לפעמים מוזיקה לא נכתבת כדי לרגש – היא נכתבת כדי לשרוד. כמו פצע שמתרפא מעצמו, כמו זעקה שמגיעה מהבטן ולא מהגרון. האלבום השלישי של "הפראיירס" לא מגיע עם הודעות לעיתונות ותכניות שיווק. הוא מגיע עם חובה. להגיד את מה שקורה כאן, עכשיו ובעברית.
המילים של השירים; "גם ככה הסיפור היה דפוק מההתחלה, פישלתם בענק", "מאז שהלכת, הזמן זז לנו לאט", "שתי דקות לבד" – זו לא פואטיקה גבוהה מהאקדמיה, זה יומן רגש של מי שמנסה לחיות כאן, בעולם פוסט 7 באוקטובר, ולא להתחרפן. "אני אחר" לדוגמא הוא הכרזה על התבגרות, על שינוי זהות, על רגע ממדי שבו מישהו מחליט שכבר נמאס לו לחכות ושהוא משתחרר מהאשליות. אבל הוא גם מגיב על מה שקורה בארץ כבר כמעט שנתיים.
"פישלתם" הוא מכה ישירה למי שבנו "ארמונות ועקרונות על בסיס שנאת חינם". לא צריך להיות גאון כדי להבין את המשמעות – אבל צריך להיות ישראלי, כזה שחווה את אימת השבת השחורה, כדי להרגיש את המילים ואת המוזיקה עמוק בבטן.
בכנות, השירים באלבום השלישי של "הפראיירס" לא נכתבו כדי להרשים. זה ברור מיד. הם נכתבו כדי לנשום. "תחזור" הוא שיר על החטופים שכולו תפילה בלי דרשה, "ימין לשמאל" נשמע כמו מניפסט על הבחירה לעבור לעברית, על הבחירה להגיד את זה כאן, עכשיו, ולא בשום שפה אחרת. על כמה נמאס לרוב השפוי לריב על שתי נקודות של אותה עמדה בדיוק.
"אותן מילים, שפה אחרת"
לא חסרים שירים בועטים באלבום הזועם הזה, אבל דווקא "שתי דקות" הוא שהופך להיות הלב הפועם: "עובד קשה, אני צריך לעצור כדי לנשום / צריך שחרור, אני תקוע וחושב המון" – זו לא בקשה, זו דרישה של מי שהגיע לקצה. המתופף של הלהקה שר את השיר הזה, והקול שלו נשמע כמו מי שמדבר אל עצמו ברגע שבירה. לקהל אליו מכוונת המוזיקה הזאת יהיה קל להתחבר למסר.
"זה לא אישי, פשוט תעופו לי מהסביבה / זה לא עוזר, הבכי רק שובר לי את הצורה". המילים האלה חותכות ישר לעצם. אין כאן פיוס או נימוסים, רק בקשה מלאת ייאוש לרגע של שקט. השיר הזה הוא המקום שבו האלבום מפסיק להיות על המציאות שמסביב ונהיה על המציאות שבפנים – על מה שקורה כשאדם מגיע לגבול שלו.
"אני אחר" הוא כמעט אנטיתזה ל"שתי דקות" והוא חי בשלום עם הקיצון המוחלט שלו. כאן "הפראיירס" בחרו דווקא בנרטיב של לידה מחדש. אולי לא בצורה מפתיעה.
"כל חיי באשליות, אין תקווה יותר / די נמאס לי לחכות, אני משחרר" – אפשר לראות את המילים כהודעה על שינוי יסודי, על רגע שבו מישהו מחליט לעזוב את מה שהיה ולהתחיל משהו חדש. או אולי זאת תחינה. תנו לנו לנסות להגיע למקום הזה שבו נוכל לשחרר. מנטרה, רגע כמעט חגיגי של הארה. יש כאן שכנוע עצמי שהשינוי באמת קורא. זו תפילה שמבקשת שהוא יחזיק מעמד.
אמת עם קצב
ההקלטות נעשו בקיבוץ מצר, במקום שמרגיש כמו סצנה מסרט – מקלט שהפך לאולפן, בין חדר האוכל לחדר הדואר. אין דימוי מדויק מזה כדי לתאר את הסאונד: כזה שצומח מתוך מצוקה, מתוך קרקע רועדת, אבל גם מתוך קהילה משפחתית וסולידרית. זהו סאונד מחוספס אך מדויק. גיטרות שמזיעות מהחום, שירה שמתקרבת לאנרכיה אבל עוצרת רגע לפני, קצב שמרגיש כמו פעימות לב של קיבוץ אחרי סופה. ההפקה לא מנסה להחליק כלום, אלא להפך – בטוחים בעצם ובמוזיקה (המצוינת) שהם עושים, ״הפראיירס״ בוחרים להדגיש את החריקה, את החיכוך, את כל מה שלא עובד ועדיין שורד.
אי אפשר לקטלג את הפראיירס בקלות. מצד אחד, פאנק-רוק עם לב דרום אמריקני וכמיהה ל"ראמונס". מצד שני, סאונד ישראלי של קיבוץ, של חום, של כאב שלא מתבייש. השירים נעים בין גלי זעם חרוץ למה שנשמע כמו סאטירה. "הצלב האדום" לדוגמא הוא ביקורת נוקבת על ארגון שלא זמין דווקא כשצריך אותו. גם הקריאה הנואשת ב"תבעט" – שיר שמדבר על הרגע האחרון בו אפשר לשנות הכל, ואת ההתבוננות הפנימית ב״עולם אחר״ שמדבר על מי שחי במציאות מקבילה.
הכל, כאמור, מאוד אקטואלי. הכל ברור. אין אף אחד שבילה את חייו בישראל בשנתיים האחרונות ולא יבין בדיוק מה רוצים "הפראיירס" לומר. ועם כל הזעם והמלחמה הנוכחת בשירים, יש גם רגעי רכות מפתיעים. "לאהוב אותך" הוא שיר אהבה פשוט ואמיתי, "ילד הפלא" מדבר על תקווה ועל חלומות שעדיין אפשר להגשים. "כל מה שאין לי" חושף את הצד האנושי של הכמיהה הנצחית (בואו לא נתפלסף), ו"גשם" מביא רגע של שמחה פשוטה. גם זה מגיע לנו. ו"הפראיירס", שעושים מוזיקה ישראלית אמיתית, מבינים את זה.
אלבום חירום – אבל גם אלבום תקווה
האחים מזור – גבו (53) ופטו (43) הגיעו לישראל מארגנטינה בשנת 96 עם אחותם דניאלה, אחרי שאביהם מת מהתקף לב בכניסה להופעה שבה אמורים היו לחמם את "הראמונס". אותם "ראמונס" שהצליחו לחבר בין חברי הלהקה. כולם שרים באלבום הזה, מתחלקים בין השירים והתוצאה מדהימה. זו לא להקה שמנסה להוציא זיקוקים – זו משפחה שמנגנת את עצמה.
"אלבום חירום" הוא מסמך תקופה. כזה שנולד מתוך רגע לא פתור, אבל מבקש לפתוח אותו בכל דרך אפשרית: בצעקה, בצחוק, באהבה ובעיקר – בעברית. ״הפראיירס״ אולי באו מ״הראמונס״, אבל הם לא חיקוי. הם משהו אחר לגמרי שמאוד חסר בנוף הישראלי.
באלבום החדש יש חיבור בין עבר ארגנטינאי לתודעה עברית, בין פאנק רוק ללב שבור, בין ייאוש קיומי לתחושת שליחות. בין הצורך הכל כך ישראלי להשיג ניחוח של חו״ל אבל להישאר הכי מקומי שאפשר. אין ספק שזהו אחד האלבומים הרוקיסטיים החשובים של השנה – לא כי הוא הכי מבריק או הכי מהודק, אלא כי הוא הכי אמיתי. כי הוא מגיע מהמקום הנכון, בזמן הנכון, עם המילים הנכונות. ובעברית.
גילוי נאות: חבר הלהקה, יונתן דושניצקי הוא עורך באתר ״ישראל היום״.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו