"
במהלך חודש ספטמבר החלו ברשת ובעולם המוזיקה להריח דבר מה גדול מתקרב. ברחבי העולם נצפו שלטי חוצות עם הכיתוב "30" הלא-באמת מסתורי עליהן, ולא היה צריך לרכוש ניסיון קודם בבילוש כדי להסיק שמדובר בטיזר לקראת אלבום חדש של אדל, זמרת שנוטה לקרוא לאלבומיה על שם הגיל שאותו הם מסכמים. עד מהרה הגיע גם אישור לכך, וראיון עם אופרה ווינפרי - תחנת מעבר מנדטורית היום עבור כל מי שנעדר מהעין הציבורית תקופה, ומעוניין לשבור שתיקה ולייצר כותרות ובאזז.
אלבומה החדש של המוזיקאית הבריטית, שיצא לא פחות משש שנים אחרי זה האחרון, הוא ללא ספק האירוע המוזיקלי החשוב של השנה. גם בגלל מידת הציפייה לו, אבל לא מעט בשל תכניו ואיכותו. אדל נשמעת בו כואבת ופצועה, כפי שהייתם מצפים מאדם שנפרד מבן זוג, נאלץ להסתגל לחיים חדשים, וחטא בלא מעט שתייה בזמן הסגרים הבלתי פוסקים שחלו על העולם. לצד בכי ומונולוגים שנשמעים כמו פגישה אצל פסיכולוג, היא התנסתה באלבום בסול, ג'אז ופולק, והוציאה מעצמה צדדים שלא היינו רגילים לקבל מיצרנית הבלדות הגדולה ביותר בתחום כרגע.
ברונו מארס ואנדרסון פאאק (סילק סוניק) - "An evening with Silk Sonic"
כבר בחודש מארס, כשיצא הסינגל המשותף של ברונו מארס ואנדרסון פאאק "Leave the Door Open", היה אפשר להבין שמדובר בשידוך שמימי. שני האייקונים המוזיקליים הצעירים הכירו כשפאאק, האלטרנטיבי מבין השניים, חימם את סיבוב ההופעות של מארס, הפופי והמיינסטרימי יותר. בהמשך הם תרמו מקולם לאלבום של אמן אחר, בטרם התאהבו והחליטו לעבוד יחד.
התוצאה - סילק סוניק, אחד החיבורים המהנים של השנה. חגיגה פרשית סבנטיזית וחלקלקה של סול, Fאנק ואר נ' בי, שכולה השפעות מוטאון ורסיסים של ג'יימס בראון, אריתה פרנקלין, פרינס, סטיבי וונדר, מרווין גיי ויתר החשודים המיידיים בפשעי גרוב, קצב ומלודיה. אורכו של "ערב עם סילק סוניק", המתכתב עם העבר אך מופק כיצירה עדכנית, הוא רק חצי שעה, אבל וואו, באיזו חצי שעה מדובר.
הבלאק קיז - "Delta Kream"
כש-"Delta Kream", האלבום החדש של הבלאק קיז, יצא בחודש מאי האחרון - העולם רק התאושש מהגל הראשון והשני של הקורונה, ועוד לא דמיין לעצמו את הווריאנטים שנעים לעברנו בדהירה. אלבומם העשירי של הצמד האמריקאי מאקרון אשר באוהיו גם לא נשא עימו בשורה מוזיקלית חדשה מדי, כמו שהיה מחווה לאמנים ולשירים שהשפיעו על דן אורבך ופטריק קרניי, המפתחות השחורים - בשבילכם.
אחרי שנים של אלבומים סופר מצליחים (אבל כאלה שגם סימנו את תהליך ההתמסחרות הקשה של ההרכב), פנו השניים לייצור אלבום קאברים ליצירות בלוז מוכרות ברמות משתנות. "דלתא קרים" הוקלט בלא יותר מעשר שעות בשני סשנים של אחר צהריים בעיר המוזיקה נאשוויל, והוא הכיל גרסאות כיסוי לאמנים כמו ג'ון לי הוקר, ביג ג'ו וויליאמס, מיסיסיפי פרד מקדוול ויתר אמני וחלוצי בלוז. התוצאה כיפית במיוחד, גם בגלל שאין עוד המון הרכבים מיינסטרימיים שהיו מוציאים בכיף אלבום כל כך לא "אופנתי" (אולי אירוסמית', מושפעי בלוז כבדים בתחילת דרכם, שהוציאו תקליט כזה אחרי כמה אלבומים להיטיים), וגם לא מעט בשל העובדה שלשם שינוי לא השתמשו בכל טראק מאלבום חדש של הקיז בפרומואים של "הוט".
גם אם לא מדובר באלבום מדובר מדי, טוב לגלות שהבלאק קיז עדיין נשמעים טוב גם עם תחילתו של העשור הנוכחי, זוכרים את מי שקדמו להם ועיצבו אותם, ויודעים לתת להם את הכבוד הראוי.
הבליצ'רס - "Take The Sadness out of Saturday Night"
את ג'ק אנטונוף רובנו מכירים כמפיק העסוק ביותר בפופ כבר לא מעט שנים. לצד עבודתו עם שמות כמו לנה דל ריי, לורד ורבות אחרות, הוא גם נחשב לבסטי (המקצועי והאישי) של טיילור סוויפט, ולאדם הנכון לעבוד איתו - אם את מוזיקאית צעירה ורלוונטית שרוצה לשמור על הסאונד הנכון לתקופה. אבל לאנטונוף גם פרויקטים מוזיקליים משלו, הבולט שבהם הוא הבליצ'רז - הרכב פוסט רוק (בהיעדר הגדרה אחרת) כיפי ואצטדיוני במהותו, שכולו מחווה צלילית, אקורדית ולירית לגיבורים שגדלנו עליהם.
אחרי כמה אלבומים נהדרים, הם הוציאו השנה את "הוציאי את העצבות מערבי שישי", יצירה שזימנה אליה הפעם לא רק את רוחו של ברוס ספרינגסטין, אלא גם את המוזיקאי עצמו. הבוס משתף כאן פעולה עם אנטונוף בבלדה היפהפייה "Chinatown", אבל לא מדובר בקטע היפה היחיד באלבום הזה. אם החלטתם לתת צ'אנס, נסו גם את "45", "91" (לא כל השירים כאן נושאים כותרת מספרית, באמת) ו-"Stop Making This Hurt" המצוינים. ב-"Secret Life" אפילו החברה לנה דל ריי מתארחת, וזה מביא אותנו לאלבום המוצלח הבא.
לנה דל ריי - "Blue Banisters"
קשה להגיד ש"מעקות כחולים", אלבום האולפן השלישי של לנה דל ריי, טוב כמו שני קודמיו המופתיים, "Norman Fucking Rockwell!" מ-2019 ו-"Chemtrails over the Country Club" מהשנה שעברה. אבל גם קשה להתכחש לפרץ היצירה הנדיר שהזמרת האמריקאית נמצאת בעיצומו, וגם אם לא מדובר במאסטרפיס מהסוג של השניים שמנינו כרגע - "Blue Banisters" הוא עדיין אלבום נהדר.
אחרי כמה דחיות שהסיבה להן לא לגמרי הייתה ברורה (אולי היה זה הצורך בכל זאת לאפשר איזשהו מרווח נשימה בין תקליט אחד למשנהו), באמצע אוקטובר הוציאה לד"ר עוד אסופה של שירים מצוינים ומופקים היטב עבור מי שאוהב אותה ורוצה עוד ממה שיש לזמרת ולמשוררת (כן, אמרנו את זה) הזו להציע.
שירים כמו "Arcadia" ," Living Legend" ו-"Nectar of the Gods" בהחלט יכולים להיכלל בכל אלבום להיטים גדולים של האמנית המוכשרת הזו, שהלוואי שתמשיך לייצר אלבומים בקצב המשוגע הזה (ואולי יום אחד עוד תגיע להופעה בישראל, אחרי שני ניסיונות שלא צלחו).
בילי אייליש - "Happier Than Ever"
כשאת מוציאה את אלבום הבכורה שלך בגיל 17 בלבד והופכת מיידית להצלחה בינלאומית ולקול של דור, זה יכול ליצור לא מעט בעיות. החמורה שבהן, לפחות בעיני תעשיית המוזיקה, המבקרים והמבקרים מטעם עצמם ברשתות החברתיות, היא הקושי לצלוח את מבחן האלבום השני - אויבם המושבע של בעלי אלבום הבכורה המופתי. זה היה המקרה של בילי אייליש, שהוציאה את אלבומה הראשון "When We All Fall Asleep, Where Do We Go?" עוד בטרם היה מותר לה לרכוש באופן חוקי משקאות אלכוהוליים בישראל, אבל כבר מילאה אולמות ברחבי ארה"ב מלאים בצעירים מתודלקים בבירה ובמלנכוליות.
ואז הגיע "Happier Than Ever" בקיץ האחרון, אלבומה השני של הסנסציה ה-Zדית, ובאופן כמעט בלתי נתפס - רק העצים את מעמדה כנציגת כל דבר שהוא נכון היום בתרבות הפופ. "אני מתבגרת. אני חושבת שאני מזדקנת יפה", שרה אייליש, היום כבר בת 19, בהתחלה של "Getting Older" הפותח את אלבומה החדש, וניכר שהיא אבחנה את עצמה נכון. חשבתם שהאלבום הקודם שלה היה אינטימי? חשבו שוב. כי "מאושרת מאי פעם" קובע שיא חדש של אינטימיות בין אייליש ובין מאזיניה.
לא תמצאו כאן בהכרח להיטים אגרסיביים נוסח "You Should See Me in a Crown" או קטע קצבי מסוג "Bad Guy". אבל לא חסרים באלבום הזה קטעים שנשארים אתכם אחרי ההאזנה. מדובר בגרסה, כדבריה של אייליש, בוגרת יותר, מאופקת משהו. מלכת האינטרוברטרים, אלוהים יודעת איך, עשתה זאת שוב.
לורד - "Solar Power"
מישהי שלא לגמרי עמדה במבחן האלבום השני היא לורד. הזמרת הניו-זילנדית, שהוכתרה כבר בגיל 16 לדבר הבא במוזיקה (ואפילו נבחרה למלא את מקומו של קורט קוביין בנירוונה המתאחדת לרגל כניסת הלהקה להיכל התהילה של הרוקנ'רול - יש משא כבד מזה?), התקשתה מאז לעמוד בציפיות ממנה. לפחות אלה המסחריות. אלבומה השני "Melodrama" לא הניב את הכנסות קודמו, וניכר היה שלקראת גיל 25 הולכת הכוכבת הצעירה ומאבדת מזוהרה אל מול כוחות נשיים עולים אחרים בעולם המוזיקה, בסגנון אותה בילי אייליש מכאן למעלה.
וגם אם אלבומה החדש שיצא בקיץ, "Solar Power", לא בדיוק הפך אותה שוב למלכה הבלתי מעורערת של הפופ - הוא ללא ספק הזכיר לנו למה מסוגלת היוצרת הזו כשפשוט מניחים לה, ובכן, ליצור. ממש כמו אייליש, בגרותה של לורד מתבטאת כעת בהחלטה שלה להאט את הקצב. חלק מהמבקרים מצאו את "כוח סולארי" זקוק נואשות לזריקת כוח, אבל שירים יפים כמו "Fallen Fruit" הסיקסטיזי ו-"California" דווקא הוכיחו בעיני כותב שורות אלה כמה עוד יש במוזיקאית האוזית, שאספה את חומריה החדשים בעודה תופסת צ'יל בחופים מרוחקים בימי הקורונה, ממירה אלקטרוניקה באקוסטיקה עדינה.
קניה ווסט - "Donda"
האם "Donda", אלבום האולפן העשירי של קניה ווסט הוא יצירת הפאר שחיכינו לה כולנו? לא, לא ממש. האם היא ארוכה מדי (כמעט 109 דקות אורכה), מחולקת ללא צורך לשני חלקים ומונה 27 קטעים שאפשר בקלות היה להיפטר מחצי מהם? בהחלט. אבל לעזאזל, כל אלבום של קניה ווסט הוא חגיגה, במיוחד כזה שתאריך צאתו נדחה יותר פעמים מכמות הפעמים שהמילה "דונדה" נאמרת בטראק הפתיחה שלו (בערך מיליון. ספרנו). אחרי שהגיע למקום השלישי הלא מי יודע מה מכובד במרוץ לנשיאות ארה"ב, ואחרי הפרידה מקים קרדשיאן ויתר ההוכחות לכך שקניה לא לגמרי מחובר למציאות בימים אלה (כלומר, אפילו יותר מבדרך כלל), הנחית עלינו מי שהיום נקרא בפשטות "ייה" אלבום מאסיבי, מלא בקטעים ובאורחים.
"Donda", יותר משהוא אלבום קלאסי, הוא תזכורת נאה לכמה קניה עדיין יודע לעשות את זה כמעט טוב מכולם, כשהוא מחליט סוף-סוף לאפשר לקהל הרחב לבחון את שמתחולל לו בראש (מוזיקלית, כלומר). כן, כאמור - הוא ארוך מאוד ורבים מהשירים בו נשמעים דומים מדי זה לזה. אבל עדיין מדובר ביבול יצירה חדש של אחד הראפרים הכי טובים בשטח היום (עדיין), אישיות מורכבת שיודעת לגרום לכל שיר שלה להישמע טעונה ומיוחדת. ויעיד על כך יותר מכל השיר "Jail", שבו הוא מארח את ג'יי זי ואשר גורם לדור חדש של אמני היפ-הופ להיזכר מי שלט בז'אנר ביד רמה במהלך כל העשור הקודם.
אבבא - "Voyage"
כן, מה ששמעתם. נכון, לא מדובר בהרכב הכי רלוונטי בעולם כרגע וקשה להגיד ש-"Voyage", אלבומה הראשון של הלהקה האגדית זה 40 שנה (!) הניב יותר מדי להיטים. אבל אחרי עשורים ארוכים שבהם מפיקים ניסו לאחד את הרביעייה השבדית הזו לסיבוב הופעות, ולאחר הודעה על טור שכולו אוואטרים של חברי ההרכב, פתאום צץ לו אלבום של חומרים חדשים מצד אחד השמות הגדולים בפופ העולמי בכל הזמנים, וגרם לעולם שלם להגיד "Never say Never".
באופן מפתיע, מדובר גם באלבום שגרם לרבים לנשום לרווחה. בעיקר כי החומרים החדשים, גם אם לא יהפכו קלאסיקות איקוניות בדברי הימים של המוזיקה כמו קודמיהם (ובאמת, כמה קלאסיקות יצרו העשורים האחרונים באמת?) נשמעים הרמוניים, מלאי חיים וקסם. "I still Have Faith in You", למשל, הוא שיר אבבא קלאסי - כולל הפומפוזיות והדרמטיות המתבקשות. "Don't Shut Me Down" מתכתב עם "Dancing Queen" ו-"Just a Notion" הוא שריד אותנטי מ-1979, כלומר מהימים שבהם עדיין היה מדובר בהרכב מצליח. בעולם אחר הוא היה יכול להיות להיט רחבות ריקודים קלאסי. בקיצור, אחרי ארבעה עשורים שבהם נשבעו שלא ישובו עוד לשתף פעולה זה עם זה, אבבא התאחדו והצליחו לעשות זאת מבלי לבייש את נעוריהם. וזה לא הישג של מה בכך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו